כל מה שחשוב ויפה
אורי אשי, התקווה - המדריך המאוייר לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני

התקווה: אורי אשי פורם את ״חבלי ההכחשה״

אורי אשי מאמין ש(ספויילר): אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים. כדי לשכנע אתכם הוא מוציא לאור את ״התקווה - המדריך המאוייר לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני״. ההשראה? ארט ספיגלמן ואלן קאר (הדרך הקלה להפסיק לעשן)

יובל: הי אורי, מה קורה? איך עובר עליך בינתיים הסגר השלישי?

אורי: לא רע! שלא כמו בסגרים הקודמים הפעם יש לי עיסוק מרנין – אני מרפרש אחת לכמה שניות את עמוד ההדסטארט של הפרויקט שלי כדי לבדוק אם משהו השתנה. כך עברו עלי השבועיים האחרונים

יובל: מכיר את התחושה. זה די ממכר, נכון?

אורי: ממכר זה לא מילה. זה כמו רכבת הרים. ממש לא בריא ללב

יובל: לגמרי. בוא ספר מאיפה הגיע הרעיון להוציא לאור את המדריך המאוייר לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני??? (הייתי מוסיף פה עוד כמה סימני שאלה…)

אורי: 🙂

אז לפני אי אלו שנים, בערך שש, נקלעתי די במקרה לקורס על תולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני בסמינר הקיבוצים. זה קורס שמעביר ד״ר ואל״מ במיל׳ שאול אריאלי. נדהמתי לגלות שלא היה לי עד אז חצי מושג על כל מה שהתרחש ומתרחש ממש כאן, מתחת לאף שלנו. וזה לא שיש לי אף גדול במיוחד.

במיוחד הופתעתי לגלות עד כמה קרוב הגיעו הישראלים והפלסטינים במסגרת שיחות השלום, כשזה עוד היה אופנתי לנהל שיחות כאלה. החלטתי שאני צריך לעשות עם זה משהו, אבל לא ידעתי מה בדיוק. ואז הפסקתי לעשן

אורי אשי, התקווה - המדריך המאוייר לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני

יובל: איך זה קשור?

אורי: זה היה בעקבות הספר של אלן קאר – ״הדרך הקלה להפסיק לעשן״. כשסיימתי לקרוא את הספר הזה והפסקתי לעשן פתאום חשבתי שזה די מדהים שספר (לא מוצלח במיוחד) גרם לי לשינוי תודעתי כה משמעותי וחשבתי לעצמי: רגע, אולי אפשר לעשות משהו כזה גם בשביל לשנות דעות פוליטיות?

כשסיימתי לקרוא את ״הדרך הקלה להפסיק לעשן״ והפסקתי לעשן, פתאום חשבתי שזה די מדהים שספר (לא מוצלח במיוחד) גרם לי לשינוי תודעתי כה משמעותי וחשבתי לעצמי: רגע, אולי אפשר לעשות משהו כזה גם בשביל לשנות דעות פוליטיות?

אז קראתי את הספר של קאר שוב ושוב כדי להבין את השיטה, והצלחתי לחלץ אי אלו מהלכים שהוא נוקט בהם. כך הכל התחיל. מפה לשם מצאתי את עצמי מתפטר מהעבודה הנוחה שהיתה לי בהיי־טק ונסחף לתוך פרויקט מטורף שבמהלכו העברתי שנים במרתפי ספריות ברחבי הארץ, פגשתי עשרות חוקרים מעניינים, וישבתי בבתי קפה משובחים שבהם כתבתי ואיירתי את הספר שלי

יובל: אז ראית את זה כשליחות? מותר לשאול ממה התפרנסת?

אורי: כן, אני עדיין רואה את זה כשליחות… התפרנסתי בעיקר מחסכונות ומדמי אבטלה. כשסיימתי את החלק הארי של הספר חזרתי גם לעבוד

יובל: הבנתי. ורגע לפני התכנים: למה מאויר? תגיד גם כמה מילים על הרקע שלך? אני זוכר את העבודות שלך במעורפל אי שם מבצלאל מלפני 20 שנה

אורי: אחד האמנים שמאוד השפיעו עלי הוא ארט ספיגלמן. בתיכון עשיתי בגרות באמנות ובתור פרוייקט גמר התכתבתי איתו על הספר Maus  (עכבר), שעוסק בשואה (כשאני כותב ״התכתבתי״ אני מניח שרוב הקוראים ידמיינו תכתובת באימייל, אבל אז עוד לא היה ממש אינטרנט. התכתבתי איתו בפאקינג גלויות)

יובל: קטעים

אורי: העבודה הזו לימדה אותי את כוחו של המדיום הזה של קומיקס, ואת האפשרות להתמודד עם נושאים כבדים וכאובים דווקא במדיום שהוא קליל לכאורה. חוץ מזה בתור ילד הערצתי את דודו גבע. כמה ימים לפני שהוא נפטר הגשמתי חלום ונפגשתי איתו לחומוס

ברור שאני אופטימי

יובל אז יש רעיון, מה עכשיו? מאיפה מתחילים? ומתי זה היה בכלל?

אורי: זה קרה לפני חמש שנים בערך. קודם כל אצלי קיים ריטואל די מוזר: אני הוגה רעיונות לפרוייקטים יומרניים בערך אחת לשבוע, אבל אז אני לא עושה עם זה כלום כל עוד לא מצאתי שם לפרויקט. אם אני לא מוצא שם מעולה, אני נוטש את הרעיון, גם אם הוא ממש טוב.

עכשיו, גם אם מצאתי שם – זה לא מספיק לי, כי יש לי עוד תסביך מטריד – אני חייב גם לוודא שכתובת הדומיין של השם הזה פנויה. ושוב – אם זה היא לא פנויה (וזה מה שקורה ברוב המקרים, כי כל כתובות הדומיין שאפשר להעלות על הדעת כבר תפוסות) – הלך על הרעיון ועל השם שלו. 

במקרה של הספר שלי מצאתי את עצמי פתאום יושב וכותב מבלי שמצאתי שם מוצלח ומן הסתם גם לא כתובת דומיין

אולמרט ואבו מאזן

אולמרט ואבו מאזן

יובל: יו, אני כל כך מזדהה איתך. אולי לא עד כדי כך, אבל אני מה זה מבין את עניין השם (והדומיין!). ובסוף מכל זה הלכת על… התקווה!

אורי: כן, רק כמה חודשים לתוך העבודה היתה לי פתאום התגלות – ״התקווה!״ אמרתי לעצמי (ממש בקול) ״אני אקרא לספר התקווה!״. אבל שנייה אחר כך אמרתי לעצמי ״שיט, מה הסיכוי ש־hatikvah.co.il יהיה פנוי עכשיו…״. בכל זאת בדקתי ומה רבה היתה תדהמתי כשגיליתי שזה פנוי! נראה לי שזאת מטאפורה טובה למצב התקווה בציבור הישראלי

יובל: אינדיד. ואם לחזור לשאלה – מאיפה התחלת את הכתיבה? היסטורית? ליניארית? אסוציאטיבית? מהסוף?

אורי: התחלתי בהרבה מאוד קריאה. אני חושב שגמעתי יותר מ־100 ספרים שלמים על תולדות הסכסוך ועל פסיכולוגיה של חברות המצויות בסכסוכים מתמשכים. בנקודה כלשהי הרגשתי שכדי להתעמת עם עמדות שמגיעות מכיוון אמוני יותר, אני צריך להכיר יותר לעומק גם את ארון הספרים היהודי, אז קראתי גם עשרות ספרים מהז׳אנר הזה. במקביל נפגשתי עם הרבה חוקרים בתחום ותוך כדי מילאתי מחברות על גבי מחברות בהרהורים, רעיונות וסקיצות.

מדי שישי הייתי מתייצב על הגשר עם שלט ועליו הכיתוב ״אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים״. המטרה היתה ללקט את הטענות המרכזיות של אלו שלא מסכימים, כדי שאדע עם אילו טענות אני צריך להתמודד בספר

עוד דבר שעשיתי כחלק מהעבודה על הספר היה הפגנת יחיד על גשר ההלכה אחת לשבוע. מדי שישי הייתי מתייצב על הגשר (אני עדיין עושה את זה אחת ל־) עם שלט ועליו הכיתוב ״אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים״. המטרה שלי היתה ללקט את הטענות המרכזיות של אלו שלא מסכימים לכך, כדי שאדע עם אילו טענות אני צריך להתמודד בספר

אורי אשי עם השלט ״אפשר לעשות שלום עם הפלסטינאים״

אורי אשי עם השלט ״אפשר לעשות שלום עם הפלסטינאים״. צילום: מ״ל

ירושלים

יובל: ומפה לשם יצא לך ספר של 320 עמודים: תגיד משהו על המבנה שלו אבל בלי ספויילרים איך הוא נגמר…

אורי: השם המלא של הספר הוא ״התקווה – המדריך המאויר לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני״, ואני מאמין שהקוראים יופתעו לגלות שאת המתווה לפתרון הסכסוך אני פורש כבר בעמודים הראשונים של המבוא. 

אחר כך יש שני חלקים. בחלק הראשון אני מספר על עצמי ואחר כך מדבר על חברות המצויות בסכסוך ועל הפלונטר התודעתי שאנשים בחברות כאלה נוטים להכרך בו (אגב, זו לא תופעה שאנחנו המצאנו. זה קורה בכל חברה המצויה בסכסוך מתמשך). בחלק השני אני מתמודד עם כל אחד מהחבלים העיקריים של הפלונטר הזה – אלו הטענות המרכזיות שאותן ליקטתי בשיחות שניהלתי על הגשר

יובל: תן דוגמה לחבל מרכזי ופתרון?

אורי: לסוג החבלים הראשון שאני ״פורם״ אני קורא ״חבלי הכחשה״. הטענה העומדת בבסיס ה״חבלים״ האלו היא ש״אין דבר כזה עם פלסטיני״. לא היה עוד יום שישי אחד שבו לא שמעתי את המשפט הזה לפחות פעם אחת מאיזשהו עובר ושב על הגשר.

העניין עם הטענה הזו הוא שאם היית משמיע אותה לפני 100 שנה, היא לא היתה טענה מוטעית. גולדה מאיר אמרה בזמנו שכשהיא עלתה לארץ לא היה דבר כזה עם פלסטיני. וזה נכון – גולדה עלתה לארץ ב־1921 והערבים שחיו אז בשטחי פלשתינה־א״י לא הגדירו את עצמם כפלסטינים. 

גולדה

אורי: אם כבר היו אלה היהודים שהגדירו את עצמם אז כ״פלשתינאים״. רוב הערבים הגדירו את עצמם פשוט כערבים וראו עצמם משתייכים לאומה הערבית הגדולה.

אממה – עברו מאז 100 שנה וב־100 שנה דברים משתנים. אי אפשר לטעון שלא קיים היום עם פלסטיני כי לפני 100 שנה לא היה קיים עם כזה. לפני 100 שנה גם לא היה קיים עם ירדני, או עם עירקי, או עם לבנוני

יובל: אבל פה הטעות שלך: ודאי שאפשר! ואולי פה השאלה שרציתי לשאול מהתחלה: אתה אופטימי? אתה באמת חושב שיש תקווה?

אורי: ברור שאני אופטימי. אתה לא?

יובל: הו. האמת שלא ממש…

אורי: אני יכול למכור לך קצת מהאופטימיות שלי. נעשה לך מחיר טוב

יובל: על זה נאמר תן לי הצעה שאני לא יכול לסרב לה

אורי אשי, התקווה - המדריך המאוייר לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני

יובל: יש לך הערכה של זמן עוד כמה זמן אתה צריך להיות אופטימי עד שיקרה פה משהו?

אורי: שאלה טובה. אני משתדל להיות אופטימי כדרך חיים. שמעון פרס ז״ל אמר פעם שאופטימיים ופסימיים מתים אותו דבר, אבל אופטימיים חיים יותר טוב ולכן צריך להיות אופטימיים

יובל: אז אני לא שמעון פרס אבל אני חושב שבלי הדחקה והכחשה (והרבה) אי אפשר באמת לחיות ולשרוד בעולם הזה, אבל זה אולי דיון לפעם אחרת. מה עוד? משהו נוסף חשוב לספר לפני שנפרדים?

אני חושב שלאופטימיות ולתקווה בכלל יש כוח עצום. קח את הביקור של סאדאת ב־1977: תוך חודשים ספורים התרחש שינוי מטורף בדעת הקהל בארץ

אורי: אני חושב שלאופטימיות ולתקווה בכלל יש כוח עצום. קח את הביקור של סאדאת ב־1977. עד אז האמונה הגורפת בציבור הישראלי היתה שאי אפשר לעשות שלום עם מצרים וש״טוב שארם א־שייח בלי שלום משלום בלי שארם א־שייח״. בארץ לא היה אז ארגון שלום אחד לרפואה. מחנה השלום לא היה קיים.

ואז סאדאת הגיע, ושלום במקטרתו, ותוך חודשים ספורים התרחש שינוי מטורף בדעת הקהל בארץ. רואים את זה בסקרים שנערכו באותן שנים לפני ואחרי הביקור. כיום, בהרצאות שהעברתי על הספר שלי, יצא לי לשאול את הקהל מי יודע איפה זה בכלל שארם א־שייח. כמעט אף אחד לא יודע.

יובל: זה נכון… אז זהו? נסיים בכל זאת בנימה אופטמית?

אורי: חייבים! ורוצו להזמין את הספר שלי!

*כוכבית מייצגת שדות חובה

7 תגובות על הכתבה

  1. אמיתי סנדי

    ולמי שטרם צפו, רוצו לצפות בסרטו עטור השבחים של אשי, מחזמר האנימציה "חלודה":

    1. אשי

      שכחת ״שעוד לא נס ליחו״ 😜

  2. e

    זה לא ״סכסוך״ זה שלטון אפרטהייד אלים.

  3. תרצה

    אהבתי, הרעיון והביצוע מקסימים , חזרתי להאמין.
    איך משיגים הספר.
    תרצה

  4. נירה כלב

    נפלא,שיגיע השלום.מעניין איך אתה פותר את חלוקת הארץ פיזית כי כאן הבעיה.

    1. אשי

      תודה נירה,
      חלוקת הארץ דווקא אינה הבעיה גדולה. אל המתווה המשאיר 80% מההתנחלויות בריבונות ישראל הגיעו ישראל והפלסטינים כבר לפני יותר מעשור.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden