כל מה שחשוב ויפה
שי בן עמי ושארל ויינברג, Portable Us. צילומים: מ״ל

שארל ויינברג ושי בן עמי טסים מכל מקום לשום מקום

בפרויקט הגמר בבצלאל, שארל ויינברג ושי בן עמי עברו בשמונה ימים תשעה שדות תעופה, ובנו מודל פיזי ענק של חתך מטוס. שנה לאחר מכן ובעקבות הקורונה הם עדיין שואלים איך אדריכלות יכולה לגשר בין מרחבים פיזיים לווירטואליים

יובל:

בוקר טוב שארל ושי, מה שלומכם? איך אתם מתמודדים עם כל הקורונה שמסביב?

שי:

בוקר טוב יובל, שלומנו טוב 🙂 כמו כולם הקורונה תפסה אותנו לא מוכנים: היינו לפני מסע גדול לאוסטרליה ולהתחיל לעבוד שם במשך שנה. גרנו לאחרונה בבלגיה ובאנו לארץ רק לביקור, ומפה לשם אנחנו כבר יותר מחודש בארץ אצל ההורים שלי

יובל:

וואלה. איפה באוסטרליה ובאיזה הקשר?

שארל:

בבריסביין: התקבלנו לתוכנית מתמחים ב־Hassell, משרד אדריכלים אוסטרלי בסדר גודל עולמי עם סניפים ברחבי העולם

שי:

חיפשנו במשך תקופה עבודה והם שמחו לקבל את שנינו יחד לעבודה אצלם

יובל:

נייס! אבל עכשיו כל העניין הזה של נסיעות בעולם נראה רחוק מתמיד, וגם Portable Us, פרויקט הגמר שלכם במחלקה לאדריכלות בבצלאל מהשנה שעברה, נראה לא אפשרי. אתם בטח אומרים איזה מזל שזה מאחוריכם

שארל:

הפרויקט בהחלט לא היה אפשרי השנה, עם זאת אנחנו מוצאים אותו כמאוד רלוונטי דווקא לתקופה הזו

שי:

רצינו להציף בין היתר את התלות של החברה העכשווית בתנועה תמידית ובעולם הווירטואלי, מה שפתאום מאוד מורגש

יובל:

אז בואו נלך כמה צעדים אחורה: איך התחילה העבודה, מאיפה הגיע הרעיון לפרויקט?

שארל:

מההתחלה היה ברור לשנינו שאנחנו רוצים לעסוק בתנועה בעולם שבו רשתות, בכל המובנים, הפכו להיות הקונטקסט הראשי. אנחנו כבר ארבע שנים בני זוג, מאוד אוהבים לטוס ביחד ולחקור מקומות חדשים. היינו ביפן במסגרת קורס קיץ משך 40 יום וגם יצא לנו לגור חצי שנה בבואנוס איירס לחילופי סטודנטים.

אחרי מחקר מעמיק בהיסטוריה של הניידות, כלי תחבורה שצמצמו מרחקים וזמנים, הסכמים פולטיים, חברות לואו־קוסט, תרבות הסלפי ואינסטגרם, הבנו שקיים משבר שייכות: לאן אנו שייכים ומה שייך לנו הן כבר לא שאלות שאפשר לענות עליהם בקלות. בנוסף הבנו שאם אנחנו רוצים להיות נאמנים לעכשיו, לקיים דיון כמה שיותר רחב ואותנטי, עלינו לבדוק את התופעה בעצמנו…

יובל:

אני מניח שחלק מהקוראים שואלים עכשיו: ואיך זה קשור לאדריכלות?

שארל:

אנחנו רואים באדריכלות כתחום מולטי־דיסציפלינרי. אנחנו מבינים אדריכלות כתחום חברתי ופוליטי שעוסק באיך אנשים מתארגנים ביחד במרחב

יובל:

אוקיי. אז הבנתם שאתם רוצים לבדוק את התופעה בעצמכם: מה עכשיו? איך מתקדמים מפה?

שי:

המרחב של שדות התעופה משך אותנו בגלל התנועה המוגברת של האנשים, ההתארגנות שלהם סביב הלוגיסטיקה והאופרציה של המבנה, ששואף ליעילות והספק גבוהים. סיקרן אותנו גם השימוש וההתנהגויות שהתפתחו במרחבים האלו.

שי בן עמי: אם אנחנו רוצים להבין את הקהילה הזאת, ש״בדרך מ״ או ״בדרך ל״, אנחנו חייבים להפוך להיות חלק ממנה. ארזנו את עצמנו עם ציוד מינימלי וסגרנו את הטיסה הראשונה הכי זולה שמצאנו באותו היום. המטרה הייתה לתת למנגנון של שדות התעופה, להוביל אותנו

החלטנו פשוט שאם אנחנו רוצים להבין את הקהילה הזאת, ש״בדרך מ״ או ״בדרך ל״, אנחנו חייבים להפוך להיות חלק ממנה. ארזנו את עצמנו עם ציוד מינימלי וסגרנו את הטיסה הראשונה הכי זולה שמצאנו באותו היום. המטרה הייתה לתת למערכת, למנגנון של שדות התעופה, להוביל אותנו, בשאיפה להיות דינמיים ככל האפשר מבלי לצאת מפנים השדה

שארל:

מטרת העל של המסע הייתה להבין כיצד כוחות שמפעילים תנועה ישפיעו על זוג נוסעים ועל הגוף שלהם, על הזהות שלהם ועל הרכוש שלהם במשך שבוע

יובל:

לאן הייתה הטיסה הראשונה?

שארל:

סגרנו טיסה ראשונה לבוקרשט ומשם נתנו ל״מנגנון הגדול״ להוביל אותנו משדה לשדה לפי הטיסות הזולות והאופציונליות באותו היום. בנוסף, על ידי תיעוד אינטנסיבי ושיתוף באינסטגרם, נתנו גם לעוקבים את הכח להשפיע על מסלול המסע. לדוגמה, הייתה אופציה לטוס בתשעה יורו לברלין או לוורשה. העוקבים בחרו ברלין וכך טסנו לברלין.

בעקבות המסע יצרנו יומן ומפת מסע, ומסמך נוסף שחושף את ״תשעת טקסי המעבר העכשווים״ (The 9 Transit Rituals). המסמך מציג את קהילות הנוסעים ואת ההתנהגויות השונות שנוצרות ומתפתחות ביחס לאלמנטים גנריים שנמצאים במרחבי שדות התעופה ומרכיבים אותם

יובל:

כמה טיסות ושדות תעופה עברתם בסך הכל בכמה זמן?

שי:

יצא שעברנו במשך שמונה ימים בין תשעה שדות תעופה: בן גוריון, בוקרשט, ברלין, פלמה דה מיורקה, מדריד, פריז, לונדון, בריסל, פרנקפורט ובחזרה לבן גוריון. חשוב לנו לציין שהשיתוף ברשת קרה באופן די אינסטינקטיבי: התחלנו לשדר את ההרפתקאות שלנו ואפילו הגענו ל־1,200 צופים ברגע נתון כשנקלענו לאירוע ביטולי טיסות בעקבות פעילות רחפן במסלולי ההמראה. זה קרה בסוף השבוע לפני חג המולד

יובל:

אם תשאלו אותי התגריתם ביקום, שאומר לכם עכשיו: נסעתם מספיק ב־2019! את 2020 אתם צריכים להעביר במקום אחד…

שארל:

Karma is a b*tch …

אחרי המסע הראשון והמיפוי שערכנו אימצנו שני מושגים שאנו רואים כחשובים היום: היפר־מציאות ופוסט־אמת. אנחנו נמצאים בעידן שבו לכל אחד מאיתנו יש את הכח להפיץ מידע ודאטה, שלא מבוסס בהכרח על עובדות, אנחנו רואים בתנועה מושג משמעותי בתחום האדריכלות מכיוון שהוא מאגד יחס של זמן ומרחב.

שארל ויינברג: אימצנו שני מושגים, היפר־מציאות ופוסט־אמת. אנחנו נמצאים בעידן שבו לכל אחד מאיתנו יש את הכח להפיץ מידע ודאטה, שלא מבוסס בהכרח על עובדות, ואנחנו רואים בתנועה מושג משמעותי בתחום האדריכלות מכיוון שהוא מאגד יחס של זמן ומרחב

במסע השני רצינו לבדוק איך היום, בזכות הרשת הגלובלית, אפשר להיות בתנועה מבלי להיות פיזית בתנועה על ידי יצירת תוכן אדריכלי. אנחנו מבינים אדריכלות כתחום שמייצר גם יצוג ולא רק את הדבר עצמו

יובל:

ומה היה אותו מסע שני?

שי:

אם המסע הסילוני הראשון התרחש ב־Anywhere, המסע הסילוני השני, Nowhere, יצא לדרך בסוף מאי 2019 והתרחש אך ורק במרחבים וירטואליים ודיגיטליים. כלומר, אפשרנו ליצוג שלנו לשוטט ביצוג של מקומות גיאוגרפיים. במהלך חמשת ימי המסע לא יצאנו מהדירה שלנו בתל אביב, בבידוד מוחלט ממה שקורה בחוץ, ורק שידרנו בשעות שנאמנות לזמני טיסות אמיתיים כ־300 דימויים שיצרנו משך חודשיים. הדירה הפכה לאולפן שידור

שארל:

הדימויים נוצרו על ידי הורדה של תוכן מהרשת והתאמתו למסע, ואנימציות אדריכליות שמתבססות על טקסי המעבר של המסע הקודם שבהם הדמויות שלנו הושתלו. בניגוד למסע הראשון שבו שוטטנו יחד והמסלול שלו היה אקראי, במסע השני יצאנו כל אחד בנפרד בהתבסס על תסריט מדויק, שהנחה אותנו בזמני העלת הפוסטים.

למסעות המשודרים בסטוריז של אינסטגרם נוצרה קהילה זמנית של כ־600 צופים בזמן נתון שעקבו באדיקות אחר המתרחש בשני הפרופילים שלנו (chuck_benj & shaivc). מבחינת הצופים נוצר טשטוש שלא אפשר לדעת האם המסע השני אכן התרחש: עד היום יש עוקבים שלא הבינו שהמסע היה פיקטיבי

שי:

התבססנו ממש על זמני טיסות אמיתיים, מחירים, שעות, אפילו היה לנו תוכן מוכן במידה ותתבטל טיסה או שמזג האוויר ישתנה לרעה (זה קרה בחודש מאי) אבל למזלנו זה לא קרה 🙂

הדירה בתל אביב שהפכה למפעל של איירבאס

יובל:

אז יש לכם שני מסעות, ועכשיו יש פרויקט שצריך להגיש ותערוכה שצריך להציג בה. או במילים אחרות: מאיפה הגיע הרעיון לבנות דגם 1:1 של חלק ממטוס…

שי:

הרעיון למודל נבע מהרצון שלנו להמשיך ולהשתמש בשפה האדריכלית. יש לי משיכה ואהבה גדולה למודלים ולחומרים, והיה לי חשוב לחתום את הפרויקט במודל פיזי. קראנו לו המסע השלישי, Everywhere, והוא יצא לדרך ביולי 2019 בפתיחת תערוכת הבוגרים: הצבנו אותו בחלל התערוכה בגודל אמיתי כאקספרימנט נוסף הבוחן תנועה ומעברים בין קני מידה, מדיומים שונים ומציאויות.

צילום: מיכאל שבדרון

המודל נבנה על ידי שנינו בעבודת יד במשך חודש – בחלקים טרומיים בדירה שלנו בתל אביב שהפכה להראות כמפעל של איירבאס – על ידי קבצים שבנינו דיגיטלית במחשב. גם לבנות קירות גבס עם פתח ענק עגול היה לא פחות מאתגר.

האופן שבו הוכן המודל מאפשר להסתכל על אדריכלות כקובץ שאפשר להוריד מהרשת ולהעלות מחדש במרחב. בנוסף לכך, חתך המטוס חושף את התלות של החברה הניידת בחלל בעל איכות שיא של היפר־פנים, שליטה מוגברת ובקרה על התנאים הפיזיים

שארל:

בסוף איגדנו את כל הפרויקט בקטלוג בפורמט של מגזין טיסה; מיכל סהר עזרה לנו מאוד סביב זה. היה לנו חשוב שאחרי כל תקופת הפרויקט יהיה לנו מסמך מסכם

יובל:

מה היו התגובות שקיבלתם? גם מהמרצים (מי היו המנחים שלכם?) גם מהחברים לכיתה?

שי:

המנחות שלנו היו יפעת פינקלמן ודבורה פינטו פדדה, ביחד עם האסיסטנט לירן מסר

שארל:

באופן כללי הפרויקט קיבל תגובות חיוביות, זכינו בפרויקט בפרס מייזל כפרויקט גמר מצטיין רב מחלקתי באקדמיה. מהאנשים שפנו אלינו ומהסטודנטים קיבלנו מחמאות על הפתיחות והכנות בדרך שהסתכלנו על תחום האדריכלות כיום בצורה ביקורתית ועל הצורך שלה לגשר בין מרחבים פיזיים לווירטואליים.

קיבלנו גם ביקורות שמרניות יותר: בגלל שהפרויקט לא הציע מבנה פיזי במקום גאוגרפי אחד, שגם על זה רצינו להעביר ביקורת, כי פרויקטי גמר באדריכלות רבים בסופו של דבר גם נשארים ביצוג ולא ממשיכים לביצוע מעבר לתיכנון. התחום שלנו עוסק המון ביצוג. המודל היה דווקא ניסיון לא להישאר ביצוג אלא לבנות בקנה מידה אמיתי, ולתקשר באופן ישיר עם אנשים

שי:

רצינו להראות שגם אדריכלים יודעים לבנות do it yourself ולא להישאר מנותקים ורחוקים מהפרויקט המצוי. חשוב לציין שכלל הפרויקט היה אקספרימנט אחד גדול, ושמהרגע הראשון היה לנו חשוב להתנסות בו בעצמנו ולא להסתמך על נתונים של אחרים

יובל:

ועכשיו, כמעט שנה אחרי, איך אתם רואים את הרלוונטיות של הפרויקט לימי המגיפה?

שארל:

וירוס הקורונה שינה את אורח החיים בפתאומיות, ויש להניח שימשיך להשפיע על החיים גם כשיחלוף. ממשלות הורו לאזרחים להסתגר בבתים, מדינות סגרו את הגבולות, חברות תעופה מקרקעות מטוסים ואזרחי העולם עוקבים באמצעי התקשורת אחר ההתרחשויות המתפתחות במהרה.

בתקופה זו מתקיימת תלות גבוהה של החברה במדיה, ילדים, רכים וקשישים כאחד מחוברים אונליין תמידית. הציבור המיר את הרגליו לאלטרנטיבות דיגיטליות, שמאפשרות להמשיך לנהל חיים ״שירותיים״ (לעבוד, לרכוש מזון, לשלם חשבונות, לשמור על קשר עם קרובים, ללמוד, בידור וכו׳). מרחבים בנויים התרוקנו (בתי ספר, קניונים, משרדים, וכו׳) והפונקציות שהתקיימו בהם מתבצעות בעיקר מהמרחב הביתי

שי:

הפרויקט חושף וחוקר כיצד רשת האינטרנט יצרה חברה הנמצאת בתנועה תמידית, בין המרחב הפיזי־מוחשי, למרחב הווירטואלי־דיגיטלי. הפיזי והדיגיטלי שלובים ושזורים זה בזה: שילוב זה מייצר חווית משתמש שבה אדריכלות שוכנת בתוך אדריכלות נוספת, מסוג אחר (הפיזי בתוך הווירטאולי, הווירטואלי בתוך הפיזי; הדיגיטלי בתוך המוחשי והמוחשי בתוך הדיגיטלי).

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפרויקט מציף את השאלה האם בשלה השעה ועל האדריכלות להתמודד עם המיזוג בין שני המרחבים, במטרה לקיים איזון שווה ודינמי ביניהם, ודווקא בימים אלו אנו מוצאים את השאלה כמאוד אקטואלית

יובל:

אז לפני סיום שאלה אחרונה: אתם אופטימיים? (ובני כמה אתם בכלל?)

שארל:

שי בן 29, אני בן 25. אנחנו בתחילת דרכנו עם המון מוטיבציה להמשיך לפעול ולגעת בקהל. כנראה שחלק מהתוכניות שלנו צפויות להשתנות, ואוסטרליה כרגע בסימן שאלה, אך אנחנו משוכנעים שימשיך להיות מעניין ומאחלים זאת.

בסך הכל אנחנו משתדלים מאוד להיות אופטימיים, ורואים גם בתקופה הזאת הזדמנות להמשיך ליצור ולפעול ולהבין מה שקורה סביבינו. אנחנו חושבים שהמשבר הזה הוא בסיס להתחלות חדשות

שי:

אני גם אופטימי רוב הזמן, וברגעים שלא שארל משתדל להחזיר אותי להיות חיובי. כמו שציינו לא תכננו להתגורר אצל ההורים שלי בכפר סבא אבל כבר התחלנו ליזום פרויקטים חדשים ומתחילות לזרום אלינו אפשרויות מעניינות. אני בטוח שנזכור גם את החיובי מהתקופה ומאחלים לכולם הרבה בריאות בעיקר

יובל:

בהחלט! משהו חשוב נוסף להגיד לפי שמסיימים?

שארל:

אולי שאנחנו רואים את עצמנו כצמד ושנמשיך גם אחרי הפרויקט שלנו באקדמיה לעבוד יחד ולהתפתח. לפחות זה התכנון. אנחנו מאחדים כוחות כבר ארבע שנים ונהנים מזה מאוד

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. מתי גרינברג

    אבחנה מצוינת. נגיעה בחומרים שבדרך כלל איננו מתייחסים להם. אני קורא להם "הזמן האבוד". עשוי מצוין, ערוך מצוין וסופר מעניין. … שאפו!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden