כל מה שחשוב ויפה

רליק: כמו סיור מודרך בתערוכה שנושאה הוא הסיוט

נטלי אריקה ג׳יימס יוצרת ב־Relic (שיוקרן בפסטיבל חיפה) עולם חזותי קלסטרופובי שעוסק במחלת הדמנציה. ברגעיו השקטים יותר הסרט משכנע באסתטיקה המבעיתה שלו, אולם דווקא בסצנות השיא הוא נדמה לעתים סטודנטיאלי

״רליק״, סרט הביכורים של הבימאית האוסטרלית נטלי אריקה ג׳יימס, הוא סרט ארט־אימה. להבדיל מסרטי אימה אחרים, הוא אינו מתאפיין באקשן בלתי פוסק וברגעי־שיא שגורמים לצופים לזנק מהכיסא בחרדה. 

התת־ז׳אנר הזה מבקש לתת צורה חזותית למצבים קיומיים או נפשיים מאיימים, מבלי להפריט אותם אל מפלצות או רוחות רפאים חורשות רע; לשם כך הוא אינו מתמקד בשצף עלילתי, אלא מדגיש הבטים של שפה קולנועית הכרוכים בתנועת המצלמה ובעיקר בעיצוב הסט, הכולל שימוש מוקפד במוטיבים חזותיים. כך נוצרת תחושת אימה איטית יותר, שמבוססת על חוויה חושית. במילים אחרות, ארט־אימה עורך לצופים סיור מודרך בתערוכה שנושאה הוא הסיוט. 

סרטה של ג׳יימס עוסק במחלת הדמנציה, והוא מבקש להוליך את דמויותיו – כמו גם את צופיו – בתוך מבנים גופניים ופיזיים חזותיים שמייצגים את העולם המנטלי של החולה הדמנטי. כמה מהסצנות המרשימות בסרט מתרגמות את המושג ״דמנציה״ – שהוא אבסטרקטי ככל מושג קליני, ואפילו יותר, משום שמשמעותו אינה נענית לייצוג סדור כלשהו – אל מערך אוצרותי של מערך דימויים חזותיים. 

עלילת הסרט מציגה את קיי (אמילי מורטימר) ובתה סאם (בלה הית׳קוט), שמוזעקות לביתה הכפרי של אמה של קיי, עדנה (רובין נווין) שנעלמה. עדנה היא אלמנה מבוגרת, שמתגוררת בבית ישן, שבו מפוזרים פתקי־תזכורת עצמית המעידים על קשייה הקוגניטיביים: לסגור את המים, לנעול את הדלת.

קיי מוטרדת מהיעלמותה של אמה בשל מצבה המעורער: בפעם האחרונה שדיברו, שבועות לפני ההיעלמות, עדנה התקשרה אליה וסיפרה לה בחרדה שמישהו זר נכנס לבית. קיי ביטלה את דבריה כהזייה פרנואידית של אשה דמנטית. 

רעשים בוקעים מהקירות, מים ניגרים, צל מסתורי מגיח. בשום שלב אין לדעת האם מתארחת בבית יישות על־טבעית לא רצויה, או שהתופעות הללו מוסברות באופן רציונלי על ידי פיזור הנפש של עדנה ומהתכונות שמודגשות במהלך זקנתה: חשדנות, פרנויה, קמצנות, שיכחה ותסכול

אבל עדנה חוזרת הביתה אחרי שלושה ימים. היא מסרבת לגלות היכן שהתה במהלך הימים הללו – ואולי אינה זוכרת – ודברים מוזרים מתחילים להתרחש: רעשים בוקעים מהקירות, מים ניגרים, צל מסתורי מגיח. בשום שלב אין לדעת האם מתארחת בבית יישות על־טבעית לא רצויה, או שהתופעות הללו מוסברות באופן רציונלי על ידי פיזור הנפש של עדנה ומהתכונות שמודגשות במהלך זקנתה: חשדנות, פרנויה, קמצנות, שיכחה ותסכול.

התנועה בין שתי הפרשנויות ביחס למתרחש נעשית במיומנות; אי אפשר להכריע ביניהן. קיי שוקלת להעביר את אמה לבית הורים, שם תזכה להשגחה. בתה נחרדת מההצעה הזו ומציעה לעבור לדור עם סבתה כדי לסייע לה. בחלקו השני של הסרט, שהוא סצנת שיא מתמשכת, הפתרונות המשפחתיים הטיפוליים הללו יורדים מהפרק. הם נעלמים, משום שגם קיי וגם סאם נאלצות להכיר בדמנציה של הסבתא, ולא להעלים אותה באמצעות פתרונים זמניים. 

מתוך הסרט רליק. צילומים: צ׳רלי סארוף

״רליק״ מעביר את הדמויות לעולם המקביל של הדמנציה, ולוכד אותן בתוכו באופן ליטרלי לגמרי. מאחורי הקירות של הבית הישן נמצא מרחב אחר: מבוך מסדרונות שנגמרים בלא כלום; חדרים כפולים שניצבים סמוכים זה לצד זה ושאין לדעת מה תפקידם; חדרים שקומתם מתנמכת עוד ועוד. זהו מרחב אלטר־ביתי, של הליכה לאיבוד, היעדר כיוון, חוסר מוצא ואובדן עשתונות; בית של רקבון ושל חוסר תפקוד.

ככל שהאם ובתה נלכדות בו, מבלי לדעת כיצד תוכלנה להיחלץ ממנו, הדמנציה מעצבת מחדש את גופה של הסבתא: הגוף הופך להיות קליפה שעשויה מפצע מאיים, הולך ומתפשט כמו המחלה עצמה. הגוף החדש מסתיר את הסבתא שהיתה לפני הדמנציה: הוא הופך אותה ליישות מאיימת, המצוייה בין חיים ומוות, בין תודעה אנושית להיעדרה. 

הדמנציה מעצבת מחדש את גופה של הסבתא: הוא הופך להיות קליפה שעשויה מפצע מאיים, הולך ומתפשט כמו המחלה עצמה. הגוף החדש מסתיר את הסבתא שהיתה לפני הדמנציה: הוא הופך אותה ליישות מאיימת, המצוייה בין חיים ומוות, בין תודעה אנושית להיעדרה

ג׳יימס יוצרת עולם חזותי קלסטרופובי, שדווקא ברגעיו השקטים יותר הוא משכנע באסתטיקה המבעיתה שלו: בית ישן, רעוע וקלסטרופובי, הקורס מזיכרונות שנקברים לאיטם בקרקעית. הוא סמוך ליער אקספרסיבי, והסצנה המרשימה ביותר, שבו קבוצת אנשים סורקת את היער כדי לחפש את הסבתא שנעלמה, היא יפיפייה.

אולם בסצנות השיא הסרט נדמה לעתים סטודנטיאלי. הוא כולל כמה הברקות חזותיות, בעיקר ארכיטקטוניות וגופניות, אך גם על נשען על ארסנל צפוי למדיי של פרטים גנריים: כתמי טחב על הקירות, אמבטיה ישנה שהמים גולשים ממנה ונעים באיטיות במורד המדרגות, דמות שזוחלת במהירות על הרצפה. אלו מוטיבים מוכרים מסרטי אימה אחרים, שמהווים קיצורי דרך חווייתיים משומשים ועצלים מדיי; הם מעיבים על החזון החזותי המקורי שהיוצרת מעמידה. 

האימה של ״רליק״ אינה פסיכולוגית, במובן זה שהסרט אינו מתאר כלל את הרקע של הגיבורות ושל יחסיהן; אנו יודעים עליהן פרטים בסיסיים בלבד. הן מכנות זו את זו mom, כמו אין ביניהן הבחנה, והדמויות שלהן נשארות שטוחות כמתכוון. אבל דמנציה אינה זקוקה לעומק ביוגרפי, משום שהיא מביסה עומק כזה. כל שנותר הוא הקללה שעלולה לעבור מדור לדור: בסוף הדרך, בתוך הבית המתפורר והגוף המזדקן, טמונה המפלצת של הדמנציה, ש״רליק״ מנחה סיור מודרך בייצוגיה. 


רליק (Relic)
אוסטרליה, 2020; 89 דקות
בימוי: נטלי אריקה ג׳יימס; תסריט: נטלי אריקה ג׳יימס וכריסטיאן וויט
משחק: אמילי מורטימר, רובין נווין, בלה הית׳קוט
פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה־36 של חיפה

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden