כל מה שחשוב ויפה
טגיסט יוסף רון
טגיסט יוסף רון. צילום: גולן רון; צילומי עבודות: אלעד שריג

טגיסט יוסף רון: משאירה על הנייר את עקבות החיפושים

תערוכת היחיד במוזיאון תל אביב של זוכת פרס שיף לציור פיגורטיבי נעה בין ילדות לאמהות, בין אובדן האם לנערים ההרוגים, ובין תולדות האמנות לעבודות הבית השקופות

חגית: בוקר טוב טגיסט, מה שלומך? איך עברת את הסגר (במקום לחגוג את פתיחת התערוכה שלך)?

טגיסט: בסך הכל סביר. עניין הלמידה מרחוק קצת מקרטע, מקווה שנתאפס בהמשך…

חגית: בני כמה הילדים?

טגיסט: איתי בן תשע, עדי בת 11 וחצי, נועה בת 13 וקצת. הם מאוד משתדלים, אבל כל העניין דורש משמעת עצמית, שגם אנחנו המבוגרים היינו מתקשים לעמוד בה ובמטלות

חגית: ומה איתך? איפה את עובדת בדרך כלל?

טגיסט: אני עובדת כמאיירת ומעצבת גרפית בהוצאה לאור של ספרי לימוד באנגלית. כל העובדים בחברה עברו לעבוד מהבית ממרץ

חגית: והציור – איפה הוא נכנס בסדר יומך?

טגיסט: למדתי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. שם פגשתי את צביקה לחמן, דוד ניפו ומארק ינאי בשיעורי רישום וציור. בהמשך חזרתי אליהם ללמוד בשיעורי ערב, במקביל לעבודה והמשפחה. רשמתי וציירתי בערבים. לקראת התערוכה, כששעות הערב לא הספיקו, קמתי בבקרים ורשמתי בין חמש לשבע בבוקר

חגית: התערוכה במוזיאון תל אביב ״הנייר הלבן שחור מבפנים״ (שסוף סוף נפתחה מחדש אחרי הסגר הממושך) היא תערוכת היחיד הראשונה שלך?

טגיסט: נכון. זאת תערוכת היחיד הראשונה שלי 

חגית: אז קודם כל ברכות לתערוכה, נאחל שתישאר פתוחה כעת ברצף. עבורך זה זינוק בקריירה?

טגיסט: מוזר לי לחשוב על זה כעל קריירה. תמיד ציירתי ותמיד אצייר, מבחינתי זה לא תלוי בדברים חיצוניים. כמובן שאני מאוד מתרגשת מהתערוכה ושמחה על ההזדמנות הנדירה. למדתי הרבה במהלך השנה מהליווי של האוצרת, עמנואלה קלו. וכל ההתארגנות המקצועית סביב התערוכה במוזיאון מרתקת

מתוך התערוכה של טגיסט יוסף רון, הנייר הלבן שחור מבפנים מתוך התערוכה של טגיסט יוסף רון, הנייר הלבן שחור מבפנים מתוך התערוכה של טגיסט יוסף רון, הנייר הלבן שחור מבפנים מתוך התערוכה של טגיסט יוסף רון, הנייר הלבן שחור מבפנים

birds

חגית: תערוכה קודמת שאצרה עמנואלה קלו הפגישה בין רישומים של פירנזי, איש הרנסנס האפל, והאמנית היפנית צ׳יהרו שיוטה – שבנתה בחלל התערוכה מבוך של חוטים שחורים דקיקים, כמו רישום באוויר. בחוויה שלי כצופה, התערוכה שלך היא כמו המשך של אותו קו רישומי, הפעם בדיוקנאות. 

משהו מהמבוך והתחושה של חוסר מוצא מהדהד בקו שלך, במפגשים בין השחור ללבן, בין המצוייר למחוק. וכשקוראים על הרקע של העבודות – לדוגמה קבוצת העבודות מזכרון הילדות של מרכז הקליטה בעתלית – הפרשנות הזו מקבלת משנה תוקף. לא כן?

טגיסט: ראיתי אמנם רק את התיעוד של התערוכה, אבל אהבתי מאוד את החיבור ביניהם ואת הרישום בחלל של שיוטה. ריבוי הקווים בחלל או על הנייר מהפנט, והשימוש רק בשחור־לבן, מוסיפים לחוזק של העבודות בגלל הניקיון שבזה. הצמצום

חגית: בדיוק, וזו גם הבחירה שלך

טגיסט: נכון. לדעתי הצמצום לשחור לבן דווקא מאפשר פתיחות לפרשנויות שונות. אני לא פותרת את הצבעים בדימויים וזה משאיר את ההשלמה לעיני הצופה; כל אחד והאסוציאציות האישיות שלו. תחושת ״המבוך״ נובעת כנראה מהחיפוש האינטנסיבי אחרי הקו הנכון ואחרי הכתם הנכון, האור והצל במקום הנכון. אני משאירה על הנייר את עקבות החיפושים ומדגישה את ה״מסקנות״.

הצמצום לשחור לבן דווקא מאפשר פתיחות לפרשנויות שונות. אני לא פותרת את הצבעים בדימויים וזה משאיר את ההשלמה לעיני הצופה; כל אחד והאסוציאציות האישיות שלו

ואת צודקת שזה בא לידי ביטוי בצורה ברורה ברישום של המשפחה בעתלית. ריבוי הדמויות ומציאת היחסים ביניהם, גם ברישום וגם בחיים, הביא לזה שחיפשתי יותר והתעכבתי על הרישום הרבה

חגית: תכניסי אותנו רגע לסיפור האישי שלך, מאין את? 

טגיסט: נולדתי וגדלתי בגונדר שבאתיופיה עד גיל שבע בערך. עליתי עם המשפחה לארץ ב־1984 במבצע משה, אחרי מסע רגלי מסוכן וקשה מאתיופיה לסודן. חיינו במרכז הקליטה בעתלית בחמש השנים הראשונות ואחר כך עברנו למגורי קבע בראשון לציון.

בגיל 14 עברתי ללמוד בפנימיה ברעננה ושנתיים אחרי כן אמא נפטרה מסרטן. בצבא הייתי במשטרה צבאית עד שיצאתי לקורס קצינות ושירתתי כקצינה לפניות הציבור. טיפלתי בפניות ותלונות של חיילים מול כל מיני גורמים בצבא

חגית: כור ההיתוך במלוא תפארתו

טגיסט: ממש כך 

חגית: מה משמעות השם טגיסט?

טגיסט: סבלנות  

חגית: מתאים לך. אהבת את השם או שבילדות רצית לשנות?

טגיסט: אמא קראה לי טגיסט ואבא קרא לי אסתר. בתעודת הזהות רשמו: טגיסט אסתר יוסף. קראו לי אסתר עד שהגעתי לצבא ושם ברישומים, בגלל חוסר מקום בעמודת הרישום היה כתוב: יוסף טגיסט אס. קראו לי טגיסט בצבא (עם קמץ, כמו מגיסט) ונשארתי עם זה…

שחור ולבן

חגית: הזכיה בפרס שיף הפתיעה אותך?

טגיסט: במשך השנים הצגתי בתערוכות קבוצתיות שונות בעבר אבל רק בשנתיים האחרונות אני מציגה בקביעות. תערוכה מובילה לתערוכה, ובינתיים התמזל מזלי ונתקלתי באמנים ומיזמים מעניינים וכנים. מקווה שימשיך ככה.

הצגתי עם נירית טקלה בתערוכה זוגית באתיופיה; זוודיתו יוסף סרי הזמינה אותי להשתתף בתערוכה בגלריה של מכללת ספיר, ובני הזוג המבריקים ברק רובין וליביה טליאקוצו, מגלריה אידריס, שכל התהליך איתם היה מלמד ומרחיב לב. עבדנו ביחד על התערוכה הזוגית עם מימי טסמה סיבאו ״במקומה״, שהצגנו בשנה שעברה במסגרת ״אתר״ במוזיאון יפו העתיקה

חגית: שנסגר מאז

טגיסט: נכון. נקודה רגישה וכואבת…

מתוך התערוכה של טגיסט יוסף רון, הנייר הלבן שחור מבפנים מתוך התערוכה של טגיסט יוסף רון, הנייר הלבן שחור מבפנים מתוך התערוכה של טגיסט יוסף רון, הנייר הלבן שחור מבפנים

חגית: בציור שלך מצד אחד הדמויות מישירות מבט ומצד שני רב הנסתר על הנגלה. יש משהו מאוד דחוס ועכור, כאילו אנחנו מתבוננים מבעד לשכבות של בד, העין המתבוננת נשארת לא בטוחה

טגיסט: תיארת את זה מעניין. יש עבודות שבהן יש מסר שחשוב שיעבור ולא יתפספס. כמו הנשים שמישירות מבט ולא מתנצלות על זה שהן תופסות מקום בחלל, במרחב. לעומתן, יש עבודות שבהן בסדר מבחינתי שהמסר, בדרך כלל רגשי, יעבור בצורה מעורפלת.

חשוב לי שהתחושה הכללית תעבור. כמו בסדרת האימהות והילדים – חשוב לי שירגישו את החיבור בין האם והילד או שירגישו את האמא כמגוננת, אבל הספציפיות של הדמויות והבהירות של הסיטואציה (אם הם בים או בתוך מבנה) פחות חשובה לי. החופש הזה שאני משאירה לעצמי מאפשר לי להעצים את הרגש.

במרכז התערוכה נמצאת דמותה של אמא, ויש עבודות שונות בתערוכה שדרכן אני בודקת את היחסים שלי איתה. נקודת מפנה מצערת וחשובה הייתה כשבתחילת שנות הקליטה למדתי להסתכל על אמא דרך עיני החברה – כלא משכילה וזרה, טעונת שיפור. רק כשהתבגרתי הבנתי את גודל העיוות. בתערוכה יש דיוקן קטן של אמא שלי במרכז החלל, לבד על קיר שלם. ממוסגר במסגרת מיוחדת, כמו שיאה לה. היא הייתה אישה חזקה, יפה ואצילית.

זה הבט אחר של אותה אפליה. פוגע וכואב במקום הכי בסיסי וחשוב לילד, היחסים עם ההורים

נקודת מפנה מצערת וחשובה הייתה כשבתחילת שנות הקליטה למדתי להסתכל על אמא דרך עיני החברה – כלא משכילה וזרה, טעונת שיפור. רק כשהתבגרתי הבנתי את גודל העיוות. זה הבט אחר של אותה אפליה. פוגע וכואב במקום הכי בסיסי וחשוב לילד, היחסים עם ההורים

חגית: זה הבט משמעותי, שפחות מדברים עליו. הסמכות ההורית, הגאווה המשפחתית וההזדהות האישית של ילדים עם הוריהם ותרבותם, נפגעות עם ההגירה ועוד יותר עם יחס החברה המפלה

טגיסט: נכון. התא המשפחתי עומד במבחנים קשים מאוד

חגית: הבחירה האמנותית בשחור ולבן היא גם פוליטית?

טגיסט: לתערוכה הזאת, כן. אני מעדיפה עבודות בשחור לבן. יש לי גם עבודות צבע ויכולנו לבחור לעבוד גם בצבע לתערוכה אבל החלטנו שלא. 

זה בא לחזק את הטענה שלנו, כישראלים עם צבע עור כהה, שאנחנו חלק מהמקום הזה. שנמאס לנו להידחק לפינה במקרה הטוב, ובמקרים קיצוניים גם לסבול מיחס מפלה, שמביא לאלימות קשה ולמוות של צעירים ישראלים יוצאי אתיופיה, בידי שוטרים שאמורים להגן עליהם

מתוך התערוכה של טגיסט יוסף רון, הנייר הלבן שחור מבפנים

הבן של ממיה

מתוך התערוכה של טגיסט יוסף רון, הנייר הלבן שחור מבפנים מתוך התערוכה של טגיסט יוסף רון, הנייר הלבן שחור מבפנים

חגית: את מתייחסת לכך ישירות בדיוקנאות ״הבנים של״, שבהם הנצחת קורבנות של האפליה הזו. שימוש בשמות האמהות מיד מעביר את המסר שמדובר בילדים, באובדן קשה מנשוא, ולא במסגור התקשורתי של ״גבר צעיר נהרג״

טגיסט: הדיוקנאות של יהודה ביאדגה ז״ל, יוסף סלמסה ז״ל שנהרגו כתוצאה מאלימות משטרתית ודיוקן של אברה מנגיסטו, שנעדר וכנראה נמצא בשבי החמאס כבר שש שנים.

ההזדהות שלי ותחושת התסכול שלי חזקה הרבה יותר כשאני רואה את האימהות מתראיינות. זה פשוט בלתי נתפס לחשוב שאנשים וכל מיני מקבלי החלטות נשארים אדישים לכל הצער והכאב הזה

העבודות נקראות ״הבן של ממיה״, ״הבן של אגרנש״ ו״הבן של פרנוס״, כי ההזדהות שלי ותחושת התסכול שלי חזקה הרבה יותר כשאני רואה את האימהות מתראיינות. זה פשוט בלתי נתפס לחשוב שאנשים וכל מיני מקבלי החלטות נשארים אדישים לכל הצער והכאב הזה

זהב העולם ואהבת אם

חגית: אמא שלך נפטרה כשהיית צעירה, והנוכחות שלה, של סבתך ושל אמהות – אמיתיות וסמליות – משמעותית בתערוכה. אני אישית התאהבתי בשמה של אמך, יעלמוורק, ובעברית: זהב העולם. השם כל כך פיוטי וציורי, שאני מייד רואה את הנוכחות האבודה שלה כמו אוצר שאבד

טגיסט: היא באמת הייתה אוצר. מקור לכוח, דוגמה אישית לאהבת אדם ועזרה לאחרים

מתוך התערוכה של טגיסט יוסף רון, הנייר הלבן שחור מבפנים

יעלמוורק

חגית: הדמות שלה וההדגשה של בדידותה, אובדנה, היא כמו מפתח להבנת התערוכה. ממנה המבט עובר אל שלושת הבחורים (יהודה ביאדגה ז״ל, יוסף סלמסה ז״ל ואברה מנגיסטו) ומשם לעבר האמהות הצעירות, והאמהות העובדות, סדרה מרתקת בפני עצמה. הנשים העובדות בעבודות הבית השקופות קיבלו אצלך מעמד מקסים, שמשווה אותן למתרחצות של רובנס ולרקדניות של דגה

טגיסט: מעניינת הקריאה שלך את הרצף והקשר בין העבודות! מבחינתי העבודות מתיחסות להיפוך והבנה מסויימת ביחסים והקשר ביני לבין אמא. בשנת 2000 חזרתי לאתיופיה לטיול שורשים, ולהפתעתי ראיתי ששפת הגוף של הנשים שם מאוד דומה לשלי. למרות שהגעתי לכאן בגיל צעיר וספגתי 20 שנה של ישראליות.

יש בתערוכה רישומים של שתי נשים שראיתי שם – אחת מבשלת אנג׳רה ומתכופפת כמוני, והשנייה רוכלת בשוק, שיושבת כמוני. כמוני וכמו אמא. מה שהבהיר לי שכמה שניסיתי להתרחק מאמא ומהתרבות שהיא ייצגה, למזלי לא הכל נמחק…

חגית: זה מעלה דמעות בעיניי (בלי ציניות). וכשגילית את קווי הדמיון שלך לאמך, התחלת לבנות מחדש את הקשר שלך לתרבות המקור?

טגיסט: בהמשך לגילוי הזה צילמתי את עצמי עושה עבודות בית, ששמתי לב שאני עושה בדיוק כמו שאמא הייתה עושה, ורשמתי מתוכן. כך נוצרה הסדרה של המקפלת, מסדרת, סוחטת וקוצצת דק דק

חגית: דווקא הסדרה הכי יומיומית, הפחות דרמטית, היא בסופו של דבר מאוד עמוקה. זו סדרה מבריקה, שקושרת בין החיים שלך לכל מה שלמדת מהמאסטרים, כמו דוד ניפו (זוכה פרס שיף בעצמו) ותולדות האמנות. יש בה אירוניה, יש בה הומור עצמי, פמיניסטי, וניכר בה את הכישרון למצוא נושא לציור בכל דבר…

טגיסט: תודה רבה 

חגית: תסכימי איתי שכשאמן (גבר, בן המאה ה־19 או ה־17) מצייר אישה מתרחצת, מלקטת בשדה, מבשלת, זה מבט אחר מהמבט של אישה שעושה את כל הדברים הללו, ואז רצה לעבודה, ואחר כך מוצאת זמן לצייר לתערוכה במוזיאון תל אביב… 

טגיסט: מסכימה לגמרי. אני מתארת לעצמי שההבנה והכוונה יותר עמוקות (יוצאים מן הכלל לדעתי רישומי מלקטות תפוחי האדמה של ואן גוך והכובסות של דומייה). אני נשענת על מה שספגתי וביטאתי דרכם דברים אישיים שלי

חגית: כותרת התערוכה מדגישה את הקונטרסט בין שחור ללבן, ונותנת לביוגרפיה שלך דגש נוסף? (קלו כותבת בטקסט ״השחור של הפחם בעבודותיה של יוסף רון עומד גם בניגוד למרחב המוזיאלי הלבן״…)

טגיסט: זה לקוח ממשפט של משה גרשוני משנות ה־70. החיפוש של האיזון הנכון בין שחור ללבן, בין האור והצל, נמצא בכל הרישומים ומשתנה מאחד לאחר

חגית: עכשיו עם הפתיחה מחדש את אופטימית?

טגיסט: שמחה מאוד מצד אחד, מצד שני יש תחושה שאנחנו על זמן שאול, ותכף יסגרו הכל שוב. שמעתי גם מחברים ואנשים שונים שמיהרו ללכת לראות את התערוכה (כנראה בגלל אותה מחשבה)

חגית: נקווה לטוב. בהצלחה


הנייר הלבן שחור מבפנים, טגיסט יוסף רון
זוכת הפרס ע״ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית
אוצרת: עמנואלה קלו
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27, תל אביב
נעילה: 3.4.21

מתוך התערוכה של טגיסט יוסף רון, הנייר הלבן שחור מבפנים מתוך התערוכה של טגיסט יוסף רון, הנייר הלבן שחור מבפנים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

6 תגובות על הכתבה

  1. sefi

    וואו, רישומים מרגשים ועוצמתיים! עבודות נפלאות

    1. דברת שוואב

      מצטרפת לתיאור! "פשוט" מקסים ועוצמתי!

  2. lea

    מקסים ועוצמתי: יש לי תחושה מונומנטלית ופיסולית/ארכיטקטונית, לצד אינטימיות אנושית אוהבת

  3. איריס

    ….כל כך התרגשתי, בהצלחה

  4. אתי(אתיקה)יפה

    תודה חגית על כתבה מרגשת, מעמיקה ראות!
    אהבתי מאוד את העבודות!
    מקווה שאספיק לראות בטרם סגר!

  5. נורית יובל

    עבודות מצוינות, הבעה אותנטית, מחזירה את הציור למקומו הראוי! יישר כוח!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden