כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
מיה דבש במוזיאון העיצוב חולון. צילום: שרון דרעי

מגלים אוצרות // מיה דבש

כשמיה דבש, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, פתחה בדצמבר האחרון את ״אקסטרים״, היא לא דמיינה שחודשיים לאחר מכן התערוכה תהפוך אקטואלית כל כך באופן מצמרר

הפעם הראשונה

כשאני חושבת על הפעם הראשונה, אני חושבת דווקא על ספר: על האנתולוגיה ״אימהות ובנות״, שערכתי ב־1997 עם שולה מודן (הוצאת מודן). למרות שהייתי כבר עורכת ותיקה, היה משהו ראשוני ומרגש בעבודה על הספר הזה. השילוב שיצרנו שם בין שירים, סיפורים, צילומים וציורים – יצר תמהיל רב־ממדי של נקודות מבט ומפגשים בין דימוי לטקסט. הספר הזה, כך אני מבינה, נמכר עד היום. 

כשאני קוראת היום את אחרית הדבר שכתבתי לספר תחת הכותרת ״החידה הלא פתורה״ אני מגלה בה את נקודות הדימיון לאופן שבו אני אוצרת תערוכות גם היום: את היציאה לדרך עם שאלה טורדת מנוחה, את תהליך הליקוט, המיון והסידור, התמונה שמתבהרת לאיטה תוך כדי הליכה והתחושה שהדרך חכמה מההולך בה. את ההתבוננות בתוצאה וההבנה שאם זו מצליחה להפתיע אותי, הדרך היתה ראויה. 

על פניו נראה המעבר שעשיתי מעריכה לאוצרות לפני הרבה שנים, כמו מעבר חד, אבל אלה תחומי עיסוק מאוד דומים. מעבר לליקוט, מיון, סידור והצגה, אחת מנקודות הדימיון המעניינות ביותר בעיניי בין אוצרות לעריכה היא היכולת – הן של עורכים והן של אוצרים – להוציא את המיטב שבאחרים; והאחרים כוללים גם דוממים.

כך, הפעם הראשונה היתה אמנם פעולה של עריכה אבל היו טמונים בה הזרעים של מה שבשל להיות העיסוק שלי באוצרות.

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה, הנוכחית, היא אקסטרים, שאצרתי עם אריק צ׳ן כתערוכת פתיחה החוגגת את שנת העשור של המוזיאון. היא נפתחה בדצמבר 2019 והפכה להיות אקטואלית באופן מצמרר כחודשיים אחר כך.

כשהתחלנו לעבוד על התערוכה לפני למעלה משנתיים לא דמיינו את העיסוק הנוכחי שלנו בנושאים כמו ריחוק חברתי ובידוד. חשבנו שעבודות העוסקות בעולם ללא מגע (עריסת דחיסה של לוסי מקריי) שיחות עם בעלי חיים (רובוט־עורב ג׳ני של ספוטניקו) והתחמקות ממצלמות מעקב (כוריאוגרפיית הסוואה של ליאם יאנג) מדברות על עתיד ספקולטיבי ורחוק.

ג׳ון קאמיי, אמפיביו. צילום: Jukan Tateisi

לוסי מקריי, עריסת דחיסה. צילום: סקוטי קמרון

צילום: אלעד שריג

בתערוכה העבודות האלו מוצגות תחת הקטגוריה ״הקצנת יתר״, הבוחנת האם גם למצבי הקיצון יש גבולות ועד כמה יכול המצב עוד להקצין? אלה שאלות שהתערוכה שואלת כשהיא בוחנת את מנגנוני ההקצנה ואיך אלה באים לידי ביטוי בעולם העיצוב.

 קטגוריה אחרת, שהיא אחת האהובות עלי ביותר בתערוכה, היא ״הנורמלי החדש״: מה שנתפס כקיצוני היום עשוי להפוך לנורמלי מחר, ומה שהיה מופרך אתמול הוא לגמרי רגיל ושגור בעינינו היום. אני מתבוננת היום בדימוי המוביל של התערוכה וחושבת עד כמה הדמות המופיעה בו נראתה לי אקזוטית כל כך רק לפני כמה חודשים; אז היא היתה התגלמות ה״אחר״, היום היא כל אחת מאיתנו.

מה שנתפס כקיצוני היום עשוי להפוך לנורמלי מחר, ומה שהיה מופרך אתמול הוא לגמרי רגיל ושגור בעינינו היום. אני מתבוננת היום בדימוי המוביל של התערוכה וחושבת עד כמה הדמות המופיעה בו נראתה לי אקזוטית כל כך רק לפני כמה חודשים; אז היא היתה התגלמות ה״אחר״, היום היא כל אחת מאיתנו

אבל התערוכה הזו לימדה אותי גם משהו חשוב על המבקרים במוזיאון, שגם בימים לא פשוטים כמו אלה שאנחנו חווים בחודשים האחרונים, כשנדמה שכל מה שכולנו היינו רוצים זה אסקפיזם טהור, הם מוכנים להתמודד עם נושאים מורכבים ומאתגרים כמו אלה שהתערוכה מציגה. מרגש אותי במיוחד להתבונן בהורים וילדים שהולכים יחד בתערוכה ומשוחחים על הרעיונות שעולים ממנה; הורים שמנצלים את ההזדמנות לשוחח עם הילדים שלהם על בעיות השעה ולהעביר לא רק ידע אלא גם תפיסות עולם. זה בעיניי חינוך במיטבו.

מכל מלמדי השכלתי

התערוכה ״אמנות מכונה״(MACHINE ART) שהוצגה במוזיאון למנות מודרנית בניו יורק (MoMA) ב־1934, חנכה את המחלקה המוזיאלית הראשונה בעולם לעיצוב ואדריכלות. האוצרים אלפרד באר והאדריכל פיליפ ג׳ונסון, שגם עיצב את התערוכה, בחרו את האוביקטים בגלל האיכות הפורמלית שלהם כדי לאפשר למבקרים ״להעריך את היופי הגלום במכונות״.

התערוכה היתה מאוד מהפכנית לזמנה, לא רק משום שהציגה רכיבים תעשייתיים, כלי בית ומכשירים משרדיים כאילו היו ייצוגים של אמנות מודרנית, אלא גם משום שיצרה ״שפה חדשה״ בעיצוב התערוכה, שפה ששזרה את העיצוב לתוך השפה של האמנות. ההצגה של ברגים, מיסבים וחלקי מכונות על פודסטים נקיים כמו היו עבודות אמנות חד פעמיות וייחודיות זרעה את הזרעים לגישה העכשווית להצגת עיצוב.

גישה זו מלווה את עולם העיצוב ופרקטיקות תצוגה מוזיאליות של עיצוב עד היום. אותי משמשת התערוכה הזו כנקודת מוצא לשאול שאלות על האופנים השונים להצגת עיצוב במוזיאונים, לתהות ולערער ולחפש אחר דרכים חדשות להפגיש בין הקהל לבין עולם העיצוב.

ליאם יאנג, כוריאוגרפיית הסוואה

ג׳וני מילר, סצינות של חוסר שוויון

צילום: דור קדמי

בקרוב אצלך / תערוכת החלומות

התערוכה הבאה שתיפתח במוזיאון לקראת סוף השנה הנוכחית היא גם תערוכת החלומות שלי. כמו להרבה אוצרים במוזיאונים אחרים בעולם, גם לי היתה עד לאחרונה תוכנית סדורה לשנים הבאות. ואז באה הקורונה ואילצה אותנו לבחון מחדש את הפעילות שלנו: החלטנו לקדם תערוכה שהתבשלה לאיטה והיתה מיועדת להיפתח מאוחר יותר ומתבססת על אוסף המוזיאון. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

דווקא בתקופה הזאת שגוררת בחינה מחודשת והסתכלות פנימה, נוצרה לנו הזדמנות להתבונן מחדש על תהליכים שהפכו ליומיומיים ושגורים, להתבונן במה שמוכר כאילו היה זר. לשמוע את רחש הגלים, כמו שקראה לזה יעל רנן. לחשוב מחדש על איך בונים תערוכה ומהו אוסף.

בחודשים האחרונים אנחנו עסוקים כולנו, צוות המוזיאון – אוצרים, מעצבים, אנשי חינוך ותוכן – ביצירה המשותפת של התערוכה הבאה ועם כל הקושי הגלום בזה ואי הוודאות זו גם שמחה גדולה.

 


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

הפעם הראשונה: אמהות ובנות

מוזיאון העיצוב חולון, אקסטרים. צילומים: אלעד שריג

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden