כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
שירה ענבר לניו יורק טיימס

שירה ענבר: תנועה היא הדבר הראשון שאני חושבת עליו באיור

50 שנה לנחיתת האדם על הירח, תיבת הג׳ימייל שהתמלאה, ענקי הטק שמנסים להגן על הבחירות בארצות הברית: שלושת האיורים של שירה ענבר שהכניסו אותה לתערוכה השנתית של אגודת המאיירים בניו יורק

יובל: הי שירה, מה שלומך? ואיך בניו יורק בשלב זה של הקורונה?

שירה: הי יובל, תודה! אני בסדר, מנסה להשאר אופטימית. בכל המדינה מקרים עולים, אבל איכשהו אפשר גם להרגיש בסדר. אני מנסה להתרכז בדברים הטובים.

בניו יורק אני חושבת שאנשים די זהירים יותר ממה שאני רוצה, מתמונות וסיפורים מהארץ לפחות, אבל עדיין מתחיל להיות ממש קר אז קשה לא להיות עם אנשים בפנים. אבל מוצאים פתרונות יצירתיים – לדוגמה אתמול היינו בבר בחצר אחורית שהקימו שם מלא מדורות קטנות

יובל: תגידי, כמה זמן את כבר בניו יורק?

שירה: מאז 2014. עזבתי את הארץ ב־2012, אחרי שסיימתי את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. הייתי שנתיים בניו הייבן בלימודי תואר שני, ואז הגעתי לכאן

יובל: תואר שני במה?

שירה: בעיצוב גרפי באוניברסיטת ייל

יובל: אז בשניים/שלושה משפטים, מה עשית מאז סיום התואר בשש השנים האחרונות?

שירה: כמו רוב האנשים שמסיימים לימודים התחלתי לעבוד. בהתחלה ב־אמ.טי.וי, אחר כך בעוד כל מיני סטודיואים, לאחרונה בצוות של אמילי אוברמן בפנטגרם, התחלתי ללמד, ולאט לאט התחלתי לעבוד יותר באופן עצמאי.

היום רוב העבודה שלי מתפרשת על סוגים שונים של תוכן ומדיומים – קצת מגזינים, קצת עיתונות, קצת אנימציה, קצת איור. אני גם עובדת עם קבוצה בשם Little Cinema שמפיקה הקרנות סרטים חוייתיים (לפני הקורונה באיוונטים פיזיים, אחרי קורונה אונליין, אז לדוגמה עבדנו על הפרימיירה של בוראט לפני חודש). בקיצור – משתדלת לעשות כל מיני דברים

יובל: מה זה אומר עבדנו על הפרימיירה של בוראט?

שירה: אמזון סטודיוז עבדו עם ליטל סינמה על ההפקה והעיצוב של ההקרנה הראשונה של הסרט – זה היה אירוע פתוח לקהל, בזום, וסשה ברון כהן הנחה אותו. בסוף הייתה מסיבה עם די.ג׳יי והיה כיף. 85 אלף אנשים ניסו להכנס והפלטפורמה קרסה, אבל המון אנשים הצליחו להכנס בכל זאת ובסוף הכל היה טוב

יובל: נייס. ועכשיו בואי נדבר על איור: שני איורים שלך נבחרו לתערוכה השנתית של אגודת המאיירים של ניו יורק, אחד מהם זכה במדליית הזהב. אז קודם כל ריספקט! ומזל טוב

שירה: תודה רבה! זה ממש הפתיע אותי. שלושה בעצם נבחרו, גם זה זכה להכלל

יובל: אז בכלל! בואי נתחיל במדליית הזהב: 50 שנה לנחיתה על הירח, בולים, הולוגרמות. ספרי קצת על התהליך: איך קיבלת את העבודה, מה התבקשת לעשות ועד לתוצאה הסופית

שירה: אוקיי! זה סיפור די מצחיק. יום בהיר אחד קיבלתי מייל מ־Gianni Sinni, שאמר שאגודת הבולים והמדליות של מדינת סן מרינו מזמינים אותי לעצב שלושה בולים וגליון מזכרת לציון 50 שנה לנחיתה על הירח. הוא אמר שהם היו רוצים לראות אם אפשר לייצר בולים בווידאו, בנוסף לגרסה המודפסת.

זה היה ממש הזוי בשבילי ולא הייתי בטוחה ב־100% שזה אמיתי. גוגל קצר על ג׳אני סיני לימד אותי שהוא פרופסור מוערך באוניברסיטה בוונציה, וגם חבר מהעבודה שישב לידי כשקיבלתי את המייל (שמו לורנצו והוא איטלקי) ידע מי הוא. בכל זאת לא השתכנעתי אז שלחתי את המייל להורים (!) ואבא שלי אמר שאני צריכה להזהר כי אולי זה הונאה

יובל: קטעים

שירה: חשבתי על זה קצת ובסוף חזרתי אליהם – כי זה נשמע ממש כיף! וגם למדתי שהבולים שלהם זה דבר די גדול בשביל אספנים, ומעצבים די מוערכים עברו איתם בעבר. כמו לדוגמה מילטון גלייזר וסימור קווסט.

דיי מהר חשבתי שהולוגרמה יכולה להיות פיתרון טוב, כי זה דפוס שזז. אז זה הדבר הראשון ששאלתי את ג׳אני אם אפשר לעשות. והוא אמר שבוודאי! גם אני אספתי בולים כשהייתי קטנה, אבל כמובן שהייתי מסדרת אותם לפני צבעים. 

במהלך העיצוב היה אתגר מעניין שרוב הדימויים המתארים את הנחיתה על הירח הם מאוד נאסא – מאוד אמריקאים – כחול־אדום־לבן. רציתי למצוא דרך לפתוח את הדימוי למקום אחר – כי זה לא רק השג אמריקאי, אלא משהו שהשפיע מאוד על כל האנושות.

אז התחלתי לשחק ולראות אם אפשר ליצור מעין ״חלל״ קטן בסביבה שבה אני עובדת (שילוב של כמה תוכנות תלת), ולראות אם אפשר ליצור דימוי שמדבר יותר על הקסם והדימיון של שיטוט בחלל, של חלומות על העתיד, עוד צבעים, טקסטוריות, כוכבים… סליחה אם זה מתחיל להשמע הזוי!

יובל: היה לך ניסיון קודם עם הולוגרמות?

שירה: בכלל לא… אבל ידעתי שהתנועה די מוגבלת – סוג של point A to point B וזהו. כמו נסיעה לירח וחזרה : )

יובל: אהבתי

שירה: סן מרינו היו ממש פתוחים – הראיתי להם שלוש אופציות והם בחרו את הנוכחית

יובל: תגידי, באיזו קטגוריה הבולים זכו בתחרות של הסוסייטי?

שירה: Institutional Series

מפולת של נוסטלגיה

יובל: בואי נעבור למוסד אחר: הניו יורק טיימס. איך התחלת לעבוד איתם?

שירה: בשנתיים האחרונות התחלתי לעבוד יותר ויותר באיור – ארט דיירקטורים מעיתונים ואתרים שונים היו שואלים אם אני יכולה להכין דימויי זז לסיפור, ולחשוב איך התנועה והלופ יכולים להוסיף לחויית הקריאה. התחלתי עם Medium, אני חושבת, ובדרך כלל ארט דיירקטורים מסתכלים על מה נעשה סביבם ולבסוף אחד מהטיימז הגיע אלי. מאז עבדתי עם כמה מהם. זה בדרך כלל תהליך מהיר מאוד – עד 48 שעות לאיור זז

יובל: וואלה. כי מפה תמיד נדמה ששם נותנים יותר זמן (וגם משלמים יותר…)

שירה: אין לי כל כך ניסיון בעבודה בארץ, כי עזבתי ממש כמה חודשים אחרי בצלאל ו״הלקוחות״ היחידים שהיו לי שם היו אקטיב־סטילז וסולידריות שייח׳ ג׳ראח – אז אני לא יודעת המון על התהליך והתשלום בארץ. אבל בטיימז דברים זזים ממש מהם ולרוב דברים צריכים להיות מוכנים ליום שאחרי. במיוחד בתקופת הבחירות

יובל: אז בואי נתחיל באימיילים. מה היה הסיפור והתהליך שם?

שירה: אז, בינואר השנה (עוד הייתי בארץ בביקור), ארט דירקטור בשם Frank Augugliaro מהסאנדיי ריוויו כתב לי – זה היה ביום… תן לי לבדוק… יום שני. לא עבדתי איתו לפני, אז זו הייתה פעם ראשונה. הוא אמר שיש לו סיפור שכתבה Aisha Harris על החויה שכולנו מכירים: נגמר המקום בג׳ימייל. אז יש שתי אופציות – או לשלם לגוגל – או להתחיל למחוק מיילים ישנים כדי לפנות מקום

יובל: ומה היא עשתה עם התובנה הזו?

שירה: היא לא רצתה לשלם – היא העדיפה ללכת להתחלה ולמקום דברים ישנים. אבל אז היא גילתה שיש לה ג׳ימייל יותר מעשר שנים. וככל שהיא הלכה אחורה, הציפו אותה מחשבות על חוויות מהעבר – דברים שאולי אין להם שימוש היום, אבל יש להם תפקיד נוסטלגי…

מאוד הזדהיתי – בתור מישהי שיש לה ג׳ימייל מגיל 14 או 15 אני חושבת (היום אני בת 32). אז רציתי גם לחזור אחורה לשנים ההן, ולהביא לאיור דברים שאולי השתמשנו בהם בעבר ואולי שכחנו מקיומם – וליצור מעין ״מפולת״ של נוסטלגיה (חומרית ולא חומרית) שיוצאת מהמחשב. אז… המחשב הוא מעין מכונת זמן כמעט

שירה ענבר לניו יורק טיימס שירה ענבר לניו יורק טיימס

יובל: תגידי, איך את מתחילה את האיור? ישר חושבת על תנועה? מתחילה בסקיצה סטטית? משהו אחר?

שירה: האמת היא שממש ממש קשה לי להתחיל עם סקיצה סטטית. אני חשבת שהתנועה היא הדבר הראשון שאני חושבת עליו – כי דרך התנועה הכי קל לי לתאר תהליך. הדבר הכי שאני חושבת עליו הוא חומריות: טקסטורות, צבעוניות, תאורה; איזו טמפרטורה תהיה. אז כשאני שולחת סקיצות הן כמעט תמיד זזות – גם אם באופן בסיסי שרק מתאר את הרעיון.

יובל: ויש לאיור גם תמיד גרסה מודפסת, נכון? באיזה שלב הקומפוזיציה שלה מתעצבת בתהליך?

שירה: לגמרי. וזה לפעמים די קשה! כי הדימוי הזז מתאר את התהליך = את הסיפור די בקלות (וגם העובדה שכמעט תמיד מדובר בלופ שחוזר על עצמו, גם לחזרה הרפטטיבית יש תפקיד בסיפור). כשצריך לבסוף גם להגיש את הדימוי הסטטי לדפוס.

בהתחלה לא ממש הייתי ערוכה לזה. לפעמים הייתי צריכה לרנדר הכל מחדש בגודל יותר גדול (כדי להתאים לרזולוציית דפוס), וגם גיליתי שכמעט תמיד זה לא מספיק פשוט לבחור פריים מהווידאו – צריך לייצר פריים שכולל את שני צדדי הסיפור. כמו לדוגמה באיור לסיפור על הבחירות, אימג׳ שירד לדפוס שונה מהווידאו, אבל איכשהו עושה את אותו הדבר : )

שירה ענבר לניו יורק טיימס

יובל: והצבעוניות? אני גולל את האינסטגרם שלך וזו צבעוניות בוהקת של מסכים, שלא עובדת בהכרח בפרינט

שירה: כן – לגמרי – זה גם אתגר שפשוט צריך לזרום איתו. הצבעים בדפוס גם יפים, פשוט צריך לקבל שזה יהיה שונה. ולפעמים בכלל מדפיסים בשחור לבן. ולפעמים אני לא יודעת שזה יקרה עד היום שאחרי, כשאני רואה את העיתון!

יובל: ורק עוד שאלה אחת לגבי האיורים לניו יורק טיימס: באיזו קטגוריה הם נבחרו?

שירה: הראשון – Editorial Moving Image; השני – Editorial Single Image. ואני רק רוצה לומר לגבי השני שהרפרנס ל־K9 מדוקטור הו מכוון לחלוטין. המון מעריצי דוקטור הו בטוויטר לא הבינו את הרפרנס והיו די עצבניים!

יובל: מילה לטובת אלו שאין להם מושג על מה את מדברת?

שירה: לבי.בי.סי הייתי סדרה דיי איקונית משנות ה־70 בשם Doctor Who. בסדרה יש דמות שהיא מעין כלב רובוט, בשם K9. לאיור לטיימס, המתאר את מה שפייסבוק, יוטיוב, וטוויטר עושים כדי להגן על הבחירות – הארט דיירקטורית ואני בחרנו לתאר את ענקי הטק האלה ככלבי השמירה הכי מפורסמים בעולם המדע הבידיוני – K9. ודרך הרפרנס הזה אולי להראות את ענקי הטק באור קצת מצחיק.

כשהאיור יצא ביום של הבחירות פה, הוא יצר קצת דרמה. אנשים לא הבינו שהרפרנס הוא מכוון, ומעריצים קצת התעצבנו שהשתמשנו בו. לבסוף אפילו קיבלתי מייל מהמעצב המקורי של הכלב בבי.סי.סי, טוני הארדינג. הוא דווקא ממש שמח לראות את הכלב שלו משנות ה־70 מככב בניו יורק טיימס בסיקור הבחירות

יובל: נייס. מה הלאה? על מה את עובדת בימים אלו? איזה פרויקטים עתידיים על הפרק?

שירה: כל מיני דברים. אני כרגע עובדת על שילוב של פרויקטים: גם בפנטגרם, גם בליטל סינמה, גם איורים, גם פרויקטים עצמאיים, גם לימודים. פרויקט אחד שאני ממש נהנית ממנו הוא העבודה על הגיליון הרביעי של MSCHF Mag (גיליון 3 יצא לפני כמה שבועות), וגם עובדת על עטיפה של מגזין מדעי

יובל: לא משעמם

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden