כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל

אווטאר של אופנה: שבועות אופנה בתקופת מגיפה

שבועות האופנה שהתקיימו החודש אילצו את המעצבים ובתי האופנה לחשוב על דרכי הצגה אלטרנטיביות. חלק ויתרו על מסלול, חלק ויתרו על דוגמנים ויש כאלה שאפילו ויתרו על בני אדם

התיאורטיקנית אליזבת וילסון, שחתומה בין היתר על הספר החשוב Adorned in Dreams, ציינה שיש משהו מטריד בבגדים המוצגים במוזיאון. קל להסכים איתה: בחללי התצוגה הסטריליים, כשהם פעמים רבות תלויים באוויר או נתונים שכובים בתוך ארונות שקופים, הם דומים לרוחות רפאים או לכל הפחות מזכירים מתים. בלי חיבור עם גוף אנושי נושם ומתנועע, בלי אפשרות לגעת בהם ולחוש את המרקם שלהם, בגדים עשויים להיראות חסרי חיים ומרוחקים מאוד. 

 מתבקש לחשוב על האבחנה הזו של וילסון מ־1985, לאור שבועות האופנה שהתקיימו בחודש האחרון בפריז, בלונדון ובמילאנו, וחשפו את קולקציות אביב-קיץ 2021. בתיאום עם כל מה שקרה בחודשים האחרונים – הפסקת טיסות, סגרים ואימוץ של פריטי לבוש חדשים כמו מסכות – אלו היו שבועות אופנה משונים מאוד. למעט בתי אופנה ספורים, רוב המותגים והמעצבים היו צריכים למצוא דרכים להציג את הקולקציות החדשות רחוק מקהל ובלי תצוגות אופנה, כפי שקורה בדרך כלל. 

באין מסלול, יש מרשתת. מתוקף כך, זכו שבועות האחרונים לכינוי שבועות אופנה דיגיטליים. דרכי ההצגה הפופולריות ביותר היו, כצפוי, צילומי לוק־בוק לקולקציה או הפקת סרטון המציג את העיצובים החדשים. מבין דוגמאות רבות, אפשר לציין את בית האופנה פראדה לדוגמה, שהציג את מה שהוא כינה ״התצוגה שמעולם לא התרחשה״ (The show that never happened) – אוסף של חמישה סרטונים וצילומי קולקציה מנוכרים בהחלט, שהציגו את הקולקציה המינימליסטית ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

מנגד, קים ג׳ונס, המנהל האמנותי של קו הגברים של בית האופנה דיור, ניצל את ההזדמנות כדי ללוות את צילומי הקולקציה המהוקצעים – ויש שיאמרו גם המלנכוליים מעט – עם סרט הסוקר את פועלו של האמן אמואקו בואפו, אליו חבר לטובת יצירת מקבץ פריטים משותפים. 

האילוצים החדשים לא רק הצריכו בחינה מחודשת של אופן ההצגה, אלא גם של השאלה האנושית. העובדה שהיה קשה, ולפעמים בלתי אפשרי, לצלם את הקולקציה עם מגוון של דוגמנים ודוגמניות, הולידו גם כמה פתרונות יצירתיים יותר ברוח WFH (או work from home).

בית האופנה גוצ׳י ובית האופנה ברברי, בגלל כללים של ריחוק חברתי וקושי לקבץ יחדיו ולשנע קבוצה גדולה של אנשים, בחרו לצלם את הקולקציות על עובדי בית האופנה. במקרה של ברברי, זה אפילו קרה בחלק מהמקרים – אם להאמין להצהרה של בית האופנה – בפתח ביתו של העובד או העובדת.

האמירה המפורסמת, שנעשתה מפורסמת יותר הודות לביונסה, גורסת שאם החיים נותנים לך לימונים, עשה מהם לימונדה. וכך, מה שהיה עשוי להיות תולדה של הסתפקות במה שאפשר לעשות במסגרת המצב, מונף להרבה יותר מצילומים בנוסח ״הכר את אליזבת התדמיתנית״ והצצה חטטנית אל מאחורי הקלעים.

בצעד חכם וערמומי, המהלך הזה של גוצ׳י וברברי – שבוודאי עלה פחות מגיוסן של דוגמניות מקצועיות והפקת תצוגה – נוצל לטובת יחסי ציבור רחבים יותר, שעניינם קריאה לקידום מודל יופי מגוון יותר, אותה סיסמה שנועדה לקרוץ על חברי דור Z, שכמו כל דור, מאמין שהוא ערכי בהרבה מהדורות הקודמים לו.

בצעד חכם וערמומי, המהלך של גוצ׳י וברברי – שבוודאי עלה פחות מגיוסן של דוגמניות מקצועיות והפקת תצוגה – נוצל לטובת יחסי ציבור רחבים יותר, שעניינם קריאה לקידום מודל יופי מגוון יותר. אבל אם מוותרים על תצוגה, מדוע שלא לוותר גם על אנשים בשר ודם שנושאים את הבגדים?

אבל אם מוותרים על תצוגה, מדוע שלא לוותר גם על אנשים בשר ודם שנושאים את הבגדים? התנאים החדשים שיצרה מגפת הקורונה עודדו מעצבים להתנסות ביצירת בגדים שהתרחקו מבני אדם. בצעד שלא היה מתואם, בחרו מריה גרציה קיורי, המנהלת האמנותית של קו הנשים של דיור, ומעצב בגדי הגברים ולטר ואן בירנדונק, להציג את עיצובי הקולקציות החדשות שלהם כמיניאטורות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

על הנייר, שני המעצבים רצו ליצור מחווה לתיאטרון האופנה של 1945, אותה תערוכה של בובות־לובשות־שמלות־מפוארות שנועדה להחזיר את הכבוד האבוד של התפירה העילית הצרפתית אחרי מלחמת העולם השנייה. בעוד שוואן בירנדונק חידש בכך שהשתמש בבובות ״גבריות״, בשונה מתיאטרון האופנה המקורי, קיורי הפיחה חיים בהיסטורי על ידי כך שליוותה את הקולקציה בסרט פנטסטי שבו יצורות מיתולוגיות כנימפות או בת ים נלהבות מהשמלות הזערוריות (וכמובן – מבקשות שיתפרו אותן למידותיהן).

מה שהיה אמור להיות חמוד מאוד, ובוודאי נועד למשוך תשומת לב תקשורתית, התגלה כטריקי. למעשה, הוא חידד את מהות מערכת היחסים הארוכה, המלווה את האדם עוד מהתקופה הפרה־היסטורית, שיש בין בגדים לבין גוף. אם לחזור לדברים של וילסון, יש משהו משונה ומטריד בבגדים שעוצבו לחיקוי גוף אנושי. ובכלל, מה זו אופנה שמדמיינים אותה על בובות מתות ולא על אנשים שמתנהלים בעולם?

E. Tautz, אביב 2021

E. Tautz, אביב 2021

Sunnei, אביב 2021

Sunnei, אביב 2021

השאלה הזו מחריפה כשבוחנים את ההצעה של המותגים Sunnei ו־E. Tautz: שניהם השתמשו באמצעי הדמיה מתקדמים כדי להמחיש את עיצובי הקולקציות החדשות שלהם. E. Tautz הבריטיים יצרו מעין קולאז׳ ממוחשב שערבב חלקי גוף ובגדים, בזמן ש־Sunnei עיצבו בגדים דיגיטליים על דמויות דיגיטליות. גם אלה וגם אלה לא קיימים במציאות הפיזית.

מילא שהתוצאה בשני המקרים נראית כמו לקוחה ממשחק מחשב (שאפשר לקטלג אותו בקלות כ־Sims, גרסת ההיפסטרים), הרי שהיא גם מאוד לא מציאותית. אם כבר, זו יצירה של אווטאר של אופנה. אמנם, האווטאר הזה מאפשר למעצבים חופש אמנותי, אבל הוא גם מרחיק אותם מהתנאים הפיזיים של העולם. באופן הזה, לדוגמה, E. Tautz יכלו ליצור דמות של דוגמן שרגל אחת שלו שחורה והאחרת לבנה.

בגדים שלא קיימים על אנשים שלא קיימים; בזמן מגיפה שמעודדת את כולם להישאר בבית, הדבר היחיד שאפשר הוא לשחק בנדמה לי. אין פלא, אם בסופו של דבר, בלי התחושה העוטפת של הבגד החדש על הגוף, תחושת המועקה שלנו רק תתעצם

בגדים שלא קיימים על אנשים שלא קיימים; אמנם סטרט־אפים לבגדים דיגיטליים – כאלה שאפשר ללבוש רק באינסטגרם אבל אי אפשר לעולם לחוש אותם – קמו בשנים האחרונות, אבל ניכר שהקורונה מחריפה את הצורך בהם. בזמן מגיפה שמעודדת את כולם להישאר בבית, הדבר היחיד שאפשר הוא לשחק בנדמה לי. אין פלא, אם בסופו של דבר, בלי התחושה העוטפת של הבגד החדש על הגוף, תחושת המועקה שלנו רק תתעצם. זו המשמעות של דבר שמרגיש כל כך לא אמיתי. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden