החיבוק המשפחתי של יובל אצילי

חגית: הי יובל, איך עוברת עליך התקופה המוזרה והארוכה הזו?

יובל: האמת שעכשיו אני בבידוד בבית. אז יוצא שאני מלמד קצת בזום, נח וחושב

חגית: פעם ראשונה בידוד (או פעם 23)?

יובל: פעם שניה האמת J אבל אני בטוב. יש הרגשה שלכל סגר היה אופי אחר. איך אצלך?

חגית: לא רע… אבל בוא נעזוב את הקורונה ונדבר על כל מה שקורה אצלך. יותר מעניין: זכית בפרס ARTIQ לאמנות גאה, אתה מציג עבודה מעניינת בביאנלה לאומנויות ״גוף ראשון, טבע שני״, ובטח יש עוד הרבה שאני אפילו לא יודעת?

יובל: כן, הזכייה ממש מרגשת. זה  נותן פוש להמשיך לצלם ולעבוד. בביאנלה במוזיאון ארץ ישראל אני מציג את העבודה ״פלמינגו״ ממגזרות נייר, והתחלתי להעביר סדנאות אמן ״ציפורים מנייר״ בין הסגרים. המפגש עם הילדים והקהל מדהים.

חוץ מזה, אני עובד עכשיו על תערוכת יחיד בגלריית המדרשה הירקון 19, באוצרותו של אבי לובין, שאמורה לפתח בסוף פברואר או מרץ. הכל תלוי באמא קורונה (:

חגית: מה אתה מכין לתערוכה?

יובל: אני עובד על וידאו חדש אבל זה לא לגמרי ברור לי עדיין. הסגר החזיר אותי לעבוד עם דימוי קפוא – אני לוקח דף נייר, לדוגמה קרטון שמצאתי ברחוב ועליו יש תוכי – לקחתי את התוכי וקרבתי אותו למראה והוא פתאום נראה כאילו הוא עף, או כמו שניים שנלחמים זה בזה. אבל זו רק התחלה.

זה קצת קשור לתקופה – כמו שאמרתי, בכל אחד מהסגרים הייתה הרגשה אחרת. אם בסגר הראשון הרגשתי שיש זמן לעשות דברים, הפעם ההרגשה היא שקצת קשה להניע, קשה לעורר מחדש את אותה מוטיבציה. בשביל להתחיל עבודה אני צריך לתת פול גז ואני לא תמיד מוצא את האנרגיה

חגית: אני מזדהה. זה מתסכל

יובל: אני מבין את זה ולא כועס או עצבני, מקבל

חגית: אני רוצה להיכנס (מרחוק) לראש שלך. העבודה שלך בדרך כלל אוצרת איזה סוד כמוס. אתה עובד בעיקר על חומרים אישיים, אוטוביוגרפיים, ולא פעם מודגש ההיבט ההומואי (עסקת בזה גם בעבודת הגמר של התואר השני בבצלאל) והעולם המשפחתי

יובל: נכון. זה חלק ממני. אני שואל שאלות שקשורות  לזהות שלי, וליחסים. בעבודות שהגשתי לפרס ARTIQ, עבודות מהתקופה האחרונה, אני עוסק הרבה במשפחה והיחסים שלי עם האחים שלי והמשפחות שלהם

חגית: השופטים כתבו עליך שאתה מתכתב עם הקלאסיקות של הצילום ומוצא דרך להציג את העולם האישי שלך כמראה או ביקורת: ״בשנים האחרונות מבסס אצילי את מקומו בשדה האמנות המקומי, כצלם אמן רגיש שמעשיר את קשת הפרשנות על אמנות קווירית. עבודותיו עוסקות בייצוגים שונים של גבריות; במתח שבין הגברי־הנורמטיבי להומו־ארוטי, כל זאת תוך ערעור על המוסכמות בבחירת מושאי הצילום ואופני הצגתם.

״בין הדימויים, הנושאים ומושאי הצילום הוא משבץ את סיפורו האישי. עבודותיו של אצילי בוחנת גבולות אישיים, משפחתיים ולאומיים; גבריות וכדורגל, סוגת צילומי הריון והמשפחה ההטרונורמטיבית/קווירית, ועוד״

יובל: בסדרת הצילומים שקראתי לה ״תעשי לי ילד״, אני בודק את הגבולות שלי בתור צלם ומצולם. אני מצולם עם אשתו של אחי התאום, ומחליף איתו בתפקידים. בצילום אחר אני מוקף בילדים של כל האחים שלי (אנחנו ארבעה אחים ורק לי אין ילדים).

הסדרה מתכתבת עם ז׳אנר צילומי ההריון שיש סביבם הרבה הילה ורומנטיקה, ומבקרת את התופעה הזאת, ביחס לכל תרבות הצילום היום. צילומי ההריון הם רק אמצעי, ובאותו זמן זו סדרה שרומזת על המאבק לשוויון זכויות למשפחות להטב״ק

חגית: הצילום שלך עם הילדים מקסים, ומזכיר את ספרי ״משפחת האדם״ שהיו בכל בית בשנות ה־60־70, עם משפחות וילדים מסביב לעולם

יובל: זה מקסים אבל גם מאוד עצוב. כי עבור הקהילה הלהט״בית – לא שאני הנציג שלה, אבל אי אפשר להתעלם מהקשיים – להתחתן ולהביא ילדים זה מסע מפרך ויקר. בסוף, מי שחשוב לו באמת – יהיו לו ילדים בגיל הרבה יותר מאוחר. הייתי רוצה שיהיו לי האופציות וכל הזכויות

חגית: ספר קצת על עצמך ועל הרקע שהוביל אותך לאמנות

יובל: אני בן 34, נולדתי בקריית אונו ולמדתי במקווה ישראל, בבית ספר החקלאי. משם האהבה שלי לבעלי חיים. אבל ציירתי ציפורים גם כשהייתי ילד קטן, בכיתה א׳ או ב׳. בוודאי לפני שחשבתי בכלל על אמנות

חגית: הציפורים הן גוף עבודות מתמשך ומצטבר אצלך, שמשלב צילום וקולאז׳

יובל: אני חושב שהציפורים מבטאות עבורי הרבה – ציפורים לא מדברות על מגדר, הן נותנות ביטוי של תכונות שונות. הפלמינגו הוא אחת הדוגמאות. הצגתי סדרה בתערוכה זום במוזיאון הטבע (שאצרו גילה לימון וטל בכלר), יש לי הרבה עבודות שקשורות לציפורים והן מגיעות בכל תקופה בצורה אחרת

בצבא הייתי סוהר בכלא של אסירים בטחוניים. דווקא שם גיליתי משהו על עצמי – במקום להיכנס לתפקיד הקשוח של הכובש אני חושב שדווקא עם הראש שלי, ההומני יותר, ראיתי את האנשים והתעניינתי בהם

חגית: איך בחרת ללמוד צילום בבצלאל?

יובל: בצבא שירתי במשטרה צבאית, והייתי סוהר בכלא של אסירים בטחוניים. דווקא שם גיליתי משהו על עצמי – במקום להיכנס לתפקיד הקשוח של הכובש אני חושב שדווקא עם הראש שלי, ההומני יותר, ראיתי את האנשים והתעניינתי בהם. שם התחלתי לצלם וזכיתי בפרס צילום – וזה מה שהוביל אותי ללמוד צילום.

בזמן התואר הראשון הכרתי את האמנית פסי גירש, והתחלתי לעבוד איתה כאסיסטנט. פסי הפכה למנטורית שלי – היא מאסטרית, הצילומים שלה מרסקים. לפעמים אמן צריך איזה עוגן, והיא הייתה העוגן הזה עבורי והיא ממשיכה ללוות אותי גם היום

חגית: הזכרת את העובדה שאתה תאום. בעבודות שלך אתה מתעסק לא פעם בכפילות הזו, בלהיות אחד או שניים. אתם תאומים זהים?

יובל: לא זהים. אבל כן, היחסים שלי עם אחי מאוד קרובים וזה מאוד משמעותי. צילמתי את צילומי ההריון של כל הנשים של האחים שלי (וכך עלה הניגוד, כשחשבתי שלי אישית לא יהיו צילומי הריון).

הצילומים מבחינתי לא עוסקים בצד הדימוי האסתטי, הדימוי הוא חזק, אבל הוא חשוב יותר בהיבט החברתי שלו – כשאני מחבק את אשתו של אחי

חגית: יש לך מקום של מתבונן מהצד בתוך המשפחה?

יובל: יצאתי מהארון בגיל מבוגר יחסית, בגיל 28, והקבלה של המשפחה הייתה מדהימה. העבודות שלי בתואר הראשון גם היו הומו ארוטיות, אבל באופן יותר נחבא. ובשנים האחרונות זה יותר גלוי ופשוט – אני הומו, אני יובל, אבל אני לא צריך ללכת עם דגלים, אני מי שאני. יש לזה רבדים מורכבים

חגית: הצילום עם הילדים הוא צילום מפתח מבחינתך?

יובל: לפעמים כשמדובר ברגע מכריע – זה הרגע המכריע של המשפחה. כשאני מצלם משפחה, ושם את עצמי בתוך התמונה… היה קשה לצלם את כל הילדים הקטנטנים האלה. כולם עמדו מסביב ומחאו כפיים שהילדים לא יזוזו – אם היינו עושים את זה בווידאו זה היה מצחיק

חגית: אתה והדור הבא

יובל: אני לא רוצה לחשוב על זה ככה, אלא יותר על המקום של זה בהווה. יש בזה משהו יפה, שהאחים שלי מתגייסים לתמוך בדרך החיים שלי והאחיינים שלי, הם גם מתייגים אותי בתור הדוד הצלם. והם מבינים את הצורך שלי בקרבה ובצילום.

גם המקום שבו אני כצלם נכנס לדמות – יש בזה משהו משחרר וגם הומוריסטי. אני מסתכל על זה ולפעמים אני צוחק, ולפעמים אני קצת עצוב