חייבים לראות את צ׳ארלי וחייבים לדבר על קווין

הנה ספר שלא הייתי נותן לאמא שלי לקרוא. אני יודע שכבר התקיימו אצל שכנותי לרשימות דיונים עליו פה לדוגמה, ובדרך כלל אני משתדל שלא לכתוב על דברים שכבר דנו בהם, אבל אתמול אחרי שגמרתי לקרוא את “חייבים לדבר על קווין” מאת ליונל שרייבר חשבתי לעצמי שמגיעה לספר הזה כמה שיותר חשיפה. כבר בפעם הראשונה שראיתי אותו בחנות הספרים הוא סקרן אותי, גם בגלל הנושא אבל קודם כל בגלל העטיפה שעיצבה אנה גסלב. היה משהו בשילוב של התצלום הצהבהב המגורען של תקריב הפנים של ילד טוב וחייכן, שעל מצחו מוטבעים שם הספר ושם המחברת, הפס האדום המתריס בצד, הלוגו שמוטבע גם הוא ממש כמו אות קין על הסנטר, וההכרזה שחייבים לדבר על קווין.

קווין, למי שלא יודע, הוא נער שמבצע בבית ספרו טבח המוני בנוסח “קולומביין”, והספר מסופר באמצעות מכתבים שכותבת אימו של קווין לבעלה הנעדר, בהם היא מנסה לפענח את הדבר הזה שנקרא הבן שלה. מזמן לא קראתי ספר כל כך מטריד שמשמיע קול שנורא נוח לא להשמיע ולא לדבר עליו, שנוגע בטאבואים שאין להפירם כדוגמת אהבה בלתי מותנית בין אם לבנה, שאינו מחפש אשמים אלא מנסה לרדת לעומקם של התא המשפחתי הכי בסיסי מצד אחד והשפעתה של חברת השפע על התא הזה מצד שני. עמוד אחרי עמוד נשאבתי לתוך הספר ולא יכולתי להניח את הספר בצד, קראתי את כל חמש מאות העמודים בנשימה עצורה ממש כמו ספר מתח, עמוד רודף עמוד. יש עוד הרבה מה להגיד על הספר אבל נדמה לי שבלינקים מעלי אמרו דברים חכמים שכדאי פשוט לקרוא אותם שם. כך או כך, למרות שאני מסתייג מדברים שחייבים לעשות, אני מאד ממליץ לקחת נשימה ארוכה ולהתמודד עם מה שיש לספר הזה להציע.

ואם כבר דברים שחייבים לעשות – חייבים לראות את צ’ארלי בממלכת השוקולד. מבחינה ויזואלית לא ראיתי דבר שמתקרב בכלל למה שהולך שם, פשוט יפהפה ומדהים ומעורר השתאות וכל תואר אפשרי שאפשר להצמיד לעיצוב המטורף שיש בסרט. חוץ מזה, זה אחד הסרטים הכי לא פוליטיקלי קורקט שיצא לי לראות, מצאתי את עצמי צוחק בקול רם מדיאלוגים שנונים, ואפרופו קווין ידידנו מלמעלה, הסרט הזה הוא ממש חתרני ביחס שלו לילדים ולמושג ההורות יחסית לבלוקבסטר אמריקאי.
זהו בלי ספק אחד הסרטים המהנים, המצחיקים והיפים ויזואלית של השנה, וממש יהיה חבל אם לא תראו אותו על מסך גדול בקולנוע. לא פעם תפסתי את עצמי במהלך הצפייה שואל את עצמי מה לעזאזל קורה פה, בקטעי השירה שכתב דני אלפמן הגאון, בהבעות הפנים של ג’וני דפ בתפקיד חייו (לא פחות) ובתחושה הכללית שיצר טים ברטון בסרט הכי טוב שלו לדעתי עד כה. זה ממש אבל ממש לא סרט ילדים, וגם פה אני יוצא בקריאה נרגשת – לכו לראות, הכי טוב ביומית, רק אל תתבלבלו ותלכו לגרסה המדובבת…