כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
Manon Girard. צילומים: מ״ל

עינב בן זנו: נוצרו ספקות ושאלות לגבי מקום היצירה (וצורפות עכשווית) בימים אלו 

הקורונה תפסה בהפתעה גם את עינב בן זנו ואת הסטודנטיות שלה במחלקה חדשה לצורפות עכשווית בצרפת. ״התחושה של כאן ועכשיו מפרה ומטלטלת. משהו בהוויה שלנו כיוצרים הופך עכשיו במיוחד לדחוף והכרחי״

יובל:

בוקר טוב עינב, מה שלומך? איך את מתמודדת עם הקורונה בשבועות האחרונים?

עינב:

בוקר טוב. עברתי כל מיני שלבים ומצבים. התחיל קשה ובלי אויר אבל מצב הלחץ הזה נתן לי זאפטה מלאה באנרגיה וצורך בעשייה. במקביל, הרבה דאגה למשפחה שלי בארץ, לבן שלי ששהה באוסטרליה וחזר לפני מספר ימים, דאגה למה יהיה ואיך נצא מזה…

כל זה לאט לאט קיבל חידוד ונתן לי המון מחשבות ורעיונות ליישום עם עצמי ועם הסטודנטים שלי, איזושהי תשוקה להמציא הסתכלות ועשייה מחדש, כזו של כאן ועכשיו

יובל:

יפה. את בצרפת כבר הרבה שנים, נכון? ספרי רגע בכמה מילים כמה זמן, איך התגלגלת לצרפח ומה את עושה שם

עינב:

הגעתי לפה בגיל 20 אחרי לימודי תאטרון בתלמה ילין וחברה בקבוצת תאטרון רחוב מהרבא, עם צורך לחקור ולחפש את הדרך שלי ואת השפה שאליה שאפתי בתאטרון. הגעתי עם פנקס של שמות קבוצות ומאסטרים שונים מעולם התנועה והתאטרון שאיתם חלמתי לעבוד, ופשוט מצאתי אותם ולמדתי אצלם. בהמשך עבדתי עם כמה מהם על פרויקטים שונים: שייקספי, קפקא, סופוקלס…

לאחר מספר שנים כשחקנית ובמאית, ועם הגעתו של בני השני, החלטתי להתחיל לשאול שאלות: הרגשתי מיצוי במקצוע. כל פרויקט שכזה לוקח שלושה עד שישה חודשי עבודת מעבדה, לפני שהוא מוכן להעלה והפצה. צרפת גדולה ואני כבר לא הייתי טוטאלית בפנים, מדובר בעשייה מאוד אינטנסיבית ולא רציתי להיות בהרגשה ובנוכחות הפנימית רק חלק מעצמי, והמרחק מהילדים היה קשה

יובל:

כן, אני יכול להבין

עינב:

תמיד יצרתי, ציירתי, פיסלתי. אני באה ממשפחה של אמנים, האמנות היתה שם תמיד, זה בדי.אן.איי שלי. רציתי לבטא ולהתבטא דרך החומר. החלטתי על עיצוב תכשיטים

יובל:

ואז מה?

עינב:

נסעתי לארץ עם שני תינוקות, להורים שלי, ולמדתי שנה מהבוקר עד הלילה צורפות: בבוקר שנה א׳, אחר הצהרים שנה ב׳, וערב שנה ג׳. ניסיתי להתנסות ולחקור עד כמה שאפשר בכדי למצוא את השפה והזהות העיצובית שלי. אחרי שנה חזרנו לצרפת לכפר הקטן והמאוד תיירותי שלנו בעמק הלואר שבו חיינו.

במשך שנתיים התנסיתי, בדקתי חומרים ועבדתי. פתחתי ב־2005 את האטלייה בוטיק שלי בכפר, ומאז אני יוצרת ומעצבת תכשיטים בעיקר עם חוט כסף פיין שאיתו אני יוצרת קונסטרוקציות וגופים בעלי נפחים שונים, מלאים באויר וחורים, ומתעסקת בעיקר בסיפור ההגירה שלי, בזכרונות ובגעגעועים.

מזה מספר שנים אני מעבירה סדנאות בצורפות עכשוית בבתי ספר לצורפות, והשנה הצטרפתי לצוות ההוראה של Institut de bijouterie de Saumur, במחלקה שמתמקדת בעיצוב תכשיטים ובצורפות עכשווית

עינב בן זנו. צילום: Jerome Paressant

צילום: Laurent David-Larmet

יובל:

מה את יכולה לספר על בית הספר ועל המחלקה?

עינב:

בית הספר, שנוסד לפני 40 שנה, הוא מוסד מקצועי חשוב וידוע בצרפת בין, שלושת בתי הספר החשובים פה. עד לפני שלוש שנים הוא לימד והכשיר לצורפות גבוהה לפי מיטב המסורת הצרפתית עתיקת ימים, עם התמחויות בכל טכניקות הצורפות: לימודי חריטה, לימודי שיבוץ ולימודי גמולוגיה. בוגרי בית הספר עובדים בעמדות מפתח, בעיקר במוסדות ידועים כמו קרטייה, ומאוד מבוקשים בתחומי הצורפות הגבוהה או העילית. כמובן יש גם הרבה בעלי עסק משלהם.

עד לפני שנתיים מסלולי הלימוד נמשכו במשך שנה עד שנתיים, כשאפשר היה בסיום המסלול להתחיל מסלול אחר. אבל זה לא נתן עד היום תעודה השווה לתואר, כך שזה לא משתווה לימודים אקדמאים. לפני שלוש שנים פתחו אצלנו מחלקה של שנתיים לימוד, המתמקדים בעיצוב תכשיטים, במחקר ובהתנסויות בחומרים שונים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לפני שנה ממשלת צרפת פתחה לראשונה מסלול המקביל לאוניברסיטה של שלוש שנות לימוד המתמקדת בעיצוב בכל מיני תחומים. אצלנו נפתחה השנה לראשונה כיתה של סטודנטים, שבסיום המסלול שמתמקד בעיצוב תכשיטים עם דגש על צורפות עכשוית יקבלו תואר ראשון. אני אחראית על הכיתה הזו. קיבלנו עכשיו 140 בקשות של מועמדים לשנה הבאה ויש רק 12 מקומות

יובל:

נייס

עינב:

בהחלט יש פה שינוי מהותי, לאט לאט ועם הרבה עבודה. המסלול הזה עורר תהיות מצד תלמידי הצורפות הגבוהה, וגם ממספר מורים שבשבילם צורפות מתעסקת במתכות וטכניקה, והשפה העיצובית היא אמנם חלק ממה שהם עושים אבל בהחלט לא תמיד העיקר. העיצוב צריך להיות אסתטי אבל לא חייבת להיות לו זהות או משמעות של מעבר. עכשיו, ועם הרבה עבודה והשקעה של הסטודנטיות והצוות, המקום של המחלקה הופך לחלק מהנוף ולטריוויאלי יותר ויותר

יובל:

אז מה זה אומר להיות אחראית על הכיתה הזו? מה את מלמדת?

עינב:

אני אחראית על יצירת פרויקטים, הבאת פרויקטים חיצוניים, יוזמות שונות של סדנאות, חיבורים ותערוכות. אני זו שהכנתי את התוכנית השנתית שאליה מתחברים המורים האחרים. הסטודנטים מקבלים שיעורים בתולדות האמנות, פילוסופיה של האמנות, הכל בדגש על צורפות. הם מקבלים לימודי עיצוב במחשב, טכניקה, מדע, גמולוגיה, צרפתית ואנגלית.

אני מתמקדת בחקר תהליך היצירה, נותנת כלים ומסגרת שבה כל אחת מזהה את עצמה ואת הביטוי האישי שלה דרך פרויקט שניתן לכל הקבוצה. 

יובל:

ואז, באמצע השנה הראשונה, הגיעה הקורונה… איך התמודדתן עם ההגבלות?

עינב:

עמדנו לנסוע לתערוכת השמוק במינכן, ארוע משמעותי ובינלאומי בתחום הצורפות העכשווית. בנוסף הכנו תערוכה במסגרת ארוע לאומי שמתמקד בשבוע המוקדש למקצועות האומנות בכנסייה, פה בעיר שלנו, ואז היא הגיעה בבום.

מרבית הסטודנטים הצליחו לחזור למשפחות שלהם, אבל כמה נשארו תקועים פה לבד. ממוצע הגיל הוא 19-20, וזה היה שוק. קיבלתי אישור מההנהלה ובניתי תוכנית עבודה אונליין, רציתי לשמור על אופי הקבוצה ככיתה ובמקביל לתת מפגשים של אחד על אחד. בניתי פרויקטים בידיעה שכל אחת נמצאת בתנאים שונים ולפעמים מאוד לא קלים.

הן חוו אכזבה גדולה ואיבדו אמון בהמון דברים. גם ביצירה דברים התערערו: הגיעו ספקות ושאלות לגבי היכולת ומקום היצירה בימים אלו. הרגשתי צורך דחוף להעיר ולהאיר אצלן את הצורך לבטא ולהתבטא דווקא עכשיו, דרך היצירה הועיצוב של תכשיט ואוביקט. רציתי למצוא את הדרך למרות המסך והמרחק הפיזי ליצירת קירבה מוחשית, להרגיש את הקבוצה, את האחר, וכל אחד את עצמו ולתת לזה מקום

Marine Laroche

Louis Ginioux

יובל:

את יכולה לתת קצת דוגמאות לתוצרים?

עינב:

פרויקט אחד היה סביב הקורונה: ביקשתי מהן ליצור תכשיט עם מה שיש סביבן, עם כל דבר, לתת מקום דרך עיצוב התכשיט לתחושות שיש להם. סטודנטית אחת עיצבה שרשרת מבלונים, מתכת וצבע שמדבר על כל אותן הנשיקות שלא יכולות להינתן. סטודנטית אחרת שחווה סיטואציה משפחתית לא פשוטה השתמשה בתחליפי דמעות ועיצבה מסיכה שסוגרת וחוסמת את האויר מלהכניס הרגשת מחנק.

פרויקט שני היה עיצוב תכשיט קולקטיבי. כולן עבדו על נושא המסע: פנימי, חיצוני. יצרנו ביחד עבודה שמורכבת כל פעם מאוביקט שמישהי אחרת עיצבה והסבירה לאחרות בעזרת צילומים איך ועם איזה חומרים, וכולנו ביצענו, כך שבסוף הפרוייקט לכולן הייתה אותה השרשרת בערך, כשכל אחת הביעה ויצרה בה את החלק משלה

יובל:

מקסים

עינב:

בנוסף ערכנו מפגשי זום: הרעיון היה להזמין אנשים משטח הצורפות העכשוית – מעצבים, אמנים, אספנים, אוצרים ובעלי גלריות – ולהפגיש אותם עם הסטודנטיות פנים מול פנים, מפגש אינטימי. האורח מדבר על עצמו, על הדרך והבחירות שלו, ועל משמעות הצורפות העכשווית בעיניו בכללי, ובמיוחד עכשיו. מפגשים האלו נותנים ממד קונקרטי ואימפקט מאוד משמעותי לחוויה העכשוית של הסטודנטיות. הזמנתי אמנים דוברי צרפתית ממקומות שונים בעולם וכולם הסכימו בהתלהבות, ונוצרו מפגשים מרגשים ומלאי השראה.

אחד המפגשים היה עם ורד בבאי. ורד ואני כבר שיתפנו פעולה מספר פעמים, העברנו סדנה במסגרת עונת צרפת־ישראל בפריז וגם השתתפנו בתערוכות קבוצתיות. היא אמנית ובן אדם שאני מאוד מעריכה, היה לי ברור שאזמין אותה ולשמחתי היא הסכימה ונוצר מפגש עשיר עם תקשורת נפלאה ומשמעותית. היא הכינה לנו מיני־תערוכה בסטודיו שלה שנמצא בביתה, ועשתה לנו סיור וירטואלי עם עבודות משלבים שונים ביצירה שלה. היא דיברה על תוכן, משמעות ועומק. היה מדהים

ורד בבאי

יובל:

יפה. אז מה עכשיו? יש אצלכם איזה אופק של חזרה לבית הספר ולסדנאות?

עינב:

אצלנו כרגע עדייין לא ידוע, אבל לפי מה שאומרים אין חזרה פיזית לבית הספר וממשיכים לעבוד אונליין. את כיתת הגמר אנחנו מכינים להגשה אונליין עם חבר שופטים מקצועי, ועם שנה א׳ אני ממשיכה ליזום מפגשי זום מרתקים. במקביל יש עוד פרויקטים שבסופם אני מתכננת תעורכה אונליין.

יש הרבה מה לעשות, סך הכל הכול הסטודנטיות עשו קפיצה משמעותית. התחושה של כאן ועכשיו בהחלט מפרה ומטלטלת, בכיוון החיובי לדעתי

יובל:

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שמסיימים?

עינב:

אני חושבת שהמצב לא הותיר ברירה אלה להתמודד, להפנים, לבטא, ליצור, לקלף ולהתקלף. זו בהחלט משימה לא קלה אבל מאוד משמעותית. אין עוד מרחק מהחוויה, ומוקדם להשלכות וסיכומים, אבל יש לי הרגשה שמשהו בהוויה שלנו כיוצרים הופך עכשיו במיוחד לדחוף והכרחי. פנימה והחוצה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden