אורית ברגמן: ״אוכל הוא אחת הזירות הכי טעונות בין הורים לילדים״

מרב: הי אורית. לילה ויום רבויים באזעקות. את בהכרה?

אורית:  אני בהכרה, אני גרה על הכרמל, כאן יותר שקט בדרך כלל, למרות שהימים האחרונים היו קשוחים

מרב: קשוחים זה אנדרסטייטמנט. חיפה חטפה השבוע פגיעה ישירה וכואבת. לא כיף

אורית: נכון, חיפה חטפה קשה מאוד וקרוב להרבה אנשים שאני אוהבת. זה מגוחך להגיד שאני מרגישה בת מזל כי יש כאן קצת פחות אזעקות, אבל לזה הגענו. אני משתדלת לשמור על תחושה של שליטה. מה שמנחם אותי זה שהמושב הקטן שלנו (כרם מהר״ל) הוא לא מטרה לאף אחד, אם משהו יגיע לכאן זה יהיה בטעות. והטבע בשיאו עכשיו וזה בעיקר מה שאני רואה מהחלון…

מרב: גן עדן. בואי נמשיך בקו האופטימי הזה. התכנסנו כדי לדבר על הספר החדש והמקסים שלך בסדרת ״טוטו וחברים״ המיועדת לגיל הרך – ״בדיוק כמו שאני אוהבת״ – שמצטרף לשלושה ספרים שכבר יצאו בסדרה ועכשיו נארזים יחד למארז של ארבעה. לטובת מי שלא מכיר – תעשי לנו היכרות קצרה עם סדרת טוטו וחברים

אורית: טוטו הגיבור הצעיר של הסדרה הוא פילון תמים, לה־לה החברה ציפור שלו אוהבת שהכל קורה בדיוק כמו שהיא אוהבת. יחד עם עוד חברים נוספים הם מופיעים בכל ספרי הסדרה. בכל ספר הם מתמודדים עם נושא אחר שמעסיק פעוטות: תחרות, טעמים ורצונות, גדול וקטן… עד היום יצאו שבעה ספרים בסדרה, ועשיתי גם הצגת תיאטרון בובות שרצה בתיאטרון הקרון עם אותן דמויות

אורית: בדרך כלל ספרי פעוטות עוסקים בספירה או בהשמעת קולות. בספרים שלי לפעוטות אני מנסה לגעת בדילמות שמעסיקות ילדים צעירים. השימוש בחיות מאפשר לי לספר סיפורים מורכבים מאוד עם מעט מאוד מילים, ולפנות לילדים ישירות דרך הציור.

לדוגמה, הספר ״יותר גדולה ממך״ מתחיל באיור שבו רואים את לה־לה הציפור הקטנה עומדת ליד טוטו הענק ומצהירה: ״אני יותר גדולה ממך, בשלושה ימים. לכן אני ראשונה על הנדנדה״. הילדים מזהים את הפער בין טוטו הגדול פיסית לעובדה שהוא צעיר ממנה. זה גם מצחיק וגם מנחם, כי להיות יותר קטן זה אחד הדברים המעצבנים בילדות

מרב: ומה קורה ב״בדיוק כמו שאני אוהבת״. על מה הספר?

אורית: לה־לה, שבפעם הראשונה קיבלה ספר שבו היא הגיבורה ולא טוטו הפילון, רעבה. אימא שלה מגישה לה אוכל אבל שום דבר הוא לא בדיוק כמו שהיא רוצה, זה חם, זה קר, זה נוגע, זה ברוקולי, זה הפרצוף הלא נכון.

הספר מתייחס לשמרנות של ילדים, לעובדה שהם רוצים להיות בשליטה. אוכל זאת אחת הזירות הכי טעונות בין הורים לילדים. יש לילדים מעט מקומות שבהם יש להם שליטה, על רוב הדברים מחליטים בשבילם. לכן אוכל הופך הרבה פעמים לזירת מאבק. כמו בכל הספרים בסדרה אני לוקחת גרעין של אמת ומגזימה אותו עד אבסורד. הצחוק שמגיע עם ההגזמה מאפשר להסתכל בריחוק על הסיטואציה ולדבר עליה. בעיני סיפור טוב (גם לפעוטות) הוא סיפור שמתנהלת בו שיחה בין ההורה לילד

מרב: את אומרת שמרנות, אני אומרת אכילה בררנית

אורית: נכון, גם וגם. הילדים שלי היו מאוד בררנים באוכל. היו שנים שפסטה בלי כלום היה המזון העיקרי בבית למרות מאמצים אין־סופיים שלי. בסוף זה עבר. ילדים לא אוהבים לנסות דברים חדשים מתוך שמרנות. ילדים אוהבים את המקום שלהם בשולחן, את הבגד האחד, ללכת באותה הדרך שוב ושוב. הפתיע אותי כמה הם שמרנים. זה עובר באיזשהו שלב

״כמו בכל הספרים בסדרה אני לוקחת גרעין של אמת ומגזימה אותו עד אבסורד. הצחוק שמגיע עם ההגזמה מאפשר להסתכל בריחוק על הסיטואציה ולדבר עליה. בעיני סיפור טוב (גם לפעוטות) הוא סיפור שמתנהלת בו שיחה בין ההורה לילד״

מרב: האימא בספר (דמות שלא רואים רק שומעים) סבלנית מאוד להעדפות־רצונות־גחמות־דרישות של לה־לה – ויצירתית מאוד. ספרתי: 13 צלחות פרצופים שונות היא מכינה לה, רק שתאכל כבר. משקיענית! לי לא היתה הסבלנות הזאת

אורית: נכון. בדרך כלל אין הורים בסיפורים שלי. יש לי כלל של ׳בלי עירוב הורים׳ בספרים. אני מעדיפה לתת לדמויות הצעירות לפתור את הקונפליקטים שלהן לבד. אבל כאן הייתי חייבת הורה ולכן האימא מופיעה רק כוויס־אובר, לא רואים אותה אף פעם. וכן, היא מאוד יצירתית

מרב: יצירתית בהגזמה

אורית: אימא של לה־לה מנסה להכין בדיוק את הצלחת עם האוכל שהיא אוהבת, והיא מוכנה ללכת מאוד רחוק. זה כל הכיף. מאוד נהניתי לחפש רפרנסים לצלחות המושקעות שהיא מכינה. זאת הייתה מחילת ארנב משמחת, החיפוש אחרי צלחות מצוירות באוכל באינטרנט

מרב: זה משהו שאת מכירה גם מהבית?

אורית: אימא שלי הייתה מכינה לנכדים צלחות אוכל מצוירות. אני חושבת שזה משהו שרק לסבתות יכולה להיות סבלנות לעשות. זה היה מקסים, והאמת, עכשיו כשאני חושבת על זה, זה באמת גרם להם לאכול כל מה שהיה בצלחת. כי זה הפך למשחק

מרב: צלחות הפרצופים מבוססות על צלחות אמיתיות שאימהות עשו לילדים שלהן? אני נבוכה כל כך… 

אורית: טוב, אספתי אותן מהאינטרנט, הן בטח לא הראו את מה שקורה באמת

מרב: אוכל הוא הרי נושא טעון – בכל גיל. בסוף הספר עוסק בסוגיות לא פשוטות: העדפות, פשרות, הקשבה הדדית, היכולת למצוא איזון בין הרצוי למצוי – סוגיות מורכבות גם למבוגרים. איך האיורים הצבעוניים והמקסימים שלך מאפשרים דיבור עליהן?

אורית: נכון, הסוגיות הגדולות נוכחות באותה מידה גם בילדות. מזמן כבר לא מתייחסים לילדות כתקופת תום אידאלית, ובכל זאת יש לנו נטיה להקטין צרות של ילדים. אני לא מקטינה את הקונפליקטים אבל אני כן מרחיקה אותם בכמה דרכים. הדרך הראשונה היא שימוש בחיות, השניה היא דרך הומור משחקיות ודמיון המופיעים גם בטקסט ובעיקר באיור.

הומור, דמיון ומשחקיות הם הדרך להתמודדות עם החיים בילדות ובכלל. איור נקלט באופן מידי וישיר, הוא פונה לרגש של הילד דרך הצבע, המקצב והקומפוזיציה. אני אוהבת להשתמש בצבעים עזים בספרים שלי, עזים יותר מהמציאות.

באופן כללי, בספרים שלי אני מנסה להשאיר כמה שיותר מקום לאיורים לספר את הסיפור. לדוגמה בספר הזה הציורים בצלחות לא מופיעים בטקסט. אם הייתי כותבת מה מופיע בכל צלחת זה היה טרחני ומשעמם. כך כשהפרטים מופיעים רק בצלחות, נוצר פער קומי בין מה שאימא אומרת לבין מה שמופיע על השולחן

מרב: הצבעים העזים, את מה הם באים לשרת?

אורית: העזות של הצבעים היא קודם כל משמחת, והיא החלטה סגנונית שיוצרת מובהקות לספרים

מרב: בואי נדבר קצת על איור אוכל. איך מאיירים אוכל טעים ואיך מאיירים אוכל לא טעים?

אורית: זאת שאלה ממש טובה. קשה לאייר אוכל. אני חושבת שאנחנו מתוכנתים לזהות אוכל טוב ואוכל שלא טוב לנו ואנחנו מאוד רגישים לניואנסים. זה קצת דומה לאובססיה שיש לנו בציור פרצופים אנושיים. אם אני אצייר פרצוף ואזיז את האף בשני ס״מ ימינה זה יראה לך מאוד מוזר, למרות שאם אצייר חתול עם אף במיקום כזה זה יראה כמו סגנון מגניב. באותה המידה אנחנו רגישים לציורי אוכל ובמיוחד לצבעים

מרב: מה היה לך הכי קשה לצייר?

אורית: תפוחי אדמה אפויים בתנור. למצוא את הגוון הנכון של החום היה סיוט, וזה בהחלט נראה מגעיל. צלחת של אוכל רגילה, לא במסעדה, זה דבר די מבולגן. הרבה מרקמים וצבעים מתערבבים. בלי חוש הריח אנחנו מאבדים חלק חשוב ממהות האוכל ולכן הייתי צריכה לביים את הצלחות בצורה לא טבעית כדי שזה יראה וטוב. אני מניחה שבצילום של מזון זה דומה

מרב: יש ויש. אני דווקא לא אוהבת ״לביים״ צלחות או לסגנן אותן מדי בצילום מזון. אני בעד גישה נטורליסטית יותר: איך שהחומר נופל על הצלחת זה הכי יפה לו ונכון. אבל בואי נחזור לאיור אוכל. זה הספר השני בסדרת טוטו וחברים שעוסק באוכל. קדם לו ״גלידת תות״. את קצת פודי או שאת פשוט מאוד אוהבת לאייר אוכל? 

אורית: חחח, אוכל זה נושא מעולה שדרכו אפשר לדבר על הכל. בעיני הסוף של הספר ״מיץ פטל״, שכולם שותים פטל בכוסות גבוהות, הוא מושלם. הספר ״גלידת תות״ עוסק בצד החברתי של האוכל. טוטו מקס (הכלב) ולה־לה מגיעים לגלידרייה של שוש. כל אחד בוחר את הטעם לפי האופי שלו, לה־לה חייבת לטעום את כל הטעמים, מקס רוצה את מה שטוטו רוצה וטוטו רוצה גלידת תות, אלא שהתות נגמר.

כך יוצא שכולם לא מרוצים, לה־לה קיבלה גביע הכי קטן, מקס מבין שמה שטוטו אוהב זה לא בהכרח מה שטעים לו, וטוטו לא קיבל את מה שהוא רצה. הסוף הטוב מגיע כשכולם מחליפים ומקבלים מה שהם רוצים. לא תמיד אנחנו יודעים באמת מה אנחנו רוצים, דרך טעמים בגלידה זאת דרך מאוד רכה לדבר על זה

מרב: מקסים ממש. והאיורים – יאמי. אין ספק שגלידה מתאיירת יותר יפה מתפוחי אדמה בתנור (יש בכלל מילה כזאת מתאיירת, על משקל מצטלמת?)

אורית: מאמצת את המילה מתאיירת. נכון! יותר קל לצייר גלידה כי יש לה תנועה (שהשאירה הכף) וצבע יחסית אחיד. כשמסגננים אוכל ולא מציירים ריאליסטי, זה יתרון

מרב: עד כמה באמת חשוב לך שהילד יזהה מיד מה הוא רואה באיור, מול הרצון להשאיר מקום לדמיון? ועד כמה חשוב לך שהאיורים יהיו פוד־אפיליים, אם בכלל?

אורית: חשוב לי שהרגש שרציתי שהאיור יעביר יעבור, במקרה של שני הספרים האלו האוכל היה צריך להראות טעים. ב״בדיוק כמו שאני אוהבת״ היה לי מאוד חשוב שהילדים יזהו את כל הפרטים שנמצאים על הצלחת. אני מקווה שזה יהפך לחלק משחקי מהקריאה של הסיפור עם ההורים, וזה גם החלק המצחיק כי הולכים ונוספים לצלחות דברים שברור שילדים לא אוהבים. ציורי האוכל בספר הזה יותר ראליסטיים מהדמיות שהן הרבה יותר שטוחות ומסוגננות.

באופן כללי באיור לילדים אני מאוד אוהבת להשאיר מקום לדמיון של הילדים כי זה מאפשר קריאה יצירתית של הסיפור. הפער בין איך שהמציאות נראית לבין הייצוג שלה הוא המרווח שמאפשרת יצירתיות לצופה

״הומור, דמיון ומשחקיות הם הדרך להתמודדות עם החיים בילדות ובכלל. איור נקלט באופן מידי וישיר, הוא פונה לרגש של הילד דרך הצבע, המקצב והקומפוזיציה. אני אוהבת להשתמש בצבעים עזים בספרים שלי, עזים יותר מהמציאות״

מרב: אהבתי…. לקראת סיום, יש לי שאלה שהציקה לי בזמן שהייתי במקלט ונראה לי שכראשת תחום האיור בבצלאל לשעבר תוכלי לענות עליה – מה ההבדל בין איור לציור?

אורית: זה תלוי את מי שואלים. בעיני ציירים איור זה ציור רע, בעיני מאיירים ציור ואיור זה אותו הדבר. בשבילי היצירה לילדים היא האומנות שלי, זה לא משנה לי מה הגיל של הנמען, או אם זה מופיע בספר או בתערוכה. אני משתמשת במילה איור וציור לחילופין.

בעולם האמיתי, הכלכלי, לציור יש ערך כספי יותר גבוה מאיור, אבל גם זה משתנה. למשל איורים/ציורים של מאיירים מפורסמים יכולים להימכר בהרבה כסף. מה שכן, לרוב איור נוצר עבור מדיה מודפסת, או עבור מסך, לכן משוכפל ומופץ בהרבה עותקים. בציור יש אחד. אבל כמובן שזה זה משתנה… מאייר טוב מכיר את המדיה שבתוכה יופיע האיור ומשתמש בה. זה חלק חשוב מהמקצוע

מרב: על מה את עובדת עכשיו, מה בקנה?

אורית: אני עובדת על ספר ילדים חדש שנקרא “מי הכי?” והוא מדבר על החיות, מי הכי מנוקדת, שעירה, רכה, גדולה, קטנה. אני מאוד אוהבת לצייר חיות. אני יכולה לומר מילה על יצירה לעדלאידע?

מרב: בטח

אורית: בתחילת המלחמה סיימתי לבנות בובת ענק לעדלאידע בירושלים. זה פרוייקט שאני משתתפת בו שנה שניה, ומנוהל על ידי תיאטרון הקרון. השנה עבדתי עם שותפות נהדרות מ־Melafood, מיכל אביתר וכרמל בר. יצרנו מדוזת ענק עם שערות נחשים שהשפריצו מים בטעמים.

מכיוון שלא היו חגיגות השנה, ארזנו אותה עד לצעדה בשנה הבאה. אני אוהבת לעבוד בפורמטים שונים והעדלאידע מאפשרת לי ליצור בגדול עם מחשבה על פרפורמנס, תנועה וקהל שעומד 360 מעלות מסביב לאובייקט

מרב: אני מקווה שעד פורים הבא נצא מהממ״ד ונוכל לפגוש את מדוזת הענק שלך בלייב

אורית: הלוואי

מרב: תודה אורית. בהצלחה עם טוטו, לה־לה והחברים. שמחתי להכיר אותם ואותך

אורית: תודה! שמחתי להכיר!

---

סדרת טוטו וחברים, אורית ברגמן, הוצאת אגם