כל מה שחשוב ויפה
צילום: Edwin Hooper on Unsplash1

מגיפה עם יחסי ציבור של רשתות חברתיות

אחרי שטסנו ממקום למקום, קנינו חפצים שאין לנו מושג מי ייצר אותם והתערבבנו אחד עם השני - הקורונה מאלצת אותנו להתמודד עם ההשלכות של הגלובליזציה ופורטת על הפחדים שיש לנו ביחס לזרים ואחרים

כולנו עושים גלובליזציה בכל יום, אבל סביר להניח שרק אצל מעטים יחסית היא נמצאת – כתופעה רחבת הקף ובעלת השלכות עצומות – ברמת המודע. אנחנו אולי צורכים חפצים שהגיעו ממקומות שונים, פוגשים אנשים שהגיעו מארץ רחוקה או מזמינים טיסת לואו־קוסט ליעד שהוצע בחוליו (בלי מזוודה לבטן המטוס), אבל בסופו של דבר אנחנו פשוט מתנהלים בעולם שמוכר לנו, מממשים את האופציות שהוא מציע, מבלי להתעסק בכך יותר מדי. עושים את זה כי פשוט אפשר. 

אחד הדברים שאפשר לומר על מגיפת הקורונה – שלא כמו מגיפות אחרות בהיסטוריה – שהיא הפכה סוגיות של גלובליזציה לנוכחות בתודעה כמעט 24 שעות ביממה. אי אפשר להתעלם ממנה, אי אפשר שלא לחשוב עליה: הגלובליזציה נוכחת כעת ביומיום בעוצמה אדירה, מאלצת אותנו להתמודד איתה ועם כל ההשלכות שלה. 

הרי מהי גלובליזציה? ההגדרה של מנפרד סטגר יעילה לטובת העניין: תהליך שבו גבולות והגבלות הולכים ונשחקים ונעשים ללא רלוונטיים, כך שגם בני אדם, גם חפצים וגם מידע יכולים לעבור בקלות ממקום למקום על פני כדור הארץ. אפשר לומר שהעולם נעשה קטן יותר ברגע שחצה האדם הראשון את גבולות הכפר שלו, או כשכריסטופר קולומבוס נשלח לגלות את העולם בראשית הרנסאנס. אבל המונח נעשה לשגור בעיקר במחצית השנייה של המאה ה־20, כשהתחילו להשתמש בטיסות טרנס־אטלנטיות מסחריות או כשאומצו אמצעי תקשורת חדשים כמו הטלוויזיה. 

קפיצת מדרגה משמעותית הקשורה להעצמת תהליכי גלובליזציה קרתה בשנות ה־90, כשהאינטרנט ואמצעי התקשורת המקוונים – ולימים האינטרנט המהיר, הסמרטפון והרשתות החברתיות – וטיסות הלואו־קוסט נעשו נחלת הכלל, ראשית במערב, ומיד לאחר מכן (שוב, בגלל גלובליזציה) בכל מקום אחר כמעט. מספיק להתבונן בלוח הטיסות בארץ לפני הקורונה כדי להבין עד כמה השתלטה תרבות הטיסות על חיינו; או להציץ בהערכות שלפיהן נמכרים בכל שנה מעל למיליארד וחצי סמרטפונים ברחבי העולם, ובהתאם – שברשת חברתית כמו אינסטגרם יש מעל למיליארד משתמשים פעילים.

השאלה מה קורה לנו עם גלובליזציה היא שאלה קריטית. לכאורה, החיים נעשים קלים יותר והאפשרויות גדלות. אנחנו לא מוגבלים לגבולות המדינה שלנו בכל הקשור לצריכת מידע או צריכה בכלל. בזכות האינטרנט, לדוגמה, אנחנו יכולים לדעת מה קורה במקומות אחרים או לספר על עצמנו, לצרוך תרבות כמו מוזיקה או קולנוע בזמן אמת, ולקנות אונליין ממקומות אחרים חפצים שיגיעו אלינו באמצעות אינספור מטוסים. אנחנו גם יכולים, הודות לגלובליזציה, לחשוב על כמה טיסות חופשה בשנה. 

אבל גלובליזציה גם משנה באופן רדיקלי הרבה מעבר לכך. קודם כל, היא מחברת באינטנסיביות: היא מעצימה את הקשרים שבין אנשים ממקומות שונים, וגורמת לתלות אדירה ביניהם, שלא הייתה בהכרח קודם לכן. השופינג, הטיסות, המידע – כולם תלויים במה שקורה במקום אחר בעולם, גם אם הם נצרכים כאן. סייל באסוס משפיע על המכירות בקסטרו; סקופ בפוקס־ניוז יכול בקלות להפוך לשיחת היום בתל אביב. העובדה שאנחנו יכולים לדעת מה קורה במקומות אחרים משפיעה על תהליך קבלת ההחלטות שלנו. וכך, הגלובליזציה מכריחה אותנו לא רק להיתקל באנשים שונים ומשונים בשדות תעופה (ובכל מקום בעצם), אלא גם לקחת בחשבון אנשים שאנחנו לא רואים ושסביר להניח שלעולם גם לא נפגוש. 

צילום: Mick Haupt on Unsplash

מילא אנשים, הגלובליזציה מעצימה גם את מספר המפגשים שלנו עם חפצים לרמה שלפעמים אנחנו פשוט לא מסוגלים פעמים להכיל או להבין אותם. מצביעים על כך בין היתר סקוט לאש וסיליה לורי בספר Global Culture Industry – לדבריהם, בעולם גלובלי חפצים מטיילים ללא הפסק ממקום למקום, ואנחנו נתקלים בהם ללא הרף מבלי שאנחנו מסוגלים לחשוב עליהם יותר מדי. סיבוב קצר בשדה תעופה (וזה כמובן קורה גם במרחבים אחרים) יערבב ביחד בשמים שיוצרו בפריז, חולצות טי שנתפרו בבנגלדש או תמרים שנקטפו בגדה.

מילא שאנחנו צורכים אותם בלי שיש לנו מושג הרבה פעמים מי באמת ייצר אותם או איך הם הגיעו למרחב שלנו, הרבה פעמים הם גם מנותקים מהקשר תרבותי. המסחר הוא כה ער ויש כזה עודף של חפצים, שמי בכלל יכול להבין מה קורה, מה שייך למה ומה מגיע מאיפה – זה כמו לקנות בובה של חתול זהוב המנפנף באחת הכפות שלו סתם כי הוא חמוד; לשתות בהודו לאטה דלעת בסטארבקס בלי לחשוב על האלווין או הסתיו בארצות הברית; או ללבוש חולצת טי אדומה עם ציור של חזיר, שנועדה לסמל בכלל את ראש השנה הסינית, אך יוצרה במסגרת קולקציה של המעצב הבריטי פול סמית׳. 

סגר מדכא ומלהיב בו־זמנית

ובחזרה לקורונה. הופעתה של המגיפה – שהיא מטרידה ומוחשית – מגלמת ומביאה לידי ביטוי את כל מאפייני הגלובליזציה ומכריחה אותנו להתעסק בהם. מילא שהיא הופצה ממקום למקום בגלל טיסות תכופות, היא ממחישה את התלות השוררת בין אנשים בעולם הגלובלי: התנהלות במקום אחד משפיעה באופן מוחץ על בני אדם במקום רחוק מאוד משם. ויותר מכך, אם מתייחסים ומשווים את הקורונה בהשאלה לאוביקט תרבותי, הרי שהיא זזה בעולם באופן שמעיד על התמוססות מוחלטת של גבולות. לא סתם כל כך קשה לעצור אותה ולתחום אותה למקום אחד. זו המחלה של כולנו.

הקורונה מבהירה לנו עד כמה אבדה השליטה על האופן שבו דברים זזים ועד כמה נעשה בלתי אפשרי להתחקות אחר המקור והקונטקסט של דברים בעולם גלובלי. למי שייכת הקורונה? מאיפה זה התחיל? מיהו חולה 0? אלו הן שאלות שלא יורדות כעת מסדר היום, ורק מבהירות בכל פעם מחדש שדבר קשור לדבר שקשור לדבר, וספק אם אפשר לענות עליהן, למרות הדחף העז לחזור לסדר מובנה שיבהיר לנו מה שייך לאן. מה שעד לפני רגע לא היה לנו חשוב כלל וויתרנו על הניסיון לפצח אותו – כי מה זה משנה אם דברים מגיעים מסין או מוויאטנם או ממקסיקו – הפך לסוגיה שמדירה שינה מעיננו.

קשה גם שלא לשים לב עד כמה זו מגפה שמופצת ומדובררת באמצעות רשתות חברתיות, שהן סמן מובהק של גלובליזציה. מילא שהידיעות לגביה מופצות ברשת החברתית, אלא שהרשת החברתית מאפשרת לנו ״לראות״ בזמן אמת מה קורה עם אחרים בקשר לקורונה, מה שבתורו משפיע עלינו. בצורה הישירה ביותר, הדבר מעלה את מפלס החרדה וגורם לחלופת מידע בלתי פוסקת מגורמים שהם לא בהכרח בעלי ידע; במקביל, ספק אם אפשר לנתק את תהליך קבלת ההחלטות במדינות שונות מלחץ ציבורי שקורה בעקבות הדיונים הערים ברשת החברתית.

צילום: Engin Akyurt on Unsplash

היכולת שלנו לדעת מה עושים בבריטניה לוחצת בצורה ישירה ועקיפה על המדיניות כאן וההפך. אפשר לטעון כי הסגרים שמוטלים על אזרחים בכל מקום הפכו לסוג של מירוץ חימוש שבו מדינה מחקה מדינה אחרת, ומעלה את הרף, מבלי אולי לאמוד את כל ההשלכות של מעשה כזה, שקיבל את הכותרת הוויראלית ״לשטח את העקומה״. לראיה, כשמישהו מנסה להטיל ספק במדיניות, אחת התשובות השגורות היא ״אבל עושים את זה בכל מקום אחר״. 

הטלת סגר היא המעשה ההפוך לגלובליזציה, שכעת אנחנו מתמודדים עם הצדדים הרעים שיכולים להיות לה. זו הצבה מחודשת של גבולות ויצירה מחודשת של מרחק פיזי אחרי שאלו טושטשו באופן בלתי פוסק במאה האחרונה. ככזה, הסגר מדכא ומלהיב בו־זמנית. הוא אמנם מרחיק אותנו מהאנשים שאנחנו אוהבים, או מעיב מאוד על הכלכלה שלנו, אבל הוא גם מענה אובייקטיבי־לכאורה לחרדות כמוסות מפני התערבבות, המאפיינות אנשים מודרניים שחיים בקהילות ובמדינות שגבולותיהן נפרצו; קהילות ומדינות הטרוגניות, שבהן השאלה מי אני ביחס לאחרים מתדלקת דיונים בלתי נגמרים הקשורים בפוליטיקת זהויות.

במובן הזה, הברקזיט בבריטניה עם הרצון להתנתק מאירופה – ושאר תנועות לאומיות שרוצות לחזק גבולות, בדלנות וזהות מקומית – נתפסים כעניין פוליטי ולעיתים גם גזעני, שזוכה פעם אחר פעם לביקורת מצד ליברלים. לעומתו, הסגר נותן מענה לחשדנות שיש לנו ביחס לזרים מבלי להידרש לסוגיות אתיות: אנחנו צריכים לשמור על עצמנו מפני האחר, לשרטט את הגבול בחזרה, כי זה צו השעה. 

מבחינה זו, העתיד נראה הרבה פחות גלובלי מאי־פעם.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. אלעד

    תודה על הכתבה. ממצה מאוד.

  2. סיגל

    לירוי יקר ,תודה על עוד מאמר נפלא. מעניין אותי מה דעתך יקרה לצרכן הישראלי- רכישות באינטרנט, רכישות מחו"ל, רכישת שטויות וכו. האם הצרכן הישראלי מזיז לו שהיצרן או נותן השירות הישראלי נמצא במשבר כלכלי עמוק ועוד ועוד

  3. לירוי שופן

    הי סיגל (וכל האחרים)
    תודה רבה. כעיקרון אני לא רואה בעצמי חזאי ואני לא כלכלן; התחומים שאני חוקר נוגעים לאופנה, לרשתות חברתיות ולגלובליזציה. אני אענה לשאלה בהיסוס – אני חושב שיהיה שינוי בהרגלי הצריכה אבל אני לא יודע עד כמה חברת הצריכה תשתנה באופן מהותי. אני צופה שהתקופה הזו תעצים מגמות כמו jomo (joy of missing out או מגמות הקוראות לאנשים לקיים ארון של 37 פריטים בלבד, ואני חושב שערכים של מקומיות הולכים להיות משמעותיים יותר, גם בגלל גירעון כלכלי והייבוא שנעצר. מנגד, בשלב הבא יש סיכוי להיפוך. העובדה שספקים נתקעו עם סטוקים של סחורה עשויה להביא לכך שהם ימכרו אותם בזול, מה שעשוי לחנך מחדש צרכנים לחפש את הזול ולהתרגש ממחירים נמוכים.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden