כל מה שחשוב ויפה
יערה גולדברגר, לילה לילה, ספריית מוזיאון הטבע

אאוטליין 2020: ״לצלול לעולם מרגש, מרתק, מנחם ואפילו מאחד״

פסטיבל אאוטליין יפתח בשבוע הבא בירושלים בפעם הרביעית, בתקופה מאתגרת במיוחד. ״הנחישות לקיים את הפסטיבל, למרות ההגבלות השונות, רק מחזקת את החשיבות שלו במרחב הציבורי״, אומרים המארגנים

לא קל לתכנן פסטיבל עירוני בימים שכאלו. אי היציבות וחוסר הבהירות של ההנחיות המשתנות ללא הרף, מבטלים כמעט כל אפשרות לתכנן אירועים מראש. את מקומם של שלטי החוצות הנחרצים תפסו פוסטים הססניים שחיכו לרגע האחרון כדי לבשר: פסטיבל האיור אאוטליין מתקיים, גם השנה, בפעם הרביעית.

לפי התכנון המקורי הפסטיבל היה אמור לכלול 14 תערוכות, הפרושות במקומות שונים בבירה, ביניהם תחנת הרכבת יצחק נבון, בית הנסן, ומוזיאון הטבע. אולם, המציאות מורכבת יותר: מוזיאון ישראל עדיין לא פתח את שעריו מאז הסגר; ומוקדם יותר השבוע נודע שעיריית ירושלים – שבאמצעות המחלקה לאמנות פלסטית יוזמת את הפסטיבל – החליטה להסיר מהתוכנית את התערוכה של בצלאל.

התערוכה ״גם אני ידעתי אהבה״,שתיפתח בשבוע הבא במשכנות שאננים, תציג פרשנות איורית לשירה עברית בנושאי תשוקה, ארוטיקה ואהבה, כחלק מפסטיבל אחר – למבוגרים בלבד – שיתקיים במשכנות שאננים. בעירייה חששו שהתכנים האירוטיים באיורים ״עלולים לפגוע ברגשות חלק מהציבור״.

בשיחה שהתקיימה באופן וירטואלי לפני ההודעה הסרת התערוכה, וזמן קצר לאחר חידוש ההגבלות על התקהלות וקיום מפגשים רבי משתתפים – נועה קלנר, המנהלת האמנותית של אאוטליין; יניב טורם, יועץ אמנותי ועורך התוכן; והמנהלת הראשית, אופירה לבנון – סיפרו על האתגר בלתכנן פסטיבל בתקופה מורכבת של ריחוק חברתי, ועל ההתפתחות של הפסטיבל לאורך השנים.

״אחרי הגל הראשון היינו באווירה שעושים את זה, שזה חייב לקרות״, מספרת קלנר. ״היתרון של הפסטיבל שהוא מורכב מתערוכות קטנות, זה לא פסטיבל שמבוסס על אירועים, זה לא פסטיבל קולנוע או הופעות. לכן רצנו על התערוכות וקידמנו אותן תוך כדי מחשבה שהאירועים יצטרכו לשנות את עצמם. בגלל המהלך הזה אנחנו כמעט הפסטיבל היחיד שהעירייה לא ביטלה; כל שאר הפסטיבלים בקיץ הם פסטיבלים מבוססי מפגש״.

עפרה עמית, קרוסלה, גלריה ביתא

נעמה בנזימן, ירושלים – מקום לחלוק

״רוב הפסטיבלים הם אירועים מבוססי התרחשות פיזית״, מוסיפה לבנון. ״מה שמשחק לטובה באאוטליין זה שאנחנו קודם כל מבוססי תערוכות, שרובן מוצגות ברחוב, בגובה העיניים של הקהל. זה בדיוק מה שאנשים עכשיו צריכים.

״אם אתה שואל איך עושים תרבות עכשיו, אז זה לעשות דברים שמשתלבים ביום־יום ולהרים אותם. שאנשים ילכו ברחוב לסופר, שפופים ושבוזים, ויראו משהו שמעלה חיוך או מעורר מחשבה, או פשוט משהו שקצת מפיג את מה שקורה ביום יום אבל גם זורם איתו, מעלה שאלות״.

עכשיו רק נותר לקוות שלא יהיה סגר נוסף.

לבנון: ״אפילו לזה אנחנו ערוכים. יש דברים שקרו בסגר שראינו שיכולים לקרות. יש אפשרות לצלם תערוכות היום ב־360, אמנם זה לא מחליף את התערוכה עצמה אבל זה מקרב. אפשר לעשות אירועים מקוונים ולהביא אנשים לשוחח בבית על איור״

קלנר: ״גם תערוכות שלא באמת השתנו, שהמשיכו את הקו הראשוני שלהן, יכולות להגיד שהן מתייחסות לקורונה. כל הנושא של חוץ, יופי הטבע והפרטים שבו, עולה באופי התערוכות שמוצגות במוזיאון הטבע לדוגמה. התערוכה ׳מרחב פנימי׳ שאוצרת לימור יוסיפון גולדמן, מדברת על היחס החוצה, לגעגוע לצמחיה, לחופש, ועל המתח שבין החוץ לפנים. לימור חיפשה מאיירים בתקופת הסגר, כאלו שהיא ראתה שמתחילים לעסוק יותר בנושאים כמו בוטניקה וצמחיה.

קיווינו שיגיעו 100, הגיעו 500

פסטיבל אאוטליין החל דרכו כתערוכה ירושלמית בתוך שבוע האיור של תל אביב, שאצרה ויזמה קלנר ביחד עם יניב טורם; ״אאוטליין״ היה שמה, והיא הפגישה בין ספוקן וורד לאיור עכשווי. התערוכה נחלה הצלחה והלהיבה את עיריית ירושלים עד כדי כך, שהמחלקה לאמנות פלסטית בעיריית ירושלים מפיקה מאז בכל שנה את הפסטיבל, עם מספר תערוכות עולה וגדל.

במבט אל תחילת הדרך, קלנר וטורם מביעים התפעלות, שנראה שלא התפוגגה עם השנים. ״יניב ואני התחלנו את הפסטיבל הזה דרך שבוע האיור בתל אביב גם בשביל להביא את שבוע האיור לירושלים, וגם בשביל ליצור איזושהי קהילה״, נזכרת קלנר. ״ישבנו בסטודיו יחד, הכרנו אחד את השני, אבל הייתה לנו תחושה שיש קהילה סביבנו שאנחנו לא מכירים אותה וזה היה הצעד הראשון לאגד את כולם״.

יניב טורם, אופירה לבנון, נועה קלנר. צילום: הילה סמוליאנסקי

לימים, התערוכה המיתולוגית הפכה לאירוע קבוע תחת הכותרת ״מאיירים שירה״. ״זו התערוכה שהתחילה את הכל: זה היה חיבור עם פואטרי סלאם, ולאט לאט זזנו הלאה למוזיקה. הרעיון היה ליצור חיבור בין מאיירים למוזיקאים במעגל מתמשך – מאיירים איירו שירים, ובתערוכה האחרונה שהייתה המוזיקאים גם הלחינו איורים. מי שניהל את כל זה הוא רואי רביצקי. לצערי השנה התערוכה הזו נפלה, אבל אני מקווה שבשנים הבאות זה ימשיך״.

טורם: ״זו היתה תקופה שבה ערבי פואטרי סלאם חרכו את הארץ והאולמות התמלאו בקהל שבא לצפות במשורר עומד על במה ומקריא שירה. חשבנו שיהיה מעניין לשלב בין ספוקן וורד לאיור. קיווינו שיגיעו 100, הגיעו 500. קיווינו שהתערוכה תעמוד שבוע, היא נמשכה חודש״.

קלנר: ״זה אירוע שלימד אותנו על הכוח שיש לאיור, ועל היכולת להתחבר למדיום נוסף. הרעיון של מאיירים שירה הוא לשים את האיור במרכז, כי תמיד האיור מתלווה לטקסט. במקרה הזה רצינו לעשות הפוך, שהמילים והיצירה יצאו מהאיור. אני אגדיל ואגיד שהדבר הזה הביא את כל הרעיון של אאוטליין, שקורא לשים את האיור במרכז״. 

בין השמות שהשתתפו בפרויקט אפשר למנות את המוזיקאים דנה ברגר, שלומי שבן, איה כורם, רות דולורס וייס, יהוא ירון; את המאיירים אסף בן ארוש, אלון ברייאר, יונתן פופר, ענת ורשבסקי, יאנה בוקלר, דניאל פלג, אלה נאמן ועוד רבים נוספים. ״לראות שכמאייר אתה מסוגל להביא קהל של 300 איש לאירוע זה לא מובן מאילו בכלל״, אומרת קלנר בחיוך.

מה הקהל גילה בפסטיבל?

לבנון: ״אני חושבת שבקרב הקהל הרחב יש תפיסה מוטעית שאיור מיועד בהכרח לילדים. גם בתור אנימטורית אני מכירה את זה, כשחושבים שאנימציה זה רק וולט דיסני. הפסטיבל גם קצת מחנך, פותח את הקהל להבנה שזה יכול להיות לכולם ושהוא יכול לעסוק בנושאים רחבים״.

קלנר: ״אני עצמי מאיירת בעיקר לילדים, ודווקא אאוטליין כמעט ולא פונה לקהל הזה. הרעיון הוא יותר לתת מרחב למאיירים להביע את העולם הבוגר שלהם באיור. עולם הקומיקס הוא עולם מאוד קשוח בארץ, ומאיירים יכולים להתפרנס לרב רק מאיורי ילדים. אאוטליין הוא פלטפורמה נוספת״.

ומה הפסטיבל גילה במפגש עם הקהל?

קלנר: ״הבנו כמה דברים במפגש עם הקהל, הירושלמי בפרט וקהל בכלל, והראשון מבינהם הוא שצריך לצאת החוצה, לעשות תערוכות בחוץ. אנחנו ממשיכים לעשות כמה שיותר תערוכות שלא מצריכות ללכת לגלריה, אלא שהאיור נמצא במרחב הציבור.

גל שוהם, לילה לילה, ספריית מוזיאון הטבע

נורית גרוס, לילה לילה, ספריית מוזיאון הטבע

״אם נדבר על קהל המאיירים מחוץ לירושלים – אני שמחה לראות שאאוטליין תופס יותר ויותר תאוצה. ההבנה שיש הכרה לדברים שלהם לא רק באזורים המוכרים, אלא גם בפריפריה התרבותית, זאת תרומה גדולה שאאוטליין שותף לה. אני חווה איך מאיירים מכל מיני מקומות בארץ שרוצים להרים תערוכה או אירוע סביב איור מתקשרים להתייעץ ולשאול בעקבות הפסטיבל״.

 לבנון: ״הסיורים שאנחנו עושים ותנועת הקהל הטבעית הבהירה לנו שהתערוכות צריכות איזה רצף של הליכה בינהן. קלטנו שזה טוב, אנשים מגיעים גם מחוץ לירושלים ורוצים להסתובב בעיר בין היצירות. מגלים את העיר״.

מה מייחד את אאוטליין בתוך זירת האיור?

קלנר: ״עצם היותו בירושלים נותן לו אופי מאוד ירושלמי… ירושלים, יש בה משהו. מה שבטוח, לא יכולנו לברוח מהטקסט. גם כי איור מתחבר לטקסט, אבל זה בא יותר מהמקום הירושלמי לדעתי. ירושלים מחוברת לטקסט״

לבנון: ״מה שמאוד יפה בעיר הזו זה שישר יש לך שיתופי פעולה. זה דבר מאוד ירושלמי, כל המוסדות אוהבים מאוד שיתופי פעולה, בין אם זה בית הנסן, מוזיאון ישראל (הסגור כעת) או בצלאל. מעבר לזה, אאוטליין הוא פסטיבל איור שיוצא מהמאיירים עצמם, וזה משפיע מאוד על הכל – מעיצוב התערוכות, המיקום שלהן וכמובן שגם על אופי התערוכות עצמן״.

יש מסר שהפסטיבל מעביר? באופן סמוי, גלוי או אפילו טבעי?

טורם: ״אני זוכר שבדברי הפתיחה שנועה ואני אמרנו בתערוכה הראשונה, דיברנו על כך שמאיירים רגילים לעבוד בסטודיו מול המחשב, לשלוח איור ללקוח ואולי לראות את התוצאה על מדף ספרי הילדים בחנות או ככפולה בעיתון. בפסטיבל המטרה ברורה: להוציא את האיור – ואת המאיירים! – מהמקום שהתרגלנו לראות אותם אל הרחוב, אל הגלריה אל המפגש הבלתי אמצעי עם הקהל הרחב.

״זו הזדמנות להראות את הפנים הרבות שאיור יכול להציג, את מערכת היחסים המורכבת שלו עם טקסט ואת האפשרויות הרבות הטמונות באופן ההצגה שלו – מודפס וממסוגר, מוקרן וזז, כרוך בספר או מוצב במרכז החלל. עבורי זה המסר הגלוי: איור הוא שפה. שפה הנגישה לקהלים רבים שעובדת היטב עם שפות אחרות: היא מסתדרת מצויין עם מוזיקה, חיי־הלילה מחמיאים לה, והסביבה האורבנית, התרבותית והמגוונת היא מצע נהדר להגשה שלה. המסר הסמוי, אולי, הוא האלמנט החינוכי של הפסטיבל: להראות את כל זה לציבור, לחשוף את מי שפחות מכיר ולהציב את האיור במרכז הבמה״.

מורן ברק, קשור בחוט, חלונות סיידוף. צילום: מ״ל

עדי בן יוסף, קשור בחוט, חלונות סיידוף. צילום: מ״ל

קלנר: ״הבמה שהאיור מקבל הוא דבר חדש. יש חלום חדש שמאפשר למאיירים להבין שיש במה שכזו, חשיפה גדולה. אני מרגישה שזה פתח למאיירים את ההבנה שהם יכולים להיות קצת יזמים, ובטח שלא רק ללמד או לאייר למשכורת שלהם. זו קצת ההוכחה שלנו, שאנחנו יכולים כמאיירים להרים תערוכה, או אפילו פסטיבל! זה יוצא מגבולות העיפרון והנייר״.

השפעה מיוחדת על הנפש

כך, על הרקע המציאות העכשווית מלאת החרדות הקיומיות, נדמה שהאיור מצליח לממש את מה שאמנות בצורתה הקלאסית לא מצליחה להוות בעת זו – הזמנה בלתי אמצעית לעולמות אחרים; באופן ברור, מזמין ונגיש. גם ההחלטה להציג תערוכות רבות מחוץ לחללי התצוגה הקונבנציונליים, זו שאולי נוצרה מדוחק ההגבלות, מתבהרת כנכונה למדיום האיור, ואולי אפילו מבהירה אחת ולתמיד את המעמד שמגיע לו.

בנוסף, השנה נבחר לראשונה נושא על המאגד את שלל הנושאים שבהם התערוכות עוסקות. הנושא, ״מעברים״, נבחר לפני כמעט שנה, וקיבל נופך חדש בעת זו. ״זה נושא רחב, לא רצינו לכוון יותר מדי״, אומרת קלנר. ״מה שטוב בנו, והבנו את זה לאט לאט, זה כמה אנשים יכולים להתחבר אליו. בין אם זה ברמה הטכנית, כמו במעבר של איור לאנימציה, ובין אם במעברים שהם יותר פנימיים.

״כך לדוגמה נוצרה התערוכה ׳תפילות לדרך׳, שבה מאיירים ירושלמים מציגים במעבר התת קרקעי של הרכבת מירושלים לתל אביב. כשאנשים מדברים על מעברים בדרכים הם מדברים על מעבר מנקודה א׳ לנקודה ב׳, והשאלה היא מה נמצא בין הנקודות. כל מאייר היה צריך להביע מעבר או דרך שהוא עשה עם עצמו. מעבר בין יום ללילה, מעבר בין הפנים לחוץ, בין הסגר לפתיחה״.

אלון ברייאר, מרחב פנימי, גלריית מוזיאון הטבע

יהלי זיו, מרחב פנימי, גלריית מוזיאון הטבע

דוגמה נוספת למפגש בין פנים וחוץ אפשר למצוא בחיבור עם מוזיאון הטבע. המוזיאון, שעומד בעת זו לפני עבודות שיפוץ מאסיביות, פתח את שעריו עבור הפסטיבל רגע לפני שאלו מתחילות. ארבע תערוכות יוצגו בחללי המוזיאון ומחוץ לו, בינהן תערוכת המכירה השנתית ״לילה לילה״, המציגה את הפרשנות של למעלה מ־50 מאיירים לשירי הערש של המשוררת לאה גולדברג.

״התרגשנו להיכנס למוזיאון״, אומרת לבנון. ״אנחנו באים לעשות שינוי קטן בלי לגעת בו יותר מדי, בשימוש בחצר ובנושאים של המוזיאון. יש במוזיאון המון פרטים קטנים, לוקח הרבה זמן ללמוד את הקיים ואי אפשר לעשות אינסטנט. אי אפשר לא להתייחס למקום שמציגים בו״. 

קלנר: ״הייתה לנו התלבטות אם להיכנס למוזיאון ולעשות דברים בין המוצגים עצמם. בסוף החלטנו ללכת על החדרים הריקים יותר, לתת למאיירים ליצור מתוך קירות לבנים בהתייחסות לטבע ולכוחו״.

אתם מרגישים שיש כוח לאיור בתקופה הזו?

קלנר: ״איור באופן טבעי הוא מתקשר, אוהב את הקהל שלו, רוצה שיבינו אותו. הכוח שלו הוא היכולת לגעת ולספר סיפור דרך הוויז׳ואל. הוא מצליח ליצור מסרים מורכבים אבל גם מובנים, ופונה למבוגרים וילדים כאחד. היה אפשר לראות את זה בתקופת הסגר, בתגובה המאוד מהירה של מאיירים למצב. מאיריים כמספרי סיפורים יכולים להגיב מאוד מהר, הם לא צריכים לעבוד על יצירה המון זמן. ובכלל, הכוח של איור הוא שהוא מהיר והוא ישר אומר משהו באופן מאוד ישיר.

״אני חושבת שהקורונה לא ניצחה את זה, היא לא שברה את זה – להפך, זה עזר לזה לפרוח. בתערוכה ׳לילה לילה׳ לדוגמה, שהיא תערוכת קול קורא, הגישו לנו הצעות כ־100 מאיירים. 100 מאיירים הרגישו שהם רוצים להגיד משהו, בטח בהקשר לשיר ערש, שהוא מצב כזה של אי ודאות ושל חושך. משהו בזה הצית בהם רצון ליצור״

מה אתם מאחלים לפסטיבל השנה?

לבנון: ״שיתקיים!״.

טורם: ״כל שנה הפסטיבל מרגש יותר מקודמו. כל שנה המשפחה גדלה ומצטרפים אלינו עוד מאיירים, אוצרים וגופי תרבות שרוצים לקחת בו חלק. זה מפעים ומחזק ונותן הרבה כח. השנה במיוחד, אני מאחל לפסטיבל שיהיה קול של יצירה מקומית המרחיבה את הלב.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״הנחישות לקיים אותו, למרות המורכבות הטכנית וההגבלות השונות, רק מחזקת את החשיבות שלו במרחב הציבורי. לדימוי הוויזואלי יש השפעה מיוחדת על הנפש וזו בדיוק השעה להראות את מלוא כוחו של האיור, להזמין את המבקר בתערוכה לצלול לרגע לעולם תוכן – ויזואלי וטקסטואלי – מרגש, מרתק, מנחם ואני אפילו אוסיף, מאחד. זוהי שנתו החשובה ביותר של הפסטיבל. השנה במיוחד, יש לו כוח ותפקיד ללחוש – ממשיכים״.

רינת גלבוע תפילות לדרך, מעבר תת קרקעי – תחנת רכבת, יצחק נבון

בן מירס תפילות לדרך, מעבר תת קרקעי – תחנת רכבת, יצחק נבון

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden