כל מה שחשוב ויפה
עלית קרייז, Less Alone City
עלית קרייז, Less Alone City. צילומים: יאיר מיוחס

עלית קרייז: עם כל מי שאני חולפת על פניו בעיר אני יכולה למצוא חוויה רגשית משותפת

עלית קרייז יוצרת על קו התפר בין תיאטרון לאמנות. העבודה Less Alone City שעלתה באמצע הקורונה, היא פרפורמנס במרחב הציבורי המיועד לקהל של אדם יחיד

חגית: שלום עלית, מה שלומך? איך הצלחת להעלות פרפורמנס פעיל בין הסגרים?

עלית: החלטנו שאנחנו לא מחכות, וממשיכות לפעול במרחב. לאפשר לפעולה אמנותית להתקיים על אף הכל, ולקהל לבוא ולחוות חוויה חיה

חגית: Less Alone City היא יצירת פרפורמנס, שנוצרה במיוחד לתל אביב (וליתר דיוק, בין כיכר גבעון לקניון TLV ורחוב החשמונאים), או שזו עבודה שעולה בערים שונות, בכל פעם עם התאמות מקומיות?

עלית: זו עבודה חדשה לגמרי, שנוצרה באופן ספציפי למקום ובהשראתו. תהליך ההתהוות שלה גובש ועוצב בהשפעת התקופה ובהתאם למגבלות הייחודיות. עם זאת, התמות שחקרנו הן חלק מחיפוש מתמשך, ואני נוגעת בהן גם בעבודות אחרות.

יצירת אינטימיות בין זרים במרחבים ציבוריים, שיתוף הקהל בעבודה באופן פעיל, הסרת מסכות חברתיות, בחירות בחיים וממה הן מושפעות, התבוננות מחודשת על המוכר, יציאה מאזור הנוחות – גם של הפרפורמריות וגם של הקהל המשתתף

עלית קרייז

עלית קרייז. צילום: רוני כנעני

עלית קרייז, Less Alone City

חגית: ההחלטה לעבוד מול קהל של אדם אחד נולדה בתגובה למגבלות התקופה?

עלית: גם. היא נועדה לחזק את האינטימיות, להיפגש פנים מול פנים. העבודה, שהחלה ממחשבה על שיטוט עצמאי בליווי אודיו, הפכה למפגש חי של הצופה (היחיד.ה) עם ארבע נשים, שמייצגות דמות אחת בעשורים שונים לחייה.

כשהשתנו ההנחיות בקורונה שוב ושוב, התחזקה ההחלטה לייצר מפגש עם משתתף אחד. לא ריווחי כלכלית בעליל, כמובן 🤷🏻‍♀️, אבל רווח גדול בלב – לשהות כמה דקות עם אדם אחד ולייצר מפגש אותנטי אמיתי.

כשהשתנו ההנחיות בקורונה שוב ושוב, התחזקה ההחלטה לייצר מפגש עם משתתף אחד. לא ריווחי כלכלית בעליל, כמובן, אבל רווח גדול בלב – לשהות כמה דקות עם אדם אחד ולייצר מפגש אותנטי אמיתי

חשוב לציין שהעבודה קיבלה תמיכה של מפעל הפיס וקרן ליוצרים עצמאיים. הרי אין כמעט הכנסות, ובלעדי התמיכה הזו לא יכולנו לבצע פעולה אמנותית כל כך נדיבה 🌺🙏

חגית: תוכלי לקחת אותנו לסיפור הרקע (שלך) וקצת על עבודות קודמות?

עלית: לאמנות הפרפורמנס התוודעתי כשחייתי בלונדון מ־1995. שם הצטרפתי לקבוצת פרפורמנס The People Show, מהראשונות שפעלו בבריטניה.

בהמשך עבדתי בשותפות אמנותית עם האמנית אנטון מירטו, היינו A2company – וביחד גיבשנו שפה שהתפתחה לאורך 15 שנים של עבודה משותפת (בין לונדון לכאן, הלוך חזור). שפה שעיקרה התבוננות בבני אדם, שילוב קהל כמשתתפים בעבודות, מתוך רצון לבחון את האנושי והישיר והאותנטי בתוך פעולה אמנותית.

במשך השנים יצרתי עבודות בתאטרון תמונע, בפסטיבל מקודשת בירושלים, אוהבים אמנות בתל אביב ועוד. בעבודה ״טוק טוק״, בליווי מיכל ועקנין ודפנה קרון – שני זרים מקבלים מכשיר אודיו בכניסה לחדר בבית מלון, ועל פי הנחיות קוליות מבצעים פעולות של זוג שמגיע לחופשה. הם מבלים, מתמודדים עם ריקנות רגשית ונפרדים (הכל תוך 15 דקות).

אני לא נוכחת ואין מי שצופה – העבודה נעשית רק בין המשתתפים שבאופן אקראי נכנסו לאותו החדר

חגית: כך שלמעשה זה פרפורמנס ״אוטונומי״, של הקהל/המשתתף?

עלית: בדיוק. בעבודה אחרת, שנעשתה על גג בית החולים ביקור חולים בירושלים, לאורך 20 דקות כל משתתף צופה על העיר (מנקודות מבט שונות), ומתבונן לתוך עצמו בהקשר של מחזוריות החיים.

בהנחיה הקולית, כל משפט מתחיל בבקשת סליחה (שלי) על ההיסטוריה, על המציאות, על מבנה, על מה שצף ועולה. לבסוף מוזמן המשתתף לכתוב בקשת סליחה אנונימית משלו. בעבודה הזו הסיור הוא אישי ופרטי ופנימי ועומד באופן עצמאי.

לפני כשנה יצרתי עבודת אודיו נוספת למרחב החברתי במועדון הפוסיקט לשעבר בכיכר אתרים, בליווי אומנותי של הילי וורטמן. העבודה ממשיכה לפעול במרחב הזה – ופורשת בפני המאזין את המנגנון החבוי שבתוך המבנה המעוגל (המוכר כל כך מבחוץ כמבנה הקולוסיאום במקור).

חגית: אם כבר הזכרת מלון… רגע לפני שהחיים נעצרו, אחד הנושאים הלוהטים בעולם היה דיבור על אוצרות של חוויות. בנקודת המפגש בין אמנות לתיאטרון מככב לדוגמה המופע/חוויה Sleep No More בניו יורק

עלית: כן, אנחנו כל הזמן מחפשים את הטשטוש בין החיים לאמנות. בין פעולה מכוונת ויזומה לספונטניות – כיוון שהכל קשור בהכל, האמנות מאפשרת למציאות לחדור פנימה ולהראות את עצמה.

אחרי כמה עבודות מבוססות אודיו באתרים מאוד מיוחדים וטעונים רגשית, היה לי געגוע לשלב גם מפגש אנושי, פשוט, נטול דרמה, אבל מלא בכנות ובהתבוננות מחודשת

חגית: המסגור שמכניס את האנשים לקונטקסט ואז יוצר הזרה – הוא חלק מהחוויה, שהיא ייחודית וגדושה יותר מצפייה פסיבית בתיאטרון או במוזיאון

עלית: העבודה לגמרי תלויית הנוכחות של הקהל/משתתף. אני מזמינה אותך להתמסר לחוויה, לצאת מהרגלים – כדי לאפשר לעצמנו להיזכר או לגלות בתוכנו עוד משהו נוסף. גם אם הגילוי הוא רק הבנה בנוגע למידת הנכונות שלי להתמסר 🙂

העבודה לגמרי תלויית הנוכחות של הקהל/משתתף. אני מזמינה אותך להתמסר לחוויה, לצאת מהרגלים – כדי לאפשר לעצמנו להיזכר או לגלות בתוכנו עוד משהו נוסף. גם אם הגילוי הוא רק הבנה בנוגע למידת הנכונות שלי להתמסר

הפעולה האמנותית היא התירוץ לייצר מפגש. כיוון שהפעולה מטשטשת את התפר בין אמנות לחיים אין מקום לקהל פסיבי. כמו בחיים את מגיבה, מתבוננת, משתהה. אני מאמינה בחוויה כדי להבין דברים יותר לעומק – כשהגוף משתתף, ונוספת התגייסות רגשית, צפים ועולים דברים חדשים שאני יכולה רגע להתבונן בהם ולבחור מחדש

חגית: אומר לך מהזווית שלי – אני מאוד סקרנית, אבל מתקשה להתמסר

עלית: תודה על הכנות. וזה בסדר גמור וגם מאוד ברור. יכול להיות שעוד כמה השתתפויות בפעולות שכאלו תרשי לעצמך להתמסר יותר ותיווכחי שהחוויה שלך מתעצמת. ויכול להיות שלא – אבל את מודעת לבחירה שלך.

נולדת הבנה על היכולת לבחור, לבצע משא ומתן פנימי בינך לבין עצמך ולא לפעול מתוך אוטומט. סקרנות היא המוטיבציה הראשונית ליצירת הפעולה – גם של היוצר וגם של המשתתף – והיא חשובה בפני עצמה

חגית: חוויתי משהו דומה (מבוכה והתמסרות חלקית) בעבודה של טינו סגל שפגשתי בבייג׳ינג, לפני כמה שנים. שם פנתה אליי ילדה, וטיילה איתי ביד ביד בגלריה הריקה, בעודה שואלת אותי שאלות על החיים.

לעומת זאת, יכולתי להישאר שעות על שעות בפרפורמנס של אן אימהוף ״פאוסט״ (הביאנלה בוונציה, 2017) או בביתן הליטאי (הביאנלה בוונציה, 2019). שם היה לי תפקיד יותר ברור של קהל… ולא נדרשתי לדבר. אבל אם לסכם את כל אלה יחד – אפשר לומר שההשתתפות היא חיונית, עם או בלי דיבור. אי אפשר להישאר רק בעמדת צפייה.

אז עכשיו שאלה גדולה יותר: איך הפך הפרפורמנס לחלק משמעותי כל כך בפעילות של אמנים פלסטיים?

עלית: אלו פעולות שנשענות כל אחת על אלמנט אחר של השתתפות… העבודות שהזכרת מהביאנלה בוונציה – הן עבודות חזקות ומטלטלות, שמזמינות את הצופה להשתהות לאורך זמן, להתבונן, לחשוב. ויש להן קסם בהיותן נעשות בתוך מסגרת מוזיאלית/גלריה ונקודת התצפית שלך שונה מהרגלי צפייה רגילים (באמנות פלסטית ובאמנות הבמה).

ב־Less Alone City חיפשנו את המפגשים הפוטנציאלים במרחב עירוני – אלה שאנחנו נוטים לפספס כיוון שאנחנו דוהרים קדימה, או מכונסים בתוך עצמנו, או כבר לא מעיזים – בכל גיל מהסיבות שלו

חגית: Less Alone – במובן של הפגת הבדידות של היחיד.ה בעיר הגדולה?

עלית: כדי להיות פחות לבד בעיר אני צריכה לאפשר לעצמי להיפגש, ותוך כדי המפגש אני גם יכולה לגלות שאני לא מסתובבת לבד בעיר עם התחושות שלי. כולנו בסופו של דבר חולקים תחושות ורגשות די דומים.

Less Alone – עם כל מי שאני חולפת על פניו בעיר אני יכולה למצוא חוויה רגשית משותפת. או שפעם הכרתי או שאני עוד אכיר

חגית: ראייה יפה 🙂

עלית קרייז, Less Alone City

birds

עלית: במיוחד בתקופה שהטכנולוגיה משתלטת על חיינו ועל השיח הבינאישי שלנו – אנחנו רוצים לראות פנים, גוף בתנועה, להריח, לראות מאמץ אמיתי… זה טבעי שהיוצר ירצה לצאת מהאחורי הקלעים, שיכולים להיות גם מאוד בודדים, ויחפש פלטפורמה להיפגש ולהפגיש באמת.

דרך הרשתות החברתיות אנחנו גם מתרגלים דרכים להביע את עצמנו באופן חופשי אישי וזמין יותר – הפרפורמנס הוא עוד צעד קדימה לביטוי – מעבר לרשת… באופן חי

חגית: נקודה מעניינת: להוציא את הפתיחות והשחרור ש״למדנו״ ברשתות למרחב הפיזי

עלית: אני מאמינה שאין דבר יותר מעניין מאנשים באשר הם, וממה שמסתובב להם בראש ובנשמה – הדומה והשונה – והסיבות הפסיכולוגיות שמניעות את הבחירות וההחלטות של כל אחת ואחד. זו חוויה חזקה ומעצימה – את מגלה בעצמך יכולות אחרים – גם כיוצרת וגם כשמשתתפת

חגית: אתן ארבע שחקניות שמציגות דמות אחת, שאותה אני פוגשת בנקודות זמן שונות בחייה. אבל עבורי – המפגש הוא רציף וקורה במשך שעה אחת. למה? זו הייתה יכולה להיות פגישה עם אחת מכן לכל אורכה

עלית: כל מפגש נעשה במרחב קצת אחר – והוא דימוי לעשור הגיל של הפרפורמרית שאת פוגשת. כיכר גבעון היא כיכר מומצאת, שעוד קצת מפנטזת להיות כיכר במרכז עיר (שם את פוגשת שחקנית בשנות ה־20 שלה). צמתי הרחוב ומעברי החציה הם דימוי לגיל שבו אנו בוחרים בחירות אישיות של דרך חיים (שנות ה־30). הקניון הסגור והגינה האחורית שלו – מדמים את המשא ומתן עם הבחירות האלו – מה באמת תקף עבורנו, על מה אנחנו נשענים, ומחייב התבוננות מחודשת פנימה, מתחת למעטפת החברתית החיצונית (שנות ה־40).

ובגיל מאוחר יותר – את כבר מסתכלת על הכל בפרספקטיבה קצת אחרת, הפעולה מתמקדת יותר בנתינה ופחות בצורך לקבל. זה מעניין לעבור ולבחון את כל השלבים אלו, ולבדוק תוך כדי באיזו נקודה את נמצאת, מה עזבת ולאן את עוד יכולה ללכת

עלית קרייז, Less Alone City עלית קרייז, Less Alone Cityעלית: הפעולה נהייתה חתרנית בשל הסגרים וההנחיות ומאוד דינמית בהרגשה. כל ערב של מופע שונה מערב אחר – לא זו בלבד שקהל המשתתפים משתנה, אלא גם המרחב עצמו – בערב אחד כל החנויות היו פתוחות והכיכר היתה מלאה באנשים, בערב אחר החנויות היו סגורות והרחוב ריק

גם השעה שבה המופע מתקיים משנה את החוויה… באור יום, כשיש ילדים ברחבה על סקייטבורד, או בערב מאוחר כשהכל מסביבך שקט. אין לנו שליטה על כל האלמנטים האלו – וזה חלק מהיופי

חגית: אני מסכימה. יצרת בועה של התכנסות וקשב שונה באמצע המולת העיר והיומיום. ומה בהמשך?

עלית: אני כרגע עובדת על עבודת אודיו ל״מפעל״ בירושלים, מרכז תרבותי עכשווי מופלא. זו עבודת אודיו שמזמינה כל מבקר במפעל להתוודע לשכבות השונות של המבנה – ועל ההקשרים בין מציאויות שונות. אני מקווה ליצור פעולה השתתפותית בתערוכה עתידית במוזיאון פתח תקווה, בנושא הישרדות

חגית: בהצלחה!


עלית קרייז, Less Alone City
ליווי אמנותי ודרמטורגי: דפנה קרון
מציגות: אורית ממרוד, רוקסי מונטאנו, אפרת ארנון, עלית קרייז
צוות הפקה: אדווה וינשטיין ונועה בר

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. ההוא שמכיר

    כתבה יפה וחכמה, בול כמו היוצרת

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden