כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל

יונתן טל: המדיום (הווירטואלי) הוא (גם) המסר

אחרי שנתיים בדיסני יונתן טל הקים סטודיו עצמאי ויצר את ״מפעל חיים״, סרט במימון אוקולוס, חברת ה־VR שבבעלות פייסבוק. ״אני מקווה לספר סיפורים שאנשים יוכלו להתחבר אליהם ממקום עמוק ולא גימיקי״

יובל: הי יונתן, מה קורה? מה המצב בימים אלו בחוף המערבי?

יונתן: אהלן יובל! המצב די סטטי. הרבה קורונה, ובשונה מהארץ, במקום גלים, אנחנו בגל אחד גדול ממרץ הקודם. חוץ מזה – מעולה:)

יובל: תעשה לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים, איך ולמה ומתי הגעת לארצות הברית

יונתן: בכיף. הגעתי ללוס אנג׳לס לפני שבע שנים כדי להגשים חלום שהיה לי מתמיד והוא ללמוד אנימציה בארצות הברית. השיקול המרכזי היה בית הספר שאליו כיוונתי. במקור היה בית ספר בפלורידה שהיה העדיפות הראשונה שלי, אבל שנה לפני הלימודים ביקרתי בשני בתי הספר, ו־Calarts משום מה היפנט אותי וסחף אותי לתוכו. בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה לבחור בו, גם בגלל בית הספר עצמו וגם בגלל הקרבה לתעשייה

יובל: איך היו הלימודים?

יונתן: חוויה שקשה לתאר. באמת. זה בית ספר שמשלב בתוכו את כל האמנויות: ריקוד, משחק, אמנות פלסטית, קולנוע, הכל. וגם הייתה בו אווירה היפר־ליברלית וקרו בו המון דברים משונים. לדוגמה, אין חובת לבוש בבית הספר, אז אפשר לראות לפעמים אנשים עירומים שעוברים בנונשלנטיות. 

לעומת זאת, מחלקת אנימציה שם הייתה מחלקה של חנונים כמובן, ורוב הזמן בילינו את זמננו בעבודה על הסרטים שלנו

יובל: קטעים… תגיד מילה על סרט הגמר שלך? כי אפשר לראות בו כבר את הבסיס לשפה שמופיעה גם בפרויקט ה־VR שתכף נגיע גם אליו

יונתן טל

יונתן טל. צילום: כריסטופר קרומפטון

יונתן: סרט הגמר שלי התעסק בדור שלי ובקונפליקט הפנימי שלו, בין הרצון לבנות עתיד לבין לחיות את הרגע ולצבור חוויות; דור ה־Y קלאסי. כמובן שהכל טמון בקונפליקטים הפנימיים שלי, ובמקור הוא בכלל התחיל מפחד מגיל 30, והיה אמור לעזור לי להתמודד עם המשבר למרות שהייתי אז בן 26. השנה מלאו לי 30 ואני לגמרי שלם עם זה חחח

יובל: ראית מה זה. הצליח לך…

יונתן: לגמרי. תרפיה באמנות

יובל: ואז התחלת לעבוד בדיסני, שזה פחות או יותר החלום של (כמעט) כל מי שעוסק באנימציה, בטח למי שרק סיים את הלימודים

יונתן: כן. התחלתי לעבוד בדיסני ממש חודש וקצת אחרי סיום הלימודים. הייתי בקשר עם אנשים שם כבר בסיום השנה השלישית שלי והבנתי שהמקום והפוזיציה שהציעו לי עניינו אותי באותו שלב.

זאת הייתה מחלקת הפיתוח לסדרות הטלויזיה שלהם, והתפקיד היה מאוד וורסטילי. להבדיל מרוב התפקידים בסטודיואים גדולים, יצא לי לעבוד גם על עיצובים, גם על כתיבה וסיפור, ובגדול על כל דבר שיעזור ליוצרים לפתח את הפיצ׳ים שלהם לסדרות חדשות. למדתי המון על איך סטודיו מבוסס עובד, והם נתנו לי הרבה כלים חדשים של העולם המקצועי, שזה היה מדהים

יובל: על מה עבדת שם? משהו שאנחנו מכירים?

יונתן: יצא לי לעבוד על סטוריבורד לסדרות שיצאו כבר (אמפיביה) וסדרות שהולכות לצאת בעתיד, כמו סדרה שמבוססת על מפלצות בע״מ, שזה אחד מסרטי האנימציה האהובים עליי

יובל: נייס! תגיד, כמה אנימטורים עובדים במחלקה הזו? ויש לך מושג כמה בכלל עובדים בכל דיסני?

יונתן: על סדרות אנימציה של דיסני לא עובדים אנימטורים בארצות הברית בכלל. בסטודיו בלוס אנג׳לס רק עובדים על הכתיבה, הסטוריבורד, העיצובים והעריכה, ושולחים לאנימציה במדינות שבהן העלות יותר נמוכה לאנימציה. אפילו הסטודיו הישראלי סנואובול עובד על אנימציה לסדרה של דיסני, מאפטס בייבי. 

כמה עובדים בכל דיסני? אני תוהה אם מישהו יודע את התשובה לשאלה הזאת אחרי השנה הזאת, אבל… המון?

יובל: נסתפק בהמון…

VR הרגיש לי כמו השלב הבא

יובל: כמה זמן עבדת בסך הכל בדיסני? ולמה החלטת לצאת לדרך עצמאית

יונתן: בסך הכל שנתיים. ואם לומר את האמת, בשנה השנייה כבר דגדג לי לברוח. בהרבה מובנים, ועם כל הצדדים המדהימים של העבודה, הרגשתי שזה שלא באמת בשבילי.

התכנים של דיסני הם מאוד ספציפיים. לא הרגשתי שסיפורים שאני רוצה לגעת בהם יעברו שם: גם מבחינת בגרות וקהל היעד, וגם מבחינת כמה שהם מוכנים לקדם ערכים שאני מאמין בהם, כמו שילוב של דמויות להט״ביות בסדרות שלהם. בנוסף, כבר אז ידעתי שאני רוצה לצאת ולעשות VR. אז אחרי שהחוזה של השנה השנייה שלי הסתיים, אמרתי תודה והמשכתי לדרכי

לא הרגשתי שסיפורים שאני רוצה לגעת בהם יעברו בדיסני: גם מבחינת בגרות וקהל היעד, וגם מבחינת כמה שהם מוכנים לקדם ערכים שאני מאמין בהם, כמו שילוב של דמויות להט״ביות בסדרות שלהם

יובל: מתי זה היה?

יונתן: עזבתי ביולי 2019

יובל: ואז מה? למה Virtual Reality?

יונתן: כבר ב־Calarts הייתה לי משיכה בלתי מוסברת לעולם הזה. אפשר להסביר את זה בעובדה שמאז ומתמיד נמשכתי לחיבורים מעניינים בין אמנות לטכנולוגיה, ושכילד הערצתי את פיקסאר גם בגלל הסיפורים שהם סיפרו, אבל גם מכך שהם היו פורצי דרך מבחינה טכנולוגית. 

VR הרגיש לי כמו השלב הבא. אבל אני חושב שגם בלי זה, הייתה לי תחושת בטן שלא עזבה אותי, שזה הדבר שאני צריך לעשות

יונתן טל, מפעל חיים

birds

יובל: ואז? איך מתקדמים מהתובנה הזו?

יונתן: יצאתי מדיסני בלי תוכנית. עבדתי בשני כיוונים: דבר ראשון היה לקנות ציוד VR ולהתחיל לשחק עם תוכנות אנימציה שמותאמות ל־VR. הכיוון השני היה פשוט לתת לעצמי זמן לכתוב, לחשוב, לחקור, לחזור לעצמי כיוצר, שזה דבר שקצת הרגשתי שברח ממני כשהייתי בדיסני.

וגם קראתי הרבה על עסקים עצמאיים ולמדתי על איך מתחילים. למזלי יכולתי להרשות לעצמי את הזמן הזה להתפזר ולחפש את הכיוון הנכון עם רזרבות של כסף מדיסני, כי בשנה הראשונה לא הכנסתי שקל. 

בכל אופן, בשלב כלשהו גיבשתי פיץ׳ לסרט VR קצר והגשתי אותו לאוקולוס, שזו חברת VR בבעלות פייסבוק, ולמזלי הוא התקבל וקיבל מימון

יובל: נייס! לטובת מי שלא בתחום, תגיד רגע מה זה אוקולוס, VR, מה ההבדל בינם לאנימציה, איפה אפשר לראות היום סרטים כאלו וכן הלאה

יונתן: VR זו מציאות מדומה, ויש כבר חברות רבות שפיתחו משקפי VR; אוקולוס היא המובילה ביניהן. כמו שלצורך העניין יש סמארטפונים ואפל היא המובילה בחברות שמייצרות אותם (מי שרוצה שיתווכח).

בתוך משקפי ה־VR יש תכנים גם בווידאו, גם סרטי אנימציה וגם משחקים, כמו במחשב לצורך העניין. רק שב־VR החוויה מוחשית הרבה יותר. זו טכנולוגיה שמצליחה לגמרי לרמות את החושים ולתת הרגשה של מעבר למקום אחר לגמרי. ממליץ מאוד למי שעוד לא ניסה. 

התחום עדיין בחיתוליו אבל תופס תאוצה מדהימה בשנים אחרונות. כרגע אפשר לראות תכני VR רק אם יש לך את המשקפים, או בכל מני דוכנים בקניונים ושדות תעופה (בשנה רגילה)

אין מספיק סיפורים טובים בתחום

יובל: ספר קצת על הסרט שלך, מפעל חיים: מה קורה בו

יונתן: זה סרט על מעצב צרפתי בשם אלבר, שהצופה יוצא איתו למסע ליצירת תכשיט יקר ערך. במסע יש המון תחנות – ממערה מתחת למים, מעבדה ביולוגית, ספארי ועד לחלל. תוך כדי המסע אלבר מרוכז כל כך ביצירה שלו, שהוא שוכח להיות נוכח בחיי האדם שלו הוא מכין את התכשיט: אמא שלו

יובל: אז אני אגיד לך מה הרבה פעמים מפריע לי בסרטים שעושים שימוש בטכנולוגיה הזו: 1. המשקפיים המגושמים האלו…(למרות שלא ראיתי את הסרט כמו שצריך עם המשקפיים). הם עדיין אביזר מציק ונוכח בחוויה. 2. עדיין יש לי הרושם שרוב היוצרים מתלהבים מטכנולוגיה ושוכחים את הסיפור, ולשמחתי זה לא המקרה שלך

עדיין אין מספיק סיפורים טובים בתחום. האנשים שיוצרים את התכנים שאתה אוהב בסרטים וסדרות אנימציה עדיין מהססים או לא רוצים להכנס ל־VR. המטרה שלי היא לשנות את זה, ולספר סיפורים שאנשים יוכלו להתחבר אליהם ממקום עמוק ולא גימיקי

יונתן: 1. אתה צודק. יש עוד דרך לעבור עם הגודל והמגושמות של המשקפיים. וזו גם המטרה של כל היצרניות: להפוך את המשקפיים לקלים ולא מציקים, עד לרמה שהם יהיו קרובים למשקפי שמש פחות או יותר, ויש גם טכנולוגיות יותר עתידניות בתכנון.

ככל שיש יותר ביקוש, והתעשייה גדלה, יש יותר מוטיבציה לחברות האלה להמשיך ולשפר את המשקפיים עצמן. אני חושב שיותר קל לשכוח מהכובד של המשקפיים כשאתה נסחף לסיפור טוב, מה שמוביל אותי לנקודה השנייה שלך. 

2. אתה צודק. אני מסכים שעדיין אין מספיק סיפורים טובים בתחום. האנשים שיוצרים את התכנים שאתה אוהב בסרטים וסדרות אנימציה עדיין מהססים או לא רוצים להכנס ל־VR. המטרה שלי היא לשנות את זה, ולספר סיפורים שאנשים יוכלו להתחבר אליהם ממקום עמוק ולא גימיקי

יונתן טל, מפעל חיים

יונתן טל, מפעל חיים

יונתן טל, מפעל חיים יונתן טל, מפעל חיים יונתן טל, מפעל חיים יונתן טל, מפעל חיים

יובל: כמה זה יותר מסובך? מה האתגר העיקרי ב־VR לעומת אנימציה דו־ממדית רגילה נגיד? ואולי תתן דוגמה או שתיים דרך הסרט שלך

יונתן: אחד האתגרים המרכזיים והיותר מדוברים כשמדובר בסרטי VR, הוא העובדה שהצופה שלך יכול להסתכל על כל נקודה שיבחר מסביבו ב־360 מעלות, ולאו דווקא בנקודה שבה הסיפור קורה. לכן יש כל מני דרכים כדי לוודא שהצופה ירצה לעקוב אחרי הסיפור ולא לשוטט עם המבט שלו. 

לדוגמה, בסרט הצופה מוצא את עצמו בהתחלה בחנות של אלבר. יש מסביבו כמות בלתי סבירה של גירויים ודברים להסתכל עליהם, ואני כיוצר גם נותן לצופה כמה רגעים לחקור. 

אבל, בשלב כלשהו אלבר מופיע במעלה גרם מדרגות גבוה, ומהנקודה הזאת אלבר וההופעה שלו הם הדבר הסוחף ביותר שקיים בסביבה, כך שהצופה מרצון יבחר להסתכל באלבר, שמוביל אותו אל תוך הסיפור

יובל: עוד דוגמה!

יונתן: אני רואה את זה ככה: בני אדם מגיבים ב־VR לאותם דברים שהם מגיבים אליהם במציאות – צלילים, תאורה, צבעים, תנועה. יש המון דרכים לכוון את המבט של הצופה בדרך שמרגיש אינטואיטיבית. 

אחת הסצנות בסרט מתחילה בחושך מוחלט ואז אלבר מופיע עם פנס. בסצנה אחרת יש תנין שמגיע מאחוריך, ומהקול שהוא משמיע, תוכל לדעת שהוא שם. ב־VR הסאונד מגיב לזווית של הראש שלך במרחב, ואני יכול למקם צליל מאחוריך, כך שממש תרגיש שהוא שם

יובל: ואתה חושב שיש סוג של סיפורים שיותר מתאימים לטכנולוגיה הזו? או שהעיקר שיהיה סיפור טוב ומישהו שיידע מה לעשות איתו…

יונתן: אני חושב שזה מדיום חדש שדורש סיפור שמותאמים לו ספציפית, ועושים איתו משהו שלא עובר בחוויה קולנועית. לצורך הענייין אני חושב שהסרט שלי עובר פחות טוב בגרסה קולנועית שטוחה שלו, כי יש משהו בסיפור שקורא לך פיזית לעבור בכל התחנות בדרך עם אלבר, ולהרגיש אותו מאבד תחושת זמן ומרחב בתוך היצירה שלו

יובל: אז מי שרוצה לקבל את החוויה המלאה, איפה הוא יכול לקבל אותה ומה הוא צריך שיהיה לו בשביל זה?

יונתן: צריך שיהיו להם.ן משקפי VR של אוקולוס. יש כמה דגמים אבל הסרט מוצע בכולם – ובחינם!

יובל: מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת?

יונתן: כן, שאני מקווה שיהיה שלום עולמי וגם תעקבו אחרי הסטודיו באינסטגרם 

יובל: אז אולי תגיד משהו על הסטודיו ועל השם שלו?

יונתן: הסטודיו נקרא Parade כי: 1. אווירה שמחה, צבעונית, שואו גדול וססגוני. 2. במצעד, כמו ב־VR, המופיעים והקהל מתערבבים אחד בשני, ולפעמים הקהל יכול להצטרף למצעד בעצמו, מה שנוגע באינטראקטיביות. 3. מצעדים ותהלוכות מעבירים מסר בהרבה מקרים (כמובן כמו מצעד הגאווה שהתחיל כמחאה לטובת זכויות להט״ב). 4. גייז! הסטודיו מזוהה בגאווה עם סיפורים ודמויות להט״ביות 🚩

יובל: אהבתי. האמת שניחשתי שהדמיוון לפרייד הוא לא מקרי… 

יונתן: לא אכחיש 

יובל: מתי נראה את הסרט הבא שלך?

יונתן: מקווה שעוד בשנה הבאה עלינו לטובה. יש כבר בישולים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden