דניאלה שניצר // יומן קורונה

כבר שנתיים וחצי שאני גרה בצרפת. עברתי לשם כדי ללמוד בימוי אנימציה בעיר קטנה, לא רחוק מליון. סיימתי את הלימודים בקיץ, וחבר שלי ואני החלטנו להישאר לתקופה, כדי לחוות עוד את צרפת ולנסות ולהשתלב בתעשיית האנימציה המקומית. חודש לפני שהתחילה הקורונה חבר שלי נסע לביקור בארץ ותכננו להיפגש בפסח בישראל. בשבוע שרציתי לעלות על טיסה, מקרון, נשיא צרפת, החליט לסגור את כל הגבולות.

הבנתי שאני עומדת להישאר במשך תקופה בצרפת עכשיו, לבד בדירה. עבודות שהיו לי התבטלו, חלומות ושאיפות נשארו על הולד, פתאום היה לי שקט, בלי לחץ ליצור ולייצר. הריחוק הפיזי והתבודדות נתנו לי באופן מפתיע הרבה השראה ורצון ליצירה, התחברתי מחדש למה שאני אוהבת וליצירה הפרטית שלי.

כבר הרבה זמן שהנושא של יומן ותיעוד היום־יום מעניינים אותי והם חלק מעבודותיי באיור ואנימציה. הכניסה לסגר ביתי והריחוק החברתי  הלהיבו אותי, הבנתי שמדובר באירוע היסטורי שכדאי לתעד ולספר. לכן, כבר ביום הראשון שהתחיל הסגר על צרפת, התחלתי לעשות יומן מאויר ולתעד אותו בעמוד האינסטגרם שלי. 

בכל יום אני מציירת וכותבת על משהו שקרה, תחושה, מחשבה או מבט מהחלון. חשוב לי לספר את היום־יום המוזר שנוצר מנקודת המבט האישית שלי, בצורה הכנה ביותר, לפעמים בדרך מצחיקה ולפעמים עצובה. היומן הפך לדרך בשבילי לתקשר עם אנשים, חברים ומשפחה, שראו את מה שפירסמתי והיו שותפים לחוויות בזמן שהותי בצרפת.

הכינוס לתוך הבית היה סימבולי, בעיקר כי כרגע יש לי שני בתים. האחד בצרפת עם הדירה הפרטית שלי ועם חברים טובים שהכרתי, והשני בישראל עם המשפחה והחברים הישנים. זו שאלה שכל הזמן מעסיקה אותי: איפה אני רוצה להיות ואיפה הבית שלי. לכן, כשהתחיל הסגר, קצת שמחתי, כי ידעתי שלתקופה הקרובה אני לא יכולה לצאת מצרפת וזה הבית שלי כרגע. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אך הבדידות והריחוק מהחבר שלי, מהמשפחה והשהות בארץ אחרת בזמן תקופה כזו כאוטית, הכריעו. אחרי חודש בבידוד בצרפת, ואחרי המון התלבטויות, החלטתי לעלות על טיסת חילוץ מיוחדת מצרפת לישראל.

ביומן, תיעדתי את כל המסע שעשיתי. זו הייתה ממש חוויה לעבור בין ארצות הקורונה, בין המון שוטרים וחיילים, שדות תעופה נטושים, פחד וחרדה מהמחלה. לפני כן לא פגשתי בקורונה פנים מול פנים, אולי רק כשהלכתי לסופר, אבל המסע הזה הפגיש אותי מול מציאות אחרת, שונה ממה שהכרנו. כשהגענו, הודיעו לנו שאנחנו הולכים לבידוד במלון בים המלח לשבועיים, שם אני נמצאת עכשיו. היומן קיבל פן תיעודי יותר: אם מחברים את האיורים היום־יומיים מקבלים סיפור עם עלילה שמתפתחת תוך כדי הזמן.

בכל בוקר אני מתיישבת לעבוד על היומן. הפחד הכי גדול שלי בתוך כל התקופה הזו היה שיגמרו לי הרעיונות. אני חושבת שדווקא העובדה שלא קורה כלום והשהות הארוכה בבית, גרמו לי להיות יצירתית עם מה שיש: פתאום כל שיחת טלפון, יציאה קצרה לסופר, הסתכלות על השכנים מהחלון והיכרות מחודשת עם הבית שלי נתנו לי רעיונות.

כשאני עושה סקיצות, אני מיד מחפשת איך האיור, בשילוב עם הטקסט, יצליחו להעביר את התחושה או את הסיפור בצורה המדויקת ביותר. את האיורים אני מנסה לעשות כמה שיותר פשוטים ומהירים, קו של עט שחור, טושים, צבעי עיפרון וטקסט שאני כותבת בכתב יד, כדי לתת את תחושת היומנית, למרות שבמציאות לוקח לי לפעמים הרבה זמן לייצר את האיור. 

אני חושבת שיש משהו בבידוד הזה שעושה טוב, במיוחד לאנשים יוצרים. אפשר לעצור, להתנתק, ולמצוא מחדש את הרצון ליצירה. לי זה עזר, ואני חושבת שאאמץ את הרעיון לבידוד קצר ומרצון פעם בשנה.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו