מילטון גלייזר עדיין אוהב את ניו יורק

באתר של המעצב הגרפי מילטון גלייזר מופיעים קורות החיים שלו בשלוש גרסאות: קצרה, בינונית או ארוכה. הגרסה הקצרה לאקונית משהו, ומתחילה במשפט ״מילטון גלייזר, יליד 1929, הוא בין המעצבים הגרפיים הכי מהוללים בארצות הברית״. בהמשך מצוין שגלייזר הציג בעבר בתערוכות יחיד במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ומרכז פומפידו בפריז, שבשנת 2004 הוא זכה בפרס מפעל חיים מטעם מוזיאון העיצוב הלאומי של ארצות הברית (הקופר־יואיט), ושהסטודיו שלו פעיל משנת 1974 ועד היום. 

הגרסה הארוכה – או האינסופית, כפי שהיא מכונה באתר – מפורטת הרבה יותר. גרסה זו מציינת בין היתר שבשנת 1954 פתח גלייזר ביחד עם שלושה שותפים, ביניהם סימור קוואסט (Seymour Chwast), את סטודיו פושפין (Pushpin), שבניגוד לסגנון המודרניסטי ששלט בתחום העיצוב באותה תקופה, החדשנות והאקלקטיות שאפיינה אותו השפיעו על התפתחות העיצוב הגרפי בארצות הברית ובעולם; שבשנת 1968 יסד גלייזר ביחד עם קליי פלקלר (Clay Felker) את ה־״ניו יורק מגזין״ ושימש כמעצב הראשי שלו עד שנת 1977; ושמשנת 1983 עיצב למעלה מ־50 מגזינים, ביניהם הוושינגטון פוסט, טיים, ל׳אקספרס, וילאג׳ וויס, אסקוויר ועוד.

אולם, גם הגרסה הארוכה לא מפורטת מספיק ולא מצליחה לפרט את שלל הלוגואים, הכרזות ופריטי הדפוס שעיצב גלייזר במשך למעלה מ־50 שנה, כמו הכרזה האיקונית לתקליט ״מיטב הלהיטים״ של בוב דילן משנת 1967; הכרזה למחזה מלאכים באמריקה מאת טוני קושנר משנת 1993; או את הלוגו שעיצב לעיר ניו יורק בשנת 1977, I♥NY, ככל הנראה הלוגו שזכה למספר הרב ביותר של חיקויים בכל רחבי בעולם. היא גם לא מציינת שלפני חודשיים קיבל גלייזר מידי נשיא ארצות הבית ברק אובמה בטכס רב רושם בבית הלבן את המדליה הלאומית של ארצות הברית לאמנויות.

גלייזר הוא המעצב הגרפי הראשון שזכה לכבוד זה. ביחד איתו זכו השנה בכבוד גם הזמר בוב דילן, הבמאי והשחקן קלינט איסטווד, האמן פרנק סטלה, המלחין ג׳ון וויליאמס, ועוד. נימוקי הזכייה שהקריא אובמה מעל הבמה ציינו שגלייזר זכה בכבוד הגדול על כך שהקדיש את חייו לשפר את הדרך שבה אנשים מתקשרים באמצעות עיצוב גרפי חדשני, ועל תוצרים ויזואליים בלתי נשכחים שמאתגרים אמנים עכשוויים ומשמחים את כל אמריקה.

״אני חייב להגיד שזה היה ארוע גדול בשבילי, זה פרס נפלא״, מספר גלייזר בשיחת סקייפ מהסטודיו שלו בניו יורק.

התרגשת? אתה בכלל מתרגש אחרי כל כך הרבה שנים?

״ובכן, כן. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אם רק אמא שלי הייתה יכולה להיות שם לראות את זה״, הוא צוחק. ״זה אחד מאירועים שאתה רוצה לחלוק עם המשפחה שלך״.

עיצוב גרפי נע בין שני הקטבים של מסחר ואמנות, ויש לו השפעה עמוקה על החיים ועל התרבות. כמעצב, מדי פעם יש לך את האפשרות לעשות עבודה טובה בתחום הזה, ולהשפיע

אתה המעצב הגרפי הראשון שקיבל את הפרס. האם זו הכרה של הממסד בחשיבות התחום, שהוא פעמים רבות די שקוף?

״אני לא באמת יודע אם יש שינוי בתפיסה של התחום, או למה הפרסים האלו מחולקים מלכתחילה. ברמה מסוימת זה שרירותי: יש מי שמקבל פרסים, ויש מי שבמשך שנים מדלגים עליו. חלק מזה זה מזל, נסיבות או העדפות וחלק אחר מזה מחייב נראות ציבורית, לעשות דברים שהציבור מכיר.

״אני לא חושב שזה אומר משהו על התחום. עיצוב גרפי נע בין שני הקטבים של מסחר ואמנות, ויש לו השפעה עמוקה על החיים ועל התרבות. כמעצב, מדי פעם יש לך את האפשרות לעשות עבודה טובה בתחום הזה, ולהשפיע״.

עדין בא לעבודה בתקווה ללמוד משהו חדש

לאורך כל הראיון ניכר שגלייזר אינו אוהב שאלות כלליות. אין לו סבלנות, וממרום גילו הוא גם לא מפחד להפגין את חוסר הסבלנות שלו למה שנדמה בעיניו כשאלה לא מוצלחת. ״זו שאלה קוסמית שקשה מאד לענות עליה״, או ״אני שונא את השאלות הכלליות האלו״, הן רק שתי דוגמאות לכך. 

אחרי הכל אפשר להבין אותו: בגיל 81, אחרי שזכה בכל כך הרבה פרסים, הוא נחשב כאחד מחשובי המעצבים הגרפיים בעולם במחצית השנייה של המאה ה־20, ודורות שלמים של מעצבים חונכו על ברכיו. סביר להניח שהוא כבר נשאל הכל, וכבר ענה על כל השאלות פעמים רבות מספור.

כך, כשאני שואל אותו מה הוא יכול להגיד על השינוי בתחום העיצוב הגרפי מהיום שבו התחיל לפעול, הוא עונה בתכליתיות ״באיזה מובן״, ספק שואל ספק קובע. אני מנסה לחדד את השאלה ושואל על הרלבנטיות של העיצוב גרפי בעידן האונליין, בעידן שבו הפרינט מאבד מכוחו.

״עיצוב זה תחום כל כך רחב, ועיצוב גרפי בכלל הוא תחום קצת מעורפל, אבל עיצוב גרפי ישים גם למדיה אלקטרונית ולאתרי אינטרנט. אם פעם הפרינט היה התוצר וההגדרה של העיצוב הגרפי, היום זה כבר השתנה. אבל גם אם עיצוב הוא פעולה שכבר לא מתבצעת באותו האופן מבחינה פיזית, בסופו של דבר עיצוב גרפי הוא יותר ענין של צורת חשיבה ופחות ענין של תוצר דפוס כזה או אחר״.

כשאתה מסתכל על עבודות מוקדמות שלך, הן נראות לך עדין רלבנטיות?

״זו שאלה קוסמית שקשה מאד לענות עליה. אני מסתכל על העבודות שלי ואני מרוצה מזה שאני עדיין בסביבה. אני גם מסתכל עליהן בתחושה שאחד הדברים החשובים בהתפתחות של אדם היא ההבנה שצריך כל הזמן להתקדם, לשנות את הנחות היסוד שלך, לשמור על ראש פתוח, ולא להפוך למקצועי מדי מוקדם מדי. חשוב להימנע מלהגיע לנקודה שאתה חושב שאתה יודע הכל.

״אני חושב שבדומה לעיתונות, גם כשאתה עוסק בעיצוב אתה צריך לשמור כל הזמן על ראש פתוח ולהיות מסוגל להודות שדברים משתנים, שהמחשבות שלך משתנות, ושדיעות שהאמנת בהן בכל ליבך בעבר, יכול להיות שהן כבר לא ראויות להחזיק בהן״. 

איך אתה מצליח לעשות את זה במשך כל כך הרבה זמן? היום נראה שאנחנו משתעממים נורא מהר, ואנחנו חושבים שכבר ראינו הכל, ושעשו כבר הכל, וכל יום מחפשים משהו חדש ורענן.

״זה קשור למה שאמרתי מקודם. זה כמו העדפות מזון: יש אנשים שאוהבים רק שישה סוגים של אוכל, וזה כל מה שהם אוכלים בכל יום מהחיים שלהם, ויש אנשים אחרים שמחפשים כל הזמן הרפתקאות מזון חדשות. מה יוצר את ההבדל בין האנשים האלו? אני לא יודע. אתה צריך להגיד לעצמך ׳אני יודע את זה עד עכשיו׳, ולקוות שתלמד מחר משהו שלא ידעת אתמול.

הדבר הטוב בלעבוד אל תוך שנות השמונים שלי הוא שאני עדין בא לעבודה בציפיה ובתקווה שאלמד משהו חדש שיהיה מספיק מאתגר, ושאהיה מספיק נבון להגיד שמה שידעתי עד עכשיו לא בהכרח רלבנטי, נכון או טוב יותר ממה שלמדתי היום

״הדבר הטוב בלעבוד אל תוך שנות השמונים שלי הוא שאני עדין בא לעבודה בציפיה ובתקווה שאלמד משהו חדש שיהיה מספיק מאתגר, ושאהיה מספיק נבון להגיד שמה שידעתי עד עכשיו לא בהכרח רלבנטי, נכון או טוב יותר ממה שלמדתי היום. אולי זה גנטי. מה מחזיק אנשים חיים וסקרנים לעומת אנשים שנאחזים בעבר שלהם? בעבורי זה הרבה יותר מעניין לעשות את העבודה שאני עושה היום לעומת מה שעשיתי לפני 20 שנה״. 

אתה יכול לספר משהו חדש שלמדת בזמן האחרון?

״אני אתן לך דוגמה. לפני שש שנים התחלתי לעצב שטיחים: לא היה לי לקוח אבל חשבתי שזה יהיה מעניין, ואפילו להיכשל, לעשות דברים שלא ידעתי מה תהיה התוצאה שלהם. אז התחלתי לעשות את זה במשך כמה שנים, ואז הגיע לקוח, ובקרוב הם ייצאו לשוק. במהלך העבודה גיליתי שדברים שחשבתי שאני יודע משתנים כי עשיתי דברים עם האופציה של כשלון, שלא ידעתי מה לעשות. זה הדרך היחידה שבה אתה יכול להתקדם בחיים, לפעול עם הידיעה שיכול להיות שתיכשל.

״צייר יכול לצייר ולהיכשל, ולצייר שוב ולהיכשל, וכן הלאה. אם אתה מתמקצע, והופך נגיד לכותב הכי טוב בעולם, אתה הופך למקצוען והמקצוענות הזו מונעת ממך מלחשוב, מלהתפתח, מלהשתנות וכן הלאה. מצד שני התמקצעות היא הבסיס לחיים מקצועיים, כי ההצלחה תלויה בזה. לכן, כל המקצוענים חוזרים על מה שהם יודעים שוב ושוב, לפעמים בווירטואוזיות מאד גדולה, אבל מה שטוב למקצועיות לא טוב בהכרח באופן אישי״.

אוהב כשזה טוב, שונא כשזה טפשי 

גלייזר, שנולד למשפחה יהודית לפני 81 שנה, ביקר בפעם האחרונה בישראל לפני כ־25 שנה לטובת השתתפות בכנס מקצועי, ״לא זוכר בדיוק איזה״, הוא אומר. למרות שהוא מתקשה להיזכר במשהו ספציפי, הוא זוכר שהוא נהנה ושהאוכל היה ״בחלקו טוב ובחלקו לא משהו. קבלת פנים נדיבה, אבל יותר מהכל שיחות רבות שלא נגמרו. אתה יודע איך זה, ישראלים אוהבים לדבר…״, הוא צוחק.

הוא למד אמנות בקופר יוניון בניו יורק בשנים 1948-51, ובאקדמיה לאמנויות יפות בבולניה באיטליה מיד לאחר מכן בשנים 1952-53. את עיקר פרסומו ברחבי העולם הוא חייב ללוגו אחד ופשוט שעיצב לעיר ניו יורק.

בתחילת שנות ה־70 העיר ניו־יורק היתה עיר שונה לגמרי מניו יורק של היום – הפשע והאלימות חגגו ברחובות, והיא שקעה לתוך שפל כלכלי קשה. בלשכת המסחר של מדינת ניו־יורק הגיעו למסקנה שצריך לעודד את התיירות לעיר. משרד הפרסום ״וולס, ריץ׳ וגרין״, טבע את הסיסמה ״אני אוהב את ניו־יורק״, וגלייזר התנדב לעצב אותה, למה שלימים הפך ללוגו של העיר. מכיוון שחשב שמדובר בקמפיין קצר בלבד, לא טרח לדרוש תשלום על עבודתו.

לאחר הפיגוע במגדלי התאומים עיצב גלייזר מחדש את הלוגו תחת הסיסמה I Love NY More Than Ever, כשאת חלקו השמאלי התחתון של הלב האדום כיסה בכתם שחור, שמסמן את חלקה הדרום מערבי של מנהטן – המקום שבו ניצבו מגדלי התאומים.

העיתון ״הדיילי מייל״, שקיבל את העיצוב מגלייזר, הדפיס אותו על פני עמוד שלם. למרבה האירוניה, לאחר הפרסום קיבל גלייזר טלפון מעיריית ניו־יורק שאיימה בתביעה בטענה כי הפר את זכויות היוצרים של המדינה. גלייזר לא התרגש מהטענה ובסופו של דבר העירייה נסוגה מטענתה והתנצלה. 

״הרעיון היה שכולם יוכלו להשתמש בעיצוב, אבל לאחר שמדינת ניו יורק הבינה שהיא מפסידה ככה הרבה כסף, היא רשמה על העיצוב זכויות יוצרים. נתתי להם את כל הזכויות כי הכוונה שלי לא הייתה להרוויח מזה כסף אלא לעשות משהו שהציבור ירוויח ממנו. גם היום, זכויות יוצרים הן ממש לא משהו שאני חושב עליו. אם הייתי צריך כסף ולא יכולתי להאכיל את המשפחה שלי הייתי חושב על זה, אבל אני בסדר, אז אני חושב על החברה״.

כשאתה יוצא מהסטודיו לרחוב ורואה לוגואים, שלטים, מודעות. מה אתה חושב?

״לא יודע, שוב, זו שאלה רחבה מדי. עיצוב גרפי זה תחום כל כך רחב, אתה אוהב את זה כשזה טוב, שונא את זה כשזה טפשי, ומעריך כשזה אינטלגנטי״. 

אתה יכול לתת דוגמה?

״יש אלפי דוגמאות, יהיה קשה לתת דוגמה אחת. יש אלפי דברים שהם אידיוטיים, אתה יכול למלא בהם ספרים״.

אתה עדין מלמד ב־SVA?

״כן. אני אוהב ללמד, זה משהו שבא לי טבעי. אני מלמד איך לחשוב על מה שאתה עושה, ואיך לבחון את תהליך העבודה שלך. המורים הטובים הם יוצאי דופן במה שהם, לא במה שהם אומרים. מה שהסטודנט מקבל מהמורה זו השקפת עולם״. 

איך הסטודנטים?

״אני שונא את השאלות הקוסמיות האלו על שינויים גדולים ביכולות אנושיות ותפיסה. כן, ברור שהם השתנו, אבל איך? מי יודע איך הם השתנו? אתה מוצא את אותם הדברים – סטודנטים מאד טובים ופחות טובים, הכל אותו דבר. כן, הסטודנטים שונים אבל אני לא יכול להגיד במה״. 

איזה סטודנט אתה היית?

״הייתי אובססיבי כל החיים שלי על העבודה. תמיד הייתי סטודנט טוב, עבדתי קשה, אבל ההתפתחות האמיתית שלי לא התחילה עד שהייתי מחוץ לבית הספר. כל מה שחיי הסטודנטים נותנים לך זה פלטפורמה להתחיל את העבודה האמיתית, ההתפתחות והחשיבה. סטודנטים הם פוטנציאל, רק לאחר שאתה גומר ללמוד אתה צריך לממש אותו״.

על מה אתה עובד כיום?

״תדמית לסופרמרקט, תדמית למבשלת בירה, יש הרבה״.

כשלקוחות פונים אליך הם פונים למעצב האגדי מילטון גלייזר או שהם מתייחסים אליך כמו אל כל מעצב?

״כל מערכת יחסים היא מערכת בין אנשים. יש כאלו שהם אסירי תודה, ויש את גסי הרוח. יש מהכל״.

–

פורסם בגרסה קצרה יותר במוסף גלריה של עיתון הארץ