כל מה שחשוב ויפה
קרן אור זלינגר ואבישי שמחוביץ׳, המנוח

בוגרים 2020 // המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל

מחזמר המלווה קשיש ביומו האחרון, בקע מסתורי מחלק את ירושלים, המתח בין הממשי לווירטואלי, ילד בן 11 מתמודד עם שיער גופו, רגע האימה של אדם חרד, אישה עורכת מחקר אודות יצור מוזר. שישה פרויקטים בולטים

קרן אור זלינגר ואבישי שמחוביץ׳ | המנוח

מחזמר באנימציית בובות המלווה את יומו האחרון של חיים, קשיש השוכב על ערש דווי במיטתו בבית החולים. בני משפחתו של חיים מגיעים כדי להיפרד ממנו, כל אחד בדרכו האבסורדית שלו: צילה (האמא) מנסה לשלוט ולתכנן, רותי לא יכולה להתמודד ולא נכנסת לחדר, פשוש (הילד) נפגש עם המוות פעם ראשונה וחושב שאפשר להתמקח עליו, אצל מנאל הרופאה זה עניין יומיומי וחלק מהעבודה. 

המטרה שלנו הייתה לקחת אירוע סתמי ויומיומי ובעזרת המחזמר להפוך אותו לגדול מהחיים, אז הלכנו על האירוע הכי יומיומי שיכולנו לחשוב עליו: המוות. הוא נמצא מסביבנו בכל מקום, כל הזמן. ולמרות שהוא תמיד נוכח, אנחנו כפרטים לא יודעים איך להגיב אליו ובדרך כלל מתאמצים להדחיק אותו. ההתמודדות עם המוות היא חסרת אונים. אתה לא יודע איך אתה אמור להתאבל, וגם לא איך אתה אמור לנחם: אין דרך אחת נכונה להתמודד עם המוות, אבל יש המון דרכים לא נכונות.

הדבר העיקרי שלמדנו על עבודה עם בובות היה המשקל של הראשים. בגלל שהראשים היו כבדים באופן קיצוני, כל תנועה של הדמות גרמה לה גם להתכופף מעט. לכן בכל פריים היינו צריכים גם לתקן את הפוזיציה של הראש ואת כל הגוף. הפתרון היה להשתמש בראשים חלולים עשויים מעיסת נייר. בתוך עיסת הנייר יש מגנטים, מה שאיפשר לנו להחליף בין הפיות.

המוזיקה היא הבסיס שמחזיק את הסרט שלנו. את הטקסטים כתבנו בעצמנו, ואחת ההשראות המוזיקליות שהתאימו לנו בעת כתיבת הטקסטים היה השיר ״אני אשתגע״ בביצוע של נורית גלרון, אפיינו את הדמות של צילה ואת הצורה שבה היא פוקדת ומנהלת לפי הקצב של השיר הזה. כשהגרסה החמישית של התסריט הייתה מוכנה, שלחנו מייל לאמרגן של נורית גלרון. להפתעתנו היא לא רק ענתה, אלא גם הסכימה להשתתף. 


ערן לוזון ומיכאל נגארי | החרא הזה רק ממשיך לגדול 

בקע מסתורי מחלק את ירושלים ושואב לתוכו כל חפץ מתכתי. רויטל, בהריון מתקדם מאוד, מנסה להגיע לבקע על מנת להתאבד ולהרוג את התינוק שבבטנה. העיר ריקה והאדם היחיד שמוכן לקחת אותה הוא ניסים, נהג מונית חסר בית, שמוכן לקחת אותה בתמורה לדירה. כלל שהם מתקרבים לבקע, כך העיר מאבדת את צורתה המקורית, משילה שכבות של תרבות וזיכרון ומותירה אותם מול אדמה בתולית.

היה לנו חשוב לנסות ליצור שפה אנימטיבית חדשה ולחקור חיבורים מעניינים. ידענו שנעבוד עם בובות סטופ־מושן, אבל לא היינו בטוחים איך נטפל בהבעות פנים ובדיבור, מכיוון שהדבר דורש שימוש בחומרים קשים ורכים ביחד, או יצירה של המון ריפלייסמנטים לאיברי הפנים. 

בסופו של דבר בחרנו ללכת על חיבור של וידאו באיברי הפנים כי אהבנו את המראה ההיברידי שזה מייצר: שילוב קצת מעוות של עולמות שלא מתחברים ודמויות שיש בהן משהו אנושי ומלאכותי ביחד. את הרקעים בנינו מעיבוד של תמונות של רחובות ירושלים, בהתאם למקומות שבהם נמצאות הדמויות: ככל שהדמויות מתקרבות לבקע כך העיר יותר הרוסה.

באופן כללי הסרט עוסק במשבר ובתגובות של אנשים אליו. פיתחנו את הרעיון עוד לפני התפרצות הקורונה ובמובן מסוים לא מעט דברים שכתבנו הפכו למציאות בצורה כזאת או אחרת. הדמויות מייצגות כל אחת תפיסה אחרת לגבי ההתמודדות שלנו עם מצבי קיצון – אשמה, חרדה ואסקפיזם.


נטע מוזס | Inner Window

מיצב תלוי חלל הבוחן את המתח בין החלל הממשי והווירטואלי דרך המסך. העסיקה אותי היכולת של מסך להוות באותה עת חלון לעולם שבחוץ ומראה לעולמי הפנימי.

העבודה נבעה מתוך אדריכלות של חלל ספציפי בבצלאל, חדר גדול ועמוק המחובר בחלקו העליון בחלון לחדר צר וקטן. הצופה יושב לבד בחדר הקטן למעלה, ורואה את העבודה מבעד לחלון המזכיר את חדר המקרין באולם קולנוע. אני יושבת למטה בחלל הגדול, מפעילה את העבודה דרך המחשב. המערך שיצרתי כלל מצלמה שמוצבת מאחורי הצופה, ובשלב מסויים הדימוי של הצופה מושתל בתוך הסרט המוקרן. כך ברגע אחד יחסי הכוחות משתנים, הצופה הופך ממתבונן מהצד לחלק אינטרגלי מהעבודה.

בעבודת הווידאו השתמשתי במידול תלת־ממדי של החלל שבו העבודה הוצגה. כך יכולתי לדלג בין מרחבים דיגיטליים וטבעיים ולשאול שאלות על יצוגים שונים של הממשי והמדומיין.

הצופה הוזמן להצטרף לשיטוט מודרך בתוך המחשב בחיפוש אחר הפרדוקסים שהאינטרנט מגלה. טרסנפורמציות ומעברים בין בסוגים שונים של מרחבים מאפשרים בחינה של גבולות חלל וזמן, כפי שהם מתקיימים במציאות ההיבדרית שבה אנו חיים.


מתיו חורי | דפקתי על דלת ביתי

ג׳ורג׳, ילד בן 11, מתמודד עם צמיחת שיער גופו וזהותו הגברית בגיל יחסית מוקדם לבני הכיתה שלו בכפר קטן. הם מציקים ולועגים לו כל הזמן, וג׳ורג׳ מתחיל מסע של קבלה עצמית ומחפש דרכים להתמודד עם השינויים האלו, מה שמוביל אותו למקומות שלעולם לא חשב שיגיע אליהם.

הסרט מבוסס על חוויות אישיות שעברתי. גם הדמויות והרקעים של הסרט הם השראה והתפיסה שלי של עצמי, של דמות האב ושל הבית שגדלתי בו; של החוויה שלי מהעולם הדתי בפרט והעולם מסביב ככלל. 

הסרט נעשה בתוכנת procreate על אייפד. הוא מבוסס על טכניקת רוטוסקופינג: חלק מהסצינות צילמתי ולאחר מכן ציירתי את הדמויוית מעל הצילום ושילבתי אותן עם אנימציה קלאסית. 


אלון אבידר | טרדות

סרט אנימציה קצר בטכניקת סטופ־מושן העוסק בתשוקות ובחרדות, בהתמודדות עם הצדדים האפלים שבנפשנו, וברגע האימה של אדם חרד הרוצה ליצור קשר. סיפור קטן ואישי על תחושות חזקות ומבלבלות, ניסיון להבין ולהביע דרמה גדולה ובלתי נראית המתרחשת עמוק בנפש: סערה גדולה ברגע קטן שמקורה אי שם במקום מסתורי ואפל, תת מודע.

הרעיון לסרט החל מסיפורו של אדוארד מודרייק, אגדה אורבנית מאנגליה הוויקטוריאנית על בן אצולה שנולד עם פרצוף נוסף מאחורי ראשו: פרצוף, שלפי האגדה, עינה את מודרייק ולחש לו מדי לילה מחשבות שטניות ונוראיות. מודרייק לא יכל להתמודד עם העינוי הקבוע ותלה את עצמו.

רציתי להביע את החוויה המסויטת בכל אלמנט על המסך ולשם כך פניתי אל האמנות של תחילת המאה ה־20, ובמיוחד לסוריאליזם ולאקספרסיוניזם הגרמני. הסרט ״הקבינט של ד״ר קליגרי״ (1920) היווה השראה מיוחדת ומובהקת: הסגנון המוגזם שלו, עם התפאורות המצוירות בעיוות חד, מלא קוים שבורים, שפיצים כואבים וחללים שסוגרים על הדמויות, תרמו לחוויית האימה הפסיכולוגית לאורך הצפייה, ורציתי להביא את החוויה הזאת לסיפור שלי.

הסטים כללו חפצי רדי־מייד (הפער בין גודל הבובות לחפצים הוא סוריאליסטי בפני עצמו), שנבנו ברובם מחתיכות קאפה שחתכתי, הדבקתי, טייחתי וצבעתי. עיצובי הדמויות נבעו אף הם מאמנות אקספרסיוניסטית ומחיתוכי עץ של תחילת המאה ה־20, שהושפעה רבות ממסכות אפריקאיות. הגילוף בעץ איפשר לי לייצר דמויות עם תווים זוויתיים וחדים, ועדיין לקבל טקסטורה טבעית כלשהי.


רנן אדר, נטע זיידל | סובייקט

בלב הרים מדבריים, אישה עורכת מחקר תיעודי אודות יצור מוזר שנמצא על הגבול שבין האנושי לחייתי. אט אט, הגבולות בין השניים הולכים ומטשטשים. 

הרעיון לסרט התפתח כשילוב של שני רעיונות מרכזיים: סרט טבע שיהווה משל ביקורתי על התנהגות בני אדם ומערכות יחסים, ויעסוק בגבולות ובטשטוש שלהם. כך התחלנו לטוות את סיפורו של Subject – או כמו שכינינו אותו בקיצור, סאב – יצור היברידי מוזר על הגבול שבין אנושי לפראי. כניגוד לסאב יצרנו את החוקרת ג׳יין (קריצה לחוקרת השימפנזים ג׳יין גודאל), שייצגה את מי שרואה עצמה כ״האדם הנאור״ לכאורה, שתמיד עסוק בלהגדיר מהו אנושי לעומת פראי, לחקור את אותו פראי אך גם לראות אותו כנפרד מעצמו. שתי הדמויות האלה עוברות מסע שבמהלכו הגבולות החוצצים ביניהם, שהתחילו כברורים מאוד, הולכים ומיטשטשים.

הטכניקה שבה השתמשהו, סטופ־מושן בובות, נעה על הגבול שבין אסתטי ומעורר הזדהות לאל־ביתי מעורר הדחייה. היא אפשרה לנו לעצב את הדמויות בדיוק על הגבול שבין כמה עולמות: בין חמוד למגעיל, בין תמים למסוכן, בין ״אנושי״ ל״פראי״.

תהליך ההפקה כולו התפרש על פני שנתיים, כשמתוכם ההנפשה עצמה לקחה במצטבר כשנה וכללה בערך 5,500 פריימים שכולם עוצבו והונפשו ביד. לאורך כל התהליך חקרנו כמה שיותר מקורות שקשורים לתחום שבחרנו, למדנו תנועות של בעלי חיים ובני אדם שונים ושילבנו ביניהן, צילמנו את עצמנו משחקים כל שוט ושוט כרפרנס להנפשה, וביצענו אינספור טסטים באנימציה קלאסית ובסטופ־מושן.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden