כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
Distanced Bodies, מתוך ״לטייל בלי לנוע״, האקדמיה לעיצוב איינדהובן

איינדהובן 2020: לטייל בלי לנוע

עוזרת קולית המסייעת להתמודד עם הקורונה, בובות לבדיקות בטיחות המדגימות כיצד נתנהל במרחבים משותפים, יצור מקומי בתעשיית התרופות: 3 פרויקטים מתערוכת הנושא הדיגיטלית של האקדמיה לעיצוב באיינדהובן

לבלות שעות מול המחשב, לשוטט באתרים, במוזיאונים ובגלריות וירטואליות, לגלול את הפיד האין־סופי באינסטגרם: זו הדרך שבה רובנו חווים בחודשים האחרונים תרבות, עיצוב ואמנות. התערוכה לטייל בלי לנוע (אוצרת: מרטינה מוצי) של האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, שנפתחה כחלק משבוע העיצוב של הולנד, עוסקת בדיוק בחוויה הזו.

זו השנה השלישית שבה פועלת פלטפורמת Geo-Design של האקדמיה, המאפשרת לבוגרים הוותיקים שלה להשתתף בשבוע העיצוב. הפלטפורמה עוסקת במחקר עיצוב בנושאים חברתיים והיא מאפשרת פרשנות ויזואלית של הממצאים. בשנים קודמות התערוכה התארחה בין כתליו של מוזיאון ואן אבה באיינדהובן, וקיימה תערוכות שעסקו בענקית המסחר הסינית עליבבא ובאופן שבו פסולת ופינויה מתנהל ומתרחש בעולם.

בעקבות מגיפת הקורונה, זו הפעם הראשונה שבה לצד תערוכה פיזית בנושא ״חול״, נוצרה תערוכה באמצעים דיגיטליים שמוצגת באופן וירטואלי בלבד. וכצפוי, תערוכה זו עוסקת, איך לא, בקורונה. שיטוט בין הפרויקטים באתר שהוקם במיוחד לתערוכה, מאפשר מסע דיגיטלי של השתקפויות המגיפה בעולם, בהקשר של חברה גלובלית השרויה עמוק בתוך התפיסה הקפיטליסטית, באמצעות עיצוב דיגיטלי של כלים, סרטונים ואפליקציות.

דגש מיוחד ניתן לחווית המשתמש ולאינטראקציה עם הקהל. הצופה לא מסתובב בתערוכה, לא צופה במיצבים או בסרטוני וידאו, אלא משוטט באתר והופך מצופה למשתמש פעיל של היצירות, המפעיל אותן בזמנו שלו. החלוקה של מרבית העבודות לחלקים מאפשרת התבוננות הדרגתית, מאריכה את הצפיה ומאפשרת התמקדות בכל אחד מהפרויקטים. 

התערבות ממשלתית או שוק חופשי

העבודות בתערוכה שמות דגש בין היתר על השינויים בהרגלי הצריכה החומרית והרגלי המפגשים החברתיים של התקופה. כך, התערוכה מציעה קריאה עיצובית חדשה העוסקת בהאצת תהליכים אלו, כמו גם בהאטה שלהם, יחד עם הצעות לפתרונות יצירתיים וספקולציות על מה שיקרה בעולם בתום המגיפה. 

לדוגמה, (Ava (Anti-Virus Assistant היא עוזרת קולית שעיצב וינסנט ת׳ורנהיל (Vincent Thornhill), המסייעת להתמודד עם וירוס הקורונה. הצ׳אט בוט התמים למראה שואל את הצופה שאלות ומציע לו תרחישים לפתרון המגיפה.

Membranes by Jasper Zehetgruber and Marvin Flores Unger

AVA by Vincent Thornhill

CrisisUtopia by Colin Keays

birds

הצופה מתחיל את המסע למיגור הנגיף בשאלה האם היה פותר את המגיפה באמצעות התערבות ממשלתית או באמצעות התערבות מתעשיית ההיי־טק; כלומר, האם בבחירה סוציאליסטית או קפיטליסטית. בכל דרך שבה הצופה בוחר הוא נתקל בדילמות מוסריות אחרות: אם בחרת בפתרון ההגון כביכול, בניסיון להילחם בנגיף בעזרת התערבות ממשלתית, שבו שיקולים זרים וכלכליים נותרים מחוץ לתמונה, מה קורה לגבי איסוף מידע על האזרחים? איזה מידע תחליט לאסוף עליהם, האם הוא יהיה מזוהה או אנונימי?

ולהפך, מה יקרה אם תבחר בשוק החופשי ותיתן לחברה הטובה ביותר לבוא עם הפתרון היעיל ביותר נגד המגיפה? כל בחירה נדמית במבט ראשון כחיובית, אבל צלילה אל הדילמות שמעלה כל בחירה מותירה שאלות רבות על הדרך הכדאית. ואולי כך היא משהה לרגע את הביקורת של האזרחים נגד ממשלות וחברות פרטיות: בחירה תוך אי ודאות היא קשה ומורכבת, ואין דרך אחת מיטבית אחת שאפשר לבחור בה ושתהיה חפה מבעייתיות מוסרית.

״גופים מרוחקים״ של קלרה אורמירס ומתילדה פיליפונט (Clara Ormieres & Mathilde Philipponnat) עוסקת בריחוק החברתי שנכפה על האנושות מאז פרוץ המגיפה. ששה סרטונים שונים מציגים יחסים חברתיים באמצעות מה שנראה כמו בובות ראווה המשמשות לבדיקות בטיחות, מחליפות את בני האדם ומדגימות כיצד האנושות תתנהל במרחבים המשותפים ברגע שבו נחזור לשגרה: כיצד ננהג במרחבים סגורים כמו מעליות, כיצד נתנהג בבילוי יומיומי בפארק וכן הלאה.

אורמירס ופיליפונט תוהות כיצד נוכל להמשיך ולשמור על מרחק זה מזה באופן לא אנושי, משום שאנו זקוקים לקרבה ולמגע של הקרובים לנו. הדמויות מסתובבות בסרטונים בחללים שונים ואניגמטים, ללא נקודת ציון או סממן מקומי, מלבד הופעה חד־פעמית של הסימונים שצצו במדשאות הפארקים הציבוריים בהולנד, על מנת לסמן ״טריטוריות״ ולתחום את קבוצות האנשים היושבים על המדשאות. פרקטיקה זו ננקטה גם במקומות נוספים בעולם, ונשאלת השאלה עד לאן יגיע הריחוק החברתי.

PEPPY by Noemi Biasetton

Why Are the Shelves Empty by Tamara Orjola and The Anderen

במצבי חירום כמו משבר כלכלי, מלחמה או מגיפה, מתעוררת מחשבה מחודשת על הייצור והצריכה המקומיים, כמו גם על שמירה על שרשרת אספקה מקומית של מזון וייצור חיוני מקומי. לוריין היים וקולט אלימן (Lauriane Heim & Colette Aliman) בחנו את האפשרות של יצור מקומי בתעשיית התרופות, שבעקבות המגיפה ובאופן מעט תמוה, ירדה בהקפי הייצור.

הן מעלות באמצעות הרצאה בליווי אנימציה השערה כיצד יצרניות התרופות יוכלו לייצר מוצרי פארמה קרוב ככל האפשר לארץ שבה התרופה נמצאת בשימוש, וכיצד שרשרת האספקה תהיה יעילה וטובה יותר לו החברות לא יסתמכו על סחר בין־לאומי. הן מדגימות זאת באמצעות ייצור פרצטמול, או בשמו הידוע יותר: אקמול.

הבחירה בפרצטמול ולאו דווקא בתרופה המזוהה יותר עם הטיפול במחלת הקורונה, היא הומוריסטית ומשעשעת לאור העובדה שרופאי המשפחה בהולנד ימהרו לרשום את התרופה, בין אם אתה סובל משיעול, פריחה או שבר ביד. הן מציגות את תהליך היצור של התרופה וכיצד כל חלק שלו יכול לקרות בהולנד, או לכל היותר במדינות הגובלות בה כמו צרפת ובלגיה. בכך הן מדגימות את חשיבות הייצור התרופתי המקומי כמקור לחוסן לאומי ולביטחון מקומי. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    כן חשוב שנוכל ליצר לעצמנו מזון ותרופות ומוצרי צריכה הכרחיים וגם מאוד חשוב לא לייצר עודפים מכל מני מוצרים כמו לבוש או פלסטיק שבסוף צריכים להפטר מהם והם מכלים את משאבי כדור הארץ.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden