כל מה שחשוב ויפה
מטוהרים, גלריה אינדי. צילומים: ג׳ייסון דנינו הולט

מטוהרים: הניסיונות הכושלים להחלים, והעוד יותר כושלים לאהוב

ג׳ייסון דנינו הולט מציג בגלריה אינדי את מטוהרים, מחזה עם תחתונים שעומדים למכירה, ״מופע שהוא תערוכה שהיא בכלל חנות שהיא בכלל תערוכה שהיא בכלל מופע״. וחוזר חלילה

יובל:

הי ג׳ייסון, מה קורה? איך עובר עליך הקיץ המשונה הזה של הקורונה?

ג׳ייסון:

הגל השני, או הגלגול השני (איך שלא תקרא לזה) היה לי הרבה יותר קשוח ומאתגר מהראשון: חוסר ודאות, חוסר מנוחה, בלבול, כעס, עייפות. בראשון הייתי נראה לי אסוף ודרוך. וצייתן. אבל סך הכל – חצי שנה מאד מתישה

יובל:

כן, אני חושב שמתיש זה תיאור הולם של התקופה הזו אצל הרבה אנשים. ובכל זאת, בתוך כל הכאוס, נראה שלא הפסקת ליצור

ג׳ייסון:

כן, הכל המשיך לזוז. הלימודים המשיכו, תיאטרון הבית (שאותו אני מנהל אמנותית) היה בתנועה מתמדת, להבין אילו פעולות אנחנו רוצים לייצר עם העולם במגבלות החדשות שלו, וגם הפרויקט שלשמו התכנסנו נשאר על אש נמוכה וחיכה להבין מתי ואיפה הוא יוכל לקרות. הרבה חוסר ודאות מהול בעשיה מהול בהרבה רצון בעצם בעצם לא לעשות כלום… להקפיא הכל… קיצר, תקופה של ניגודים 🙄

יובל:

אבל – ומבלי להיכנס לניתוח פסיכולוגי, ואנחנו לא ממש מכירים – תמיד היית כזה, לא? יוצר של ניגודים שלא בדיוק נכנס למגירה או לשטנץ. זה לא אמור להפוך את זה ליותר קל? או ליותר פשוט?

ג׳ייסון:

התגובה הראשונית שלי כאמן לסגר ולמגבלות הייתה התייתמות עמוקה ממשמעות. קודם כל הרגשתי מיותר ולא חיוני, והרגשתי ככה לאיזה חודשיים שלמים. כל הפרויקטים, כל המסלול, כל המהות הלכה לי לאיבוד. זה הלך יד ביד עם חרדות אפוקליפטיות שיש לי בכל מקרה כל הזמן, ודווקא העולם שבחוץ הוא זה שהכניס אותי לפינה ו״הכריח״ אותי להמשיך לזוז בכל זאת.

אני עובד עם צוותים גדולים, תיאטרון שלם, תוכנית שלמה של תואר שני בלימודים, קבוצת תיאטרון שאני מוביל – כל אלה הכתיבו לי כל הזמן דדליינים שלא הייתה לי ברירה אלא לעמוד בהם. משמע, לבנות מחדש את המשמעות של הדברים מרגע לרגע

ג׳ייסון דנינו הולט. צילום: נדב יהלומי

יובל:

מהבחינה הזו נראה לי ש״מטוהרים״ משתלב יפה כטקסט רלוונטי לרוח התקופה. ספר כמה מילים על הפרויקט לפני שנצלול למשמעות שלו

ג׳ייסון:

זה פרויקט שאני עובד עליו שלוש שנים. מחזה מאת שרה קיין, כותבת בריטית מסוף הניינטיז, שהתאבדה והשאירה אחריה ארבעה מחזות בלבד. אישה מאוד חשובה בכתיבה דרמטית, עם מעמד איקוני בקהילת התיאטרון העכשווי (מטוהרים הוא השלישי מבינהם).

תרגמתי את החומר, התחלתי עליו חזרות, גנזתי את החזרות, חזרתי לחומר כווידאו, גנזתי את הווידאו, שוב התחלתי חזרות עליו כמופע אצלנו בתיאטרון, ובסוף בסוף, הרבה בגלל הקורונה אגב, המופע הוא בכלל תערוכה (באינדי גלריה שיתופית לצילום) שהיא בכלל חנות שהיא בכלל תערוכה שהיא בכלל מופע

יובל:

ו־200 זוגות תחתונים…

ג׳ייסון:

יאפ. בסוף הטקסט התנקז והפך לתחתונים. 200 זוגות. משפט מהטקסט על כל אחד, כמוצר צריכה. כל זה במין אינסטליישן שאוסף אליו פרפורמנס, וידאו, רישום, סאונד, עיצוב. מיליון דברים שבחיים לא עשיתי ולא חשבתי שאי פעם אעשה

יובל:

שני דברים: 1. על מה המחזה? 2. מה קורה תכל׳ס בגלריה: יש שעות שבהן קורה משהו? איך זה עובד?

ג׳ייסון:

חח

1. המחזה מתרחש במרחב אדריכלי חסר־הגיון פיזי שנע בין בית חולים פסיכיאטרי, מועדון חשפנות, מאורת ג׳אנקיז ואוניברסיטה – ומתעסק בניסיונות כושלים להחלים, ובניסיונות עוד יותר כושלים פשוט לאהוב. נער אנאלפבית, חשפנית, זוג גייז, מכור להרואין, הן חלק מהדמויות המככבות: כולן מיוסרות, מיואשות, דיספוריות בגוף ובנפש.

המחזה נכתב כטקסט בלתי ניתן לבימוי. הוראות הבמה שלו מופרכות במהותן, האלימות שבו היא מעל ומעבר לאפשרות המשחק. ובהתאמה, מטוהרים הוא שיר אהבה לבמה ולכוח שלה. להתעקשות שלה להפריד בין דימוי להמחשה.

2. המופע/גלריה/חנות יהיה פתוח כל יום מ־12 עד 21. אין שעה מסויימת לבוא לראות שחקנים פוצחים בדיאלוג

יובל:

ואיך התחתונים קשורים לכל זה?

ג׳ייסון:

זאת חנות תחתונים 🙂

יובל:

שאם אני מבין נכון כתובים עליהם טקסטים והם עומדים למכירה?

ג׳ייסון:

אני נמצא פה באיזה מתח בין מה אני רוצה שאנשים ידעו לפני שהם באים, לאיזו תשובה הכי הגיוני לתת לך כי אתה שואל שאלות מאד קונקרטיות ולעניין 🙂

יובל:

🤷‍♀️

תענה מה שאתה מוצא לנכון…

ג׳ייסון:

הטקסט של המחזה מופיע על התחתונים והם עומדים למכירה באופן הכי תכלסי שאפשר. מסביב לפעולה הפשוטה הזאת יש את כל שאר המדיומים שרוקדים ריקוד חסר שם, שהופך את החנות לתערוכה שהופך את התערוכה למופע תיאטרון וחוזר חלילה

יובל:

תגיד, הגבול בין אני לא מבין על מה אתה מדבר אבל זה מסקרן אותי ואני רוצה לבוא לראות, לבין מה זה הדבר הזה, אני מדפדף הלאה – הוא גבול די חמקמק. איך אתה מתמודד איתו? זה משהו שמעסיק אותך כיוצר?

ג׳ייסון:

חחח

עד כה מה שאני אומר לך עושה לך חשק לבוא לראות?

יובל:

אני אענה לך אחרי שתענה אתה על השאלה שלי

ג׳ייסון:

אני לא יכול לשלוט באיך קהל מגיב לרעיונות שלי, אבל אני כן יכול לעבוד עמוק וחרוץ עם צוות של אנשים מסורים ומעוררי השראה ולעשות כמיטב יכולתי לכבד את המעמד הזה, של לברוא עולם ולהכניס אליו אנשים. אני לא חושב על הקהל במובן של לספק אותו או לרצות לתפוס את תשומת ליבו: אני חושב על זה, שככל שאני פחות מזייף, ככה יותר אנשים ירצו לחלוק איתי חוויות.

ובכל זאת, במקרה הספציפי של מטוהרים, העבודה מתעסקת באופן מכוון וישיר מאד עם עולם הצרכנות, שבו עולם הערכים הוא הפוך ממה שהרגע תיארתי. טרמינולוגיה של כסף, של פרסום. והקלאש הזה הוא מעניין בעייני.

אגב, הלימודים בבצלאל הם חלק מאוד משמעותי בפתיחת הצ׳אקרה הזאת של להתעסק בכלכלה של הדברים… להתעסק באופן ישיר ומופגן

יובל:

אז בהמשך לשאלה שלך מקודם: כן, עושה לי חשק לבוא לראות (גם אם זה לא יקרה כי אני בלונדון וחוזר רק בסוף ספטמבר…). ואני תוהה איזו אמנות אתה עושה בלימודים בתואר השני, כי זה לא בדיוק מה שאנחנו רואים שם בדרך כלל

ג׳ייסון:

אתה בלונדוןןןןןןן. מקנא : )

יובל:

🙈

צילום: שירלי נאמן

ג׳ייסון:

לגבי הלימודים, קרה לי בדיוק ההפך ממה שאי פעם דמיינתי שיקרה. הייתי בטוח שאני מגיע לתואר השני בשביל להביא את העולמות שלי לשדה של האמנות החזותית העכשווית – ולראות איך יגיבו אלי, איך יגיבו לסוג העבודות שאני עושה. חשבתי איך אני אוכל ללמוד לדייק את העבודות הבימתיות וכו׳.

ובסופו של דבר גיליתי שיש דבר כזה שנקרא רישום ואני כל היום על האייפד רושם ורושם ורושם ורושם ורושם

🥴

במילים אחרות – הלימודים הפכו אותי לילד פעור והובילו אותי לפעולות שהן אולי שחוקות בעולם האמנות אבל הן רדיקליות עבורי – כמו פשוט לתלות דימוי על קיר. בלי הפקה, בלי פרפומרים, בלי קונספט הפוך על הפוך…

יובל:

וואלה. מעניין. נחכה לשנה הבאה לראות מה תחליט להציג, יש עוד זמן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

תגיד, אני חוזר רגע למטוהרים, וסליחה שאני יורד לפרטים, אבל מאיפה השגת 200 תחתונים? זה אקראי? צבעוניות מתוכננת? גזרות ספיציפות? בד נושם? 🤔

או שזו גם הפתעה?

ג׳ייסון:

תחתונים לבנים. סופר סופר איכותיים מיובאים מחו״ל ועליהם הדפסות רשת 🦄

יובל:

כלומר מי שקונה יכול או לתלות על הקיר או ללבוש עבודת אמנות?

ג׳ייסון:

אני ממש מקווה שיבחרו ללבוש ושהפרויקט הזה יסתובב לו בעולם מכסה ג׳ניטלייה של א.נשים… אבל כן – אפשר לתלות למסגר לשים בכספת

יובל:

אהבתי


מטוהרים
גלריה אינדי, 31.8-5.9
טקסט: שרה קיין; יוצר: ג׳ייסון דנינו הולט; יוצרות שותפות: יסמין כספין, אורי זמיר, יאיר מיוחס, יעל מור, שחר נץ ונטלי צוקרמן; מפיק: ברק ריבקינד; מוזיקה: גיא כוכבי; עיצוב גרפי: מתן שליטא

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden