כל מה שחשוב ויפה
הילה טוני נבוק, ״כניסה (מזרח), יציאה (מערב)״. צילומים: טל ניסים

עבודה בעיניים // הילה טוני נבוק

הילה טוני נבוק הוזמנה ליצור עבודה תלויית־מקום בכניסה לתחנת הרכבת בירושלים. ״רציתי לבחון את היכולת של שילוט הכוונה לזלוג אל תוך מסורות של פיסול, במקום שבו הכוונה והתמצאות הן חלק מהותי בהוויה״

הפרטים הטכניים

כניסה (מזרח), יציאה (מערב): אלומיניום צבוע, קרמיקה, זכוכית חלבית, מנטים, 2019. אוצרת: איה מירון, מוזיאון ישראל, ירושלים. פרויקט הכניסה לעיר – חברת עדן, חברה לפיתוח כלכלי בירושלים. יוזמה וניהול: חברת רן וולף, תכנון אורבני וניהול פרויקטים.

מי אני

הילה טוני נבוק, נולדתי בתל אביב ואני גרה בה כל חיי. מכירה אותה אולי כבר קצת יותר מדי טוב, אז כשאני רוצה לשוטט באמת וללכת לאיבוד, אני נוסעת לראשון לציון או לנתניה. לפעמים רחוק יותר.

למדתי לימודי עיצוב בוויצו חיפה, ולימודי אמנות בתכנית התואר השני באמנויות של בצלאל. התבוננות על מרחבים פרטיים וציבוריים סביבי דרך פריזמה של עיצוב, ומה העיצוב הזה בא לשרת או להסתיר, היא חלק מהפרקטיקה שלי. אני פסלת, אבל העבודה מתחילה אצלי תמיד דרך הרישום. חוץ מזה, אני מרצה לפיסול במחלקה לאמנות בבצלאל.

העבודה

העבודה מורכבת משני תבליטי קיר שמוצבים בכניסה לתחנת הרכבת בירושלים, במסדרון שמחבר בין התחנה לרחוב יפו הסואן והתחנה המרכזית החדשה. המחשבות החומריות על העבודה התחילו מתוך עניין שלי בשילוט הכוונה שנמצא סביבנו במרחבים הציבוריים, ובפוטנציאל הצורני־מופשט שגלום בו.

מדובר באלמנטים שמקיפים אותנו ביום יום, שהם בעלי השפעה מכרעת על התנועה שלנו במרחב, אבל מלבד ההכוונה הממוקדת שלהם (לאן לפנות? מותר להמשיך ישר?) אנחנו כמעט ״לא רואים אותם״. רציתי לבחון את היכולת של אותן צורות ״שילוטיות״ לזלוג אל תוך מסורות של פיסול, ולעשות את זה במקום כמו תחנת רכבת, שבו ההכוונה וההתמצאות הן חלק מהותי בהוויה של עובר האורח.

אלומניום וזכוכית היו מובנים לי מאליהם בשלב הראשוני, אבל המחשבה על הקרמיקה (שיוצרה וצויירה ידנית, אריח־אריח!) הגיעה בשלב מאוחר יותר, מתוך תהיות על עצם המעשה של הצבת עבודה במרחב הציבורי. במשך שנים הקרמיקה היוותה חומר מרכזי בפיסול חוצות בישראל. רציתי להתחבר למסורת הזאת ולצטט אותה – השימוש בה בעבודה הזו הוא בגדר ״דיבור על״ החומר הזה.

העבודה מתייחסת לרגע מעבר בין זמן ובין מקום. לא התחלתי ישר עם דימוי מוגדר, אבל הצורות החצי עיגוליות יכולות לכוון למחשבה על שמש, על זריחה ושקיעה, ומעבר כזה מהיום של הבחוץ למחשכי התחנה ולהפך. עם זאת, אלו עבודות שחולפים על פניהן די במהירות, כך שגם אם יש דימוי מוגדר יותר (כפי שהצילום שמתעד אותן מקפיא), המבט של הצופה בפועל, תוך כדי הליכה, ״מפרק״ את הדימוי הזה ומשאיר לצופה מרווח להשלים אותו בראש.

לקראת העבודה עשיתי מחקר בנוגע לפיסול ציבורי ישראלי, זה תחום מרתק. גיליתי שבעבר היו תקנות עירוניות שחייבו שילוב של אמנות בכל בניין עירוני או ממשלתי, ואני ממש מקווה שהתקנה הזאת תחזור (אני יודעת שאיגוד האמנים הפלסטיים פועל בנושא נמרצות). לפיסול ציבורי תפקיד חשוב בהעשרת המרחב שלנו, בחינוך האסתטי, וראוי שגם היום תהיה יוזמה ערה יותר של גופים עירוניים להזמין אמנים להשאיר חותם במרחבים הציבוריים.

אלו רגעים שנרקמים לתוך המארג העירוני, שמייחדים את המקום והזמן שאנחנו חיים בו ומייצרים שכבה של מאגר ויזואלי עירוני. יש לזה ערך גדול: גם אם אנחנו לא נעצרים להתבונן בעבודה בכל פעם שנחלוף לידה, היא משאירה בנו משקעים ויזואליים, היא מעוררת אותנו לחשוב, אנחנו גדלים ומשתנים לאורה.

תעבירו את זה הלאה

זו עבודה שנוצרה ספציפית למקום. לפני שפנו אלי הכינו שם בקיר שש גומחות אפורות שחיכו לי. אני חושבת שהן ידעו שאני אגיע. תוך כדי עבודה הנחתי שבינתיים חולפים אנשים ליד הגומחות האלו ותוהים לפשרן.

יש סכנה בהצבה של עבודה עם מורכבות כזו במקום שעוברים בו אלפי אנשים יום יום, מקום עם סף וונדליזם גבוה. אני מניחה שלי ולעבודה הזו נכונו עוד התקשרויות בעתיד, תיקונים, שיפוץ כזה או אחר, אלו יחסים שרק התחילו.

פלוס אחד

כחודשיים לפני סיום הקמת העבודה הצגתי עבודת קיר קטנה יותר בתערוכה ״קירונית״ במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון (אוצר: אודי אדלמן). התערוכה בחנה את ההיסטוריה של עבודות קיר מוזמנות בישראל, והזמינה כמה אמנים עכשוויים להציג עבודות חדשות במרחב הציבורי של המרכז. רוב העבודות המוזמנות נשארו שם כעבודות קבע, זה מהלך נפלא בעיני.

האמוראים 14א׳. צילום: דפנה גזית

העבודה שלי – ״האמוראים 14א׳״, כשם הכתובת של המכון הדיגיטלי בחולון – מקדמת את הבאים לבניין ומשתמשת באסתטיקה של שלטי מתכת בכניסה למשרדים כדי לייצר פסל מופשט. המיקום של העבודה בכניסה הוא קריטי מכיוון שכולנו מכירים כל כך את תוצרי השילוט האלה בכניסה לבניינים עד שההבנה שמדובר בפסל יכולה לנחות רק אחרי כמה שניות.

זאת עבודה שעשיתי במקביל לעבודה בתחנת רכבת, ובאיזשהו אופן היא מיצוי צורני וצבעוני מובהק יותר של הרעיון; אוביקט שעשוי מאלומיניום זהוב וכסוף ושחור, עם תוספות של זכוכית. ברכבת הרגשתי שהעבודה, בצבעוניות העזה שלה, בתוך כל הסביבה האפורה, צריכה לתקשר באופן מיידי עם העוברים והשבים, ושהיא צריכה להציע מעין נחמה, או תקווה, למי שיוצא מהמנהרות התת קרקעיות האלה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אם לחזור רגע לשאלה הקודמת, אני יכולה לספר שאחרי התערוכה בחולון הציעו לי להציג את העבודה הזו בתערוכה מוזיאלית והרגשתי שזה נוגד לגמרי את ההגיון הפנימי של העבודה. היא נועדה ל״אמורים 14א׳״, ורק שם היא צריכה להיות מוצגת. אבל בהחלט הייתי שמחה לעשות עוד כמה ״כניסות״ כאלו, לכתובות אחרות.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    מאוד מקורי במיוחד העבודה בעיניים, משרה אופטימיות ,הגנה ותקווה.
    לייד עבודה כזו האלימות נעצרת.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden