כל מה שחשוב ויפה
אורית טוכמן דואר, שוב לא שקט. צילוצים: אבי אמסלם

אורית טוכמן דואר: ציור שמתחולל במקום שהמילים נגמרות

אורית טוכמן דואר חזרה מברלין לנמל הבית שהקימה, במקום לאמנות בקריית המלאכה. בתערוכת היחיד ״שוב לא שקט״, שאצר ציבי גבע, היא מעוררת סערות ומשתלטת עליהן, ומוציאה דימויים מתוך המופשט

חגית:

הי אורית, מה שלומך בימי פוסט קורונה מוזרים אלה?

אורית:

נפלא, בודקת מלא פעמים שלא נדבקתי, שחוש הטעם עובד, בקיצור – יש יותר ממני

חגית:

חחחח לקח לי רגע

אורית:

איזה פוסט? אנחנו לגמרי בפנים!

חגית:

נכון, אבל אני משלה את עצמי. קצת הכחשה לא תזיק…

אורית:

הכי טוב, די חיבבתי את הסגר, שעכשיו נראה קצת מיותר

חגית:

התערוכה תוכננה לתקופת הסגר ונדחתה?

אורית:

דווקא לא. היא התגבשה בשבועות שקדמו. אני לא ממש עובדת שנה לקראת תערוכה: אני עובדת כל הזמן, כשמרגישה שיש גוף עבודות מגובש שאני עומדת מאחוריו – אז מכוונת לתערוכה

חגית:

מעניין שאת אומרת את זה, כי באמת הציורים נראים ״טעונים״, כאילו משהו בהול וגדוש נדחף ממך אל הבד

אורית:

אני חושבת שהציורים פועלים ממקום של קונפליקט, סתירות. וזה חלק מהחוויה הקיומית שלי

חגית:

חוויה קיומית מתמשכת, או שהחריפה בזמן האחרון?

אורית:

לא חושבת שהחריפה. אני חושבת שהקורונה הגיעה עם איזושהי תחושה שהעולם די הוכן אליה. אנחנו בתקופה מתמשכת של כאוטיות, לפחות לתפיסתי ולהרגשתי, ההתפרצות היא אולי רגע של פיק, וכנראה לא האחרון. יש יותר השלמה וקבלה שזו המציאות ועם זה צריך לייצר בכל זאת סיפור שלם שעובד, אני מרגישה שאפשר לגעת בזה בלי לטשטש

חגית:

היו לך שנתיים מעניינות – תקופה קצרה בברלין עם כל הכרוך במעבר לארץ זרה, חזרה לארץ ערב הקורונה ואז עצירה שכזו. יכול להיות שהציורים מבטאים את הקצב הלא סדיר הזה?

אורית:

אני מאמינה שאם זה לא היו המעברים, הייתי מוצאת איזה גורם אחר לקצב לא סדיר. זה קצת מי שאני… ״שוב לא שקט״: סיפור חיי

חגית:

נכון. אי שקט פנימי, וגם הכותרת שבחרתם לתערוכה. ספרי מה קרה בתהליך עם ציבי גבע, האמן, והפעם בתפקיד האוצר

אורית טוכמן דואר. צילום: ורוניק ענבר

אורית:

ציבי מכיר ומלווה את העשייה שלי כבר קרוב לעשור. במהלך המפגשים לאורך הזמן אני מוצאת שהוא כמו רנטגן, רואה את הציור שלי במערומיו. לפעמים זה לא נוח, אבל השיח איתו מעצים ומנקה. אין מקום רב למילים, אין בהן צורך, הוא מבין ציור לעומק.

במפגשים שקדמו לתערוכה בעיקר מיינו ציורים: היו כאלה שביקש שאבחן שוב ובסוף, בחלל הגלריה, הכל התבהר. המצבים שעסוקים ביפה, בנכון, בשופטים חיצוניים, בלנקות… גורמים חיצוניים שחודרים לציור – אלה חלק מהסכנות שבדרך, ועבורי ציבי הוא מישהו שלא מתפשר, לא מרחם, ולמרות שלפעמים כואב – זה תהליך בונה ומעצים

חגית:

יש בציורים החדשים שלך יחסים מאוד קונטרסטיים בין משטחי צבע לבין פרטים קטנים, חבויים, שלפתע כשמגלים אותם נראים מאוד משמעותיים

אורית:

בציורים לפעמים דימויים מציעים את עצמם, לפעמים הם מתחברים ונשארים, לפעמים מעניין אותי להישאר בקצה של הדימוי. אולי אפילו קצת לגעת במקום שאנחנו זקוקים הרבה פעמים לנרטיב כדי להיכנס לציור, אבל לא באמת מעניין אותי להתמסר לזה, זה רק נשא לפעולה הציורית

לפעמים דימויים מציעים את עצמם, לפעמים הם מתחברים ונשארים, לפעמים מעניין אותי להישאר בקצה של הדימוי. אולי אפילו קצת לגעת במקום שאנחנו זקוקים הרבה פעמים לנרטיב כדי להיכנס לציור, אבל לא באמת מעניין אותי להתמסר לזה

חגית:

את נשארת בתחום המופשט, אבל מוסיפה פה ושם מפתחות – בצבע או בצורה

אורית:

כן, זה נכון. הצבע, העוצמה שלו, זה משהו שפעמים רבות הוא המניע לפעולה: הוא יכול להיות ממש אלים, מתנגש, בין סינתטי לאורגני. גם לפעמים הצורות משעשעות אותי, חייב להיות משהו משחקי בתהליך הציורי, קצת יכולת לא לקחת אותו ברצינות תהומית, אבל לעשות את זה בשיא הרצינות!

חגית:

האלימות הזו, שאת מזכירה, היא חלק מתחושת הדחיפות שדיברתי עליה, שעולה מהקירות

אורית:

טיפוס אלים🤪

חגית:

מעניין שהציורים ״קטנו״. המסגרות קטנות יותר ממרבית הציורים שלך בעבר, והקומפוזיציה על גביהן דחוסה יותר, משוננת. גם הצבעוניות – לפעמים הצבע הוא חומר דשן ולפעמים הוא כמו ערפל על הבד

אורית:

אכן, קצת קטנו, בכל זאת צריך לנייד… אבל כן, זה סוג של יציאה להרפתקה שמתחילה בליצור התנגשויות, תנועות, ומתחילה שיחה מרתקת. המשונן שציינת מעניין, עדיין מוצאת קושי בלשאת התעגלות על הקנווס, הסדק והשבר שם

חגית:

בואי רגע נדבר על סימני דרך. באחת העבודות פתאום אני רואה מעויינים וכפתורים עגולים כמו הרלקינו מפורק שהפך לדוגמה (פאטרן); בציור אחר דמות יושבת בין ההריסות; או בין הפרטים בציור גדול – עורב קטן שבלע את השמש

אורית:

כן, הליצן או רמזים אליו מופיעם בחלק מהעבודות. להיות ליצן זו סוג של מהלך הישרדותי בעולם, האמנות שלו היא הסתרה ובחינה של העולם, הוא באמת הדמות הראשונה שהחלה להופיע – גם נשא מצויין של התנגשויות צבעוניות לגיטימיות

מעניין אותי מה ההצעות שכביכול הציור מציע ומה מזה לשמר ולהוציא, האינטואיציה היא טריקית, בסוף היא מכילה הכל, את הידע, המחשבות, הרגשות, הניסיון…

את רואה? אם הייתי מסבירה מדי לא הייתי יודעת שהעורב בלע את השמש

חגית:

 נכון. זה די סיפור שאני מספרת לעצמי. אחד הדברים שאני אוהבת בציור מופשט (מהסוג הזה) הוא היכולת לטוות סיפורים, כמו לראות צורות בעננים חולפים 

אורית:

ואנחנו חייבים את זה, מקום שקורא לנו לקחת פסק זמן, לא להיות מואכלים בנרטיב מובנה, ופשוט להרגיש, את החומר, את תנועות הצבע, את הטעיויות, השריטות, ורגע לעצור. וחשוב שהציור לא יקפא, שלא יהיה כל כך נכון עד שעמום, שיישאר טרי וזז, לא חייב הרמוניה מושלמת, ככה טוב!

מכירה מקום טוב לאשפוז?

חגית:

דווקא נשמעת שפויה עד מאוד. על הבד שלך יש סערות ויש שקט, כאילו את אוגרת כוחות. בלי סערות היה משעמם

אורית:

מדוייק, לכן צריך לפעמים משהו יותר מונוכרומטי, אחרת בורחת מהסטודיו

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חגית:

ציבי כותב: ״זוהי סדרה פרועה ומשוסעת… ביטוי של מאבק על הגדרה עצמית… ציור שמתחולל במקום שהמילים נגמרות״. אהבתי את בחירת המלים שיש בעצם הצליל שלהן רעש וסערה

אורית:

נגמרות המלים. נכון, הוא מדבר על ציור של מצב, משך…

חגית:

בואי נדבר קצתתת על החיים עצמם. השארת את ההרפתקה הברלינאית מאחור, את מרגישה שנכון לך יותר להיות במקום אחד?

עם השנים מתבהרת אצלי ההבנה שתחושת השייכות והחיבור עם תרבות (שחלק מרכזי בה הוא השפה), הם דבר קריטי לתחושת השלמות והטוב שלי. גם לצערי אני לא חושבת שהעולם מציע בהכרח אושר עילאי: יש מחיר לניתוק, לזרות, לחוסר איכפתיות מחברה זרה

אורית:

עם השנים מתבהרת אצלי ההבנה שתחושת השייכות והחיבור עם תרבות (שחלק מרכזי בה הוא השפה), הם דבר קריטי לתחושת השלמות והטוב שלי. גם לצערי אני לא חושבת שהעולם מציע בהכרח אושר עילאי: יש מחיר לניתוק, לזרות, לחוסר איכפתיות מחברה זרה; העטיפה לא מספקת

חגית:

ובהמשך לזה – את רואה את השינויים בעולם כעת, בסקרנות, בחרדה, באופטימיות?

אורית:

העולם נמצא בשלב מתמשך של קריסת אמיתות ופערים בלתי נסבלים שמעמיקים בעוצמה מפחידה. יש הרבה מקום לחרדה, אבל אני גם מאמינה שיש ערך במעגל הקטן שלנו לפעול באהבה ונתינה ולראות ולזהות יופי ואת הטוב שבנו

חגית:

אז אין כמו בבית?

אורית:

הכי בבית בעולם! 

חגית:

ואם כבר בית, פה נמצא גם הבייבי שלך – מקום לאמנות.  מעטים יודעים שאת הרוח החיה מאחורי הקמתו (לפני שש שנים!) והשקעת בו לא מעט משאבים והמוווון זמן ועבודה. אני נוהגת לומר שזה ״בית האמנים״ של ימינו. יש תחושה שהמקום מתאזן ומתבסס. זה נכון? התבגרתם?

אורית:

אני חושבת שהמקום אכן מבוסס יותר, למדנו המון בדרך, אך יש מקום להמשיך ולהשתפר, ולשם אנחנו הולכים 

חגית:

איך את רואה את תפקידך כיום? 

אורית:

אני ממשיכה לנהל את המקום בכל המעטפת. בסוף יש למקום לאמנות צד של גלריה וצד קהילתי יותר. האיזון והשילוב בין השניים הוא בפירוש מאתגר.

ניר הרמט, שהיה לצידי ושימש כמנהל האמנותי בשש השנים הראשונות, לקח חלק חשוב בעיצוב המקום והפיכתו לבית ולמרכז אמנותי, וכעת הוא ממשיך לכיוונים חדשים. בקרוב יחליף אותו יאיר ברק, ואני משוכנעת שהשפעתו תהיה מבורכת

חגית:

אז בואי נאחל בהצלחה, לך ולמקום לאמנות בקריית המלאכה. ושנהיה בריאים

אורית:

אמן


אורית טוכמן דואר | שוב לא שקט
אוצר: ציבי גבע
מקום לאמנות בקריית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב
נעילה: 11.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. ליאל

    באיזה שעות פתוחה התערוכה?

  2. אתי יפה

    אורית יקרה!
    ברוך שובך!!!
    טוב שיש מקום לאמנות💫
    הכתבה נהדרת!
    שמחה וסקרנית לראות את יצירותיך כעת!
    בהצלחה רבה!!!!
    ולהתראות!!!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden