כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
הזמנה לתצוגת אופנה, 1941. צילומים: אור רוזנבלום, Parsons Paris

אור רוזנבלום: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אופנה

את לימודי התואר השני במחקר אופנה (בפריז) אור רוזנבלום הקדיש לאופנה הארץ־ישראלית בשנים 1922-1947, באמצעות ניתוח מסמכים היסטוריים כמו עלונים, הזמנות לתצוגות אופנה, ומדור האופנה של כתב העת ״קולנוע״

יובל:

הי אור, בוקר טוב. מה שלומך? איך עוברים עליך הימים המבלבלים של 2020?

אור:

שלומי טוב, תודה. את התקופה האחרונה העברתי בעיקר בסיום כתיבת התזה שלי Unpacking Eretz Israeli Fashion: Nationalism, Industry and Media. אני מקדיש את הזמן לנושאים שלא הספקתי לגעת בהם,  בעיקר לבלות עם משפחה וחברים עד כמה שאפשר. ואתה? לונדון נראת מסעירה בתקופה האחרונה

יובל:

האמת שפה בשכונה עם הפארק והברבורים הכל רגוע…

עוד נחזור לתזה שלך, אבל קודם כל אני רוצה לשאול איך התגלגלת לתואר שני בלימודי אופנה בפריז? נשמע חלום

אור:

לגמרי, זכיתי להגיע לתואר השני בלימודי אופנה ב־Parsons Paris, The New School. עוד קודם לכן,  התחלתי לקשר אופנה ואקדמיה בלימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. אופנה ואמנות לרוב נתפשות כשני עולמות מרוחקים, שהקשרים ביניהם לא תמיד ברורים. ברגע ששמעתי על החוג בפריז היה לי ברור שלשם אני מכוון

יובל:

ואיך קיבלו את העניין שלך באופנה באוניברסיטה? כי היא לא תמיד המקום הכי פתוח לכל מה שהם לא מורגלים בו

אור:

אני לא הראשון ולא האחרון שעוד יגיעו לאקדמיה עם רצון עז ללמוד אופנה. בעבר, חוקרת ואוצרת האופנה של המוזיאון ב־F.I.T, ואלרי סטיל, כתבה מאמר על היחס לאופנה באקדמיה, בשם The F Word. למרבה הפתעתי תמיד קיבלו בהתלהבות את היחס שלי לאופנה וגילו רצון ללמוד איתי ביחד

אור רוזנבלום

יובל:

אז סיימת את התואר הראשון בתל אביב: מתי התחלת לחשוב על ההמשך לתואר שני?

אור:

בשנה האחרונה לתואר הבנתי שאם אני רוצה להמשיך וללמוד אופנה במסגרת אקדמית־מחקרית, אין באפשרותי לעשות זאת בישראל. זה לא בגלל שאין בארץ אנשי מקצוע וחוקרים מהשורה הראשונה, אלא שאין סוג כזה של לימודים באופן ממוסד.

התוכנית שאליה התקבלתי היא היחידה מסוגה בצרפת ואחת ממעטות בעולם, שמציעה לחקור אופנה כתופעה תרבותית וחברתית דרך פרשנויות חומריות, ויזואליות וטקסטואליות, המקשרות בין עולם האקדמיה לתעשיית האופנה. גם הלוקיישן הפריזאי, שבו אופנה ממוסדת עד מאוד מבחינה לאומית, תעשייתית ותקשורתית, עוזר מאוד!

יובל:

לגמרי. ספר קצת על הלימודים: מה קורה בהם? על מה המיקוד? מי הסטודנטים?

אור:

התואר הוקם בשנת 2010 בניו יורק ולאחר מכן בפריז בשנת 2014, כתואר מאסטר לאמנויות. הקורסים מבוססי סמינריון ובהם אנו בוחנים חומרים מההיסטוריה של אמנות ועיצוב, לימודי מגדר, לימודי תרבות חזותית, לימודי קולנוע ומדיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה ולימודי תרבות חומרית. 

בנוסף למחקר הרחב, התואר מציע שני מסלולים – אוצרות אופנה ועיתונות אופנה – המאפשרים להעמיק באוצרות אופנה ובפרקטיקות ארכיוניות, או בעיתונות ובביקורת אופנה. היכולות האינטר־דיסציפלינריות מאפשרות לחוג לקבל סטודנטים/ות ממגוון רקעים גיאוגרפיים ותחומים מחקריים

יובל:

ומה קורה במהלך הלימודים?

אור:

במהלך התואר עבדנו על פרויקטים פרטניים וקולקטיביים של תערוכות ופרסומים עם מוסדות וחברות אופנה מובילות בפריז. עבדנו עם מוזיאון האופנה (Galleria Musée de la Mode de Paris) על התערוכה ״אנטומיה של מוזיאון אופנה״, שעסקה בתת המחלקות השונות של אופנה מוזיאלית: השחקנים, הכלים שלהם ותפקידם, וחשיפת הפרקטיקות והדילמות שעמן הם מתמודדים לצופה.

עם Association Azzedine Alaïa, עבדנו על התערוכה Archiving Fashion, שחשפה את מאפייני דמותו של מעצב הקוטור כאספן, דרך פריטי לבוש שרכש מהקולקציה האחרונה בקריירה של המעצב הספרדי הנודע כריסטובל בלנסיאגה ב־1968. זה מאיר את האופן שבו מסורות תרבותיות נשמרות באופן חומרי בין דמויות בולטות בשדה האופנה הצרפתי

מתוך התערוכות ״אנטומיה של מוזיאון אופנה״ ו־Archiving Fashion

יובל:

עוד שתי שאלות טכניות לפני המהות: כמה זמן הלימודים וכמה סטודנטים יש בכל שנה?

אור:

בכיף! אורך התואר הוא שנתיים. בכל מחזור בפריז מספר הסטודנטים הוא בערך 15

יובל:

והספקתם הכל לפני הקורונה?

אור:

התואר בנוי בצורה שמאפשרת לנו לעסוק בפרויקטים שלנו כבר בתחילת השנה, קרי: אוגוסט. כתיבת התזה, המשימה המרכזית בשנה השנייה, דורשת פגישות עם מנחה התזה והקורא השני באופן חודשי ואת אלו אפשר גם לעשות מרחוק ודרך הזום

המילה ״אופנה״

יובל:

אז בוא נחזור לתזה: מה זה אומר Unpacking Eretz Israeli Fashion?

אור:

אני שמח ששאלת, תודה!

כשאנו מדברים על אופנה אנו בדרך כלל מדברים על מערכת הבנויה מכמה גורמים מרכזיים הקשורים אחד בשני: פוליטיקה, תעשייה ותקשורת. אופנה היא תופעה חברתית בקנה מידה עולמי. עם זאת, עד סוף המאה ה־20 מחקרים הקשורים לאופנה בוצעו במסגרת מדינות המזוהות בעיקר כ״המערב״, ועל כן אופנה גם נדמית כתהליך מערבי.

בהקשר זה, המילה ״אופנה״ היא בעייתית לאור הטענות התכופות של חוקרים מערביים שתהליך האופנה הוא ייחודי לביגוד המערב, והמשימה שלנו כחוקרים ישראלים היא לפענח מהן המשמעויות של אופנה ארצישראלית והיכן תרומתה להבנתנו את המילה אופנה בקונטקסט מקומי וגלובלי

יובל:

ואיך זה בא לידי ביטוי בתזה?

אור:

התזה שלי בוחנת את ההופעה של מערכת אופנה בתקופה יחודית של משא ומתן חברתי ופוליטי בתולדות ישראל – ימי טרום המדינה. אני סוקר ומנתח ביקורתית את התקופה הזו, המכונה ״ארץ ישראל״, בשנים 1922-1947 באופן סוציו־היסטורי.

התזה ממפה ובונה מחדש את מערכת האופנה באמצעות ניתוח מסמכים היסטוריים כמו עלונים, הזמנות לתצוגות אופנה שפורסמו בשנות ה־40, מדור האופנה של כתב העת ״קולנוע״, התכתבויות של יחידים ומוסדות/ארגונים, תמלילים כלכליים, מודעות ותצלומים שנאספו בלעדית בארכיון ההסתדרות הציונית בירושלים. 

בנוסף היא מנתחת באופן ביקורתי כיצד נוצרו היחידות השונות שבונות את האופנה של ארץ ישראל, וחיזקו את המשמעות התרבותית של האופנה הארצישראלית, בהתאם למודלים אידיאולוגיים פוליטיים חברתיים־ציוניים.

תוך התמקדות בשני תחומי אופנה ספציפיים (ייצור ומדיה), התזה שואלת, בין השאר, כיצד האופנה הצטלבה בתהליכים תרבותיים וכלכליים מרכזיים שעיצבו את הסדר העירוני של החברה היהודית הצומחת; וכיצד התאפיינה משמעות האופנה בהשתתפות מוסדות פוליטיים

יובל:

ומה התשובה?

אור:

אופנה כחומר ומערכת סימבולית מבטאת תרבות עשירה המורכבת מסימנים, מאידיאולוגיות ומאורחות חיים שמוסדות פוליטיים יכולים להשתמש בהן. לרוב מוסדות ממשלתיים, ארגוני תעשייה ותקשורת האופנה יוצרים שותפויות, שלא רק נותנות לאופנה מעמד בולט, אלא גם את האפשרות לשנות את תדמית המדינות/ישויות פוליטיות.

בארץ ישראל, אופנה היוותה כלי פוליטי בולט למשרד המסחר והתעשייה, בזיקתו אל המנדט הבריטי בתקופה שבה ארץ ישראל הייתה צמאה לאהדה, תמיכה ולגיטימציה פוליטית. כשנביט בהזמנות לתערוכות אופנה, שהפיץ ואירח המשרד, נראה כיצד רישומי הדמויות הנשיות והטקסט שלצידם משקפים סימבוליות מודרניסטית המקבילה לארט דקו; לבדים ולצורות הצנע שנראו באנגליה, בעיקר בזמן מלחמת העולם השנייה.

ההזמנות האלו, שבטבען אינן נתפשות כפוליטיות, אינן מדגימות רק את הדרכים שדרכן משרד המסחר והתעשייה ביסס את מעמדו ושימש ״שומר סף״ בין יצרני אופנה לקהל, או ביקש לקבוע טעם אסתטי קולקטיבי ומוסרי. אפשר ללמוד מהן גם את הדרך שבה אופנה שימשה ככלי פוליטי בתקופה שבה הישוב היה צמא ללגיטימציה פוליטית, לצד היותה כלי לשיפור המאזן הכלכלי בתערוכות מסחריות שיועדו לקהל בין־לאומי.

עם זאת, התכתבויות של יצרני אופנה עצמאיים עם המשרד מדגימות גם את הדרך שבה הוא פיקח על ייצור התעשייתי ועל חומרי האופנה לקהל המקומי תחת איגוד יצרני האופנה של פלשתינה

התופרות הקטנות

יובל:

ואיך האופנה הצטלבה בתהליכים תרבותיים וכלכליים מרכזיים?

אור:

האופנה הצטלבה בתהליכים תרבותיים וכלכליים מרכזיים, שעיצבו את הסדר העירוני של החברה היהודית הצומחת, ראשית בסוגיית הזהות החיצונית ובמשא ומתן בין קבוצות המהגרים. כשנביט באופן שבו החלוצים הציגו עצמם בתצלומים (בארץ ישראל וברוסיה), לעומת תצלומי אנשי הבוהמה התל אביבית, ניווכח ללמוד כי הלבוש שימש ככלי אידאולוגי־פוליטי.

הלבוש מדגים מחד רצון להבניה של ״לבוש ציוני״, הלבוש הקיבוצי הלבן שמוכר לכולנו, הממשיך את האידיאל הציוני־חברתי שמשקף אחדות ושיוון מעמדי בעל מגדריות גברית. ומנגד לבוש ראוותני ומלתחה מתרחבת ששימשה כלי נוסף להבעת המודרניות וההשתנות המהירה של העיר תל אביב.

בזמן שניתוח תצלומי קבוצות מהגרים מהווה כלי נהדר לבחון את הדרך שבה התבטאו מתחים חברתיים דרך אופנה בין קבוצות מהגרים, כתבי עת מוסיפים מידע על האופן שבו ביקורת אופנה התוותה ״מובילי דעת קהל״, הגבירה צרכנות אופנה מאליטה לשכבות תחתונות, ושינתה את אופי העבודה של התופרות (״הקטנות״), כפי שציונה רבאו מכנה אותן בספרה ״אני תל אביבית״).

במבט לאחור אל מחקרי העיתונות העברית בתחומי התקשורת והתרבות, עיתונים מוצגים כמקורות מהמעלה הראשונה לחקר התפתחות היישובים, הערים וחיי היומיום בארץ ישראל. עם זאת, לעתים קרובות מתעלמים מעיתונים שנסגרו בגלל היותם לא יציבים כלכלית או שאינם אמינים פוליטית. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

בכתבי עת כדוגמת ״קולנוע״, לצד דיווחים על הצגות, אירועים חברתיים, סרטים הוליוודיים, וביקורות אמנות שנכתבו על ידי נחום גוטמן וביאליק, נוכל למצוא טורי אופנה שכתבה האמנית והמאיירת יונה צליוק. טורים אלו  קישרו את האופנה לדמוקרטיה צרכנית ועצמאות הצרכנית לסגנן עצמה.

צליוק, בשפה דומה למבקרי אמנות צרפתיים במאה ה־19, מפתחת לקסיקון ביקורתי שפונה אל הקוראות בשפה סובייקטיבית ומטיפה להשתמש בצבע הלבן באופן שאינו מוגבל למראה הציונית. בהתאם, אלו שימשו את התיאבון לשינוי אופנה במעמד בינוני הולך ומתרחב, שביקש ליצור זהות המובחנת משליטת ציונית חברתית.

מקורות משניים מעידים כיצד נשים ממעמד גבוהה הגיעו אל סלוני תל אביב, ונשים ממעמד נמוך יותר הגיעו לתופרת הקטנה עם מדורים אלו וביקשו מהתופרת לבצע מסובכות בבגדים קיימים

יובל:

ותגיד, את כל המחקר הזה עשית בפריז? כל הארכיונים קיימים ברשת? או שהיית צריך לבקר בארכיונים פיזיים בארץ?

אור:

המחקר עצמו החל כששקד ארקין ואני אצרנו את תערוכת האופנה הראשונה של ההסתדרות הציונית העולמית, Israel a la Mode, שהוצגה בספטמבר האחרון בפריז. זכינו לבקר ולעבוד בצורה אינטנסיבית בארכיון הציוני בירושלים, ושם נחשפתי למגוון עצום של מסמכים שלא קוטלגו כמסמכי אופנה.

באופן כללי, מלבד הארכיון בשנקר, אין כמעט ארכיוני אופנה שבהם אפשר לחקור אופנה ישראלית. מטרת התזה הייתה גם להפנות את תשומת הלב לארכיונים פוטנציאליים שיכולים להיבנות כאן בארץ ישראל

יובל:

יפה! ומה עכשיו? מה התכניות לעתיד?

אור:

(= פניי מועדות לעבודה במחלקות מוזיאוני אופנה אירופיים, בדגש על מחלקות אוצרות וארכיון

יובל:

שיהיה בהצלחה

אור:

תודה רבה! כולי תקווה שאצליח להמשיך ולשלב שיח ישראלי וארצישראלי גם במוזיאונים האלה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

9 תגובות על הכתבה

  1. דליה פ.

    מרתק! תודה יובל

  2. אילה רז

    יובל היקר,
    תודה רבה על הפורטפוליו המצויין שמסייע לי להיות מעודכנת בכל מה שקורה בעולם האמנות/אדריכלות/אופנה/ עיצוב.
    מטבע הדברים, דבר ראשון אני קוראת בפורטפוליו את הכתבות הנוגעות לאופנה וכך הגעתי לכתבה שלך על אור והתזה שלו העוסקת באופנה בארץ ישראל בשנים 1922-1947.
    קודם כל נדהמתי מהשם היומרני של התיזה המשתמש במילה unpacking להגדרת תקופה בתולדות האופנה בתקופת הישוב בפלשתינה בשנים 1922-1947.
    האם אכן, חושב החוקר הצעיר כי הוא משחרר את סודות האופנה בארץ ישראל מתוך המקום שבו היו כלואים? האם הוא רומז לכך שהוא הראשון שעושה זאת?
    לצערי, את התיזה לא קראתי ולכן אינני יכולה לשפוט את ערכה ואמינותה, אבל אי הדיוקים שמופיעים בכתבה וההתייחסות השטחית לנושא מעלים בי את התמיהה: האם החוקר הנכבד אינו מודע לקיומם של ספרים בעברית בנושא זה?
    אם לא- מן הראוי שיתעדכן ואם כן- רצוי ומקובל לתת קרדיט למקורות החשובים שבהם הוא השתמש.
    מלבד ספרי ״חליפות העתים״ שיצא לאור בשנת 1996, קיימים, בין היתר, שני מחקרים מעולים של דר׳ ענת הלמן:
    בגדי המדינה החדשים
    אור וים הקיפוה
    ושניהם עוסקים בנושא הנדון בהרחבה ובהעמקה.
    לסיכום, חבל שהחוקר הצעיר מתיימר לגלות דברים שכבר גילו לפניו ושוכח לתת את הכבוד המגיע לאלה שעשו זאת לפניו.
    אילה רז, היסטוריונית וחוקרת האופנה בארץ-ישראל.

  3. אור רוזנבלום

    איילה יקרה, אני מודה לך על תגובתך. אבקש לציין כי במחקרי וגם בכתבה הנוכחית אני מציין כי איני הראשון והאחרון שיעסקו באופנה באופן אקדמאי, וכי בישראל ישנן חוקרות רבות מהמעלה הראשונה,כמוך וכמו הלמן, אשר כותבות, מלמדות, אוצרות ומחנכות קהל רחב בצורה מרהיבה. בשום צורה אין רמזתי, או התכוונתי כי אני הראשון לכתוב או ״לשחרר״ מתוך המקום בו היו ״כלואים״ הן בכתבה או בתזה את סודות האופנה הארצישראלית. כטבע הדברים, בראיון מסוג זה הרחבתי עד מידת האפשר על עבודתי האישית אשר נכתבה בפיקוח מלא של Parsons Paris ואנשי מקצוע מובילים בתחום לימודי האופנה, והפרוייקטים עליהם עבדנו במהלך הלימודים. אין טעם, וממילא לא ניתן במסגרת ראיון להביא את כל מבואות התזה הרבים אשר הנך מופיע בהם, כפי שלא ניתן להביא בצורה מיטבית את כל התזה. התזה, לעניות דעתי, שומרת על הגינות מלאה בכתיבתה, ובין היתר כמובן שהינה מתייחסת למחקרים קודמים כשלך ושל הלמן אשר באדיבותך העלת. התקופה הנדונה שימשה אותי, מתוך מחקרים קודמים ועבודה ארכיונית מאומצת, להגיב בצורה רוחבית על משמעות האופנה בארץ ישראל ושחקניה הרחוקים מאור הזרקורים ( כדוגמת המכון לסחר חוץ), תוך מיפוי מסמכים היסטוריים כמו עלונים, הזמנות לתצוגות אופנה שפורסמו בשנות ה־40, מדור האופנה של כתב העת ״קולנוע״, התכתבויות של יחידים ומוסדות/ארגונים, תמלילים כלכליים, מודעות ותצלומים שנאספו בלעדית בארכיון ההסתדרות הציונית בירושלים ולהרהר (בדומה ל Eugenia Paulicelli: Fashion under Fascism) בטיבה והשפעתה של ההשתתפות המוסדית המובהקת הקשורה למדיה המקומית ולקסיקון האופנה הביקורתי המתפתח כפי שאני מציע בקולנוע, ביגוד היומיום, קשרי המסחר והתעשייה לתעשיית האופנה המייצרת ועוד רבות מעבר. אינני מתכחש לעובדה כי העלת את התופרות ״הקטנות״ וציונה רבאו כמקור משני במחקרייך, וכי כתבת גם על התקופה בעצמך; להפך, אני מציין זאת באופן ברור במחקרי אותו אשמח שאכן תקראי. 
כפי שאני מציין בתחילת הראיון, מכובדותיי במקצוע ואלו שיצטרפו הלאה למחקר האופנה הישראלי תפקידנו להמשיך ולחקור אופנה ארץ ישראלית, וישראלית תוך שיתוף פעולה מלא, תמיכה הדדית ומאמץ להרחיב את השיח המרתק והמגוון של האופנה מבחינה אינטר-דסיפלינרית. 
תודה שוב על תגובתך, אור.

  4. שמואל

    ראיון שיחה מרתקים.נהנתי מנושא מענין.האופנה הישראלית של דור המייסדים לא זכתה ,עד עכשיו,לתשומת לב ראויה ואפילו לזלזול קל ומיותר.כן ירבו שיחות על נושא מרתק כזה.תודה למראיין ולמרואיין על שיחה קולחת ראויה.

  5. מאי

    שמחתי לקרוא ראיון מרענן עם סטודנט נמרץ שסיים תואר מחמיא בפאריס.אין ספק שהנושא מרתק.השיחה השוטפת גילתה בקיאות בתחום.הייתי שמחה לקרוא את כל העבודה ולהשכיל.מאחלת בהצלחה לסטודנט בחייו המקצועיים.פרוטפוליו הוא אתר תקשורת ראוי.

  6. שלי

    מעניין להתבונן בממד נוסף של התגייסות כוחות הייצור המקומיים בהבניית הזהות הציונית. בהחלט מרתק . בהצלחה בהמשך הדרך

  7. אורנה

    כתבה מעניינת. תענוג לראות מוכשרים חדשים. בהצלחה

  8. מימי זיו

    מעניין מאד,בהצלחה בהמשך הדרך!

  9. מייק

    כתבה מרתקת בקול רענן ומרתק ,הבחור הזה דודאור יגיע רחוק

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden