כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
מתוך הגליון השלישי של מגזין מניפסט
מגזין מניפסט. צילומים: מ״ל

יותר גדול מגדול: דן הנדל מפנה את המבט למרחבים האין־סופיים של אמריקה

מסע מחוף לחוף של אדריכל שחור, הז׳רגון של נהגי משאיות בהיי־ווייז, החומה לאורך הגבול בין מקסיקו לארצות הברית: האדריכל דן הנדל על הגליון השלישי של מניפסט, פרויקט של חמש שנות עבודה, 280 עמודים ו־50 כותבים

יובל: הי דן, מה שלומך בימים אלו של סגר שלישי שלא עושה רושם שיגמר אי פעם…?

דן: הי יובל, באופן מפתיע, למרות הייאוש שכרוך במצב הזה, אני מוצא את עצמי עסוק מעל הראש‎

יובל: שזה נחמד? מצליח ללהטט בין כל הכובעים?

דן: ‎זה בהחלט נחמד וגם הסחת דעת נחוצה, בעיקר כשחלק מהדברים קורים גם במקומות אחרים ומאפשרים לך פרספקטיבה נוספת‎

יובל: נייס. אז בוא נדבר על יותר גדול מגדול (Bigger than Big). ככה זה בעברית?

דן: תרגום מצוין 😀

יובל:‎ תגיד כמה מילים על מניפסט באופן כללי?‎

דן: בהחלט: מניפסט הוא כתב עת מודפס שיוצא לאור באופן עצמאי בארצות הברית ועוסק במרחב, נוף, ועיצוב אמריקאיים‎. יותר נכון לאמר ״באמריקות״, מכיוון שהפוקוס שלנו הוא על היבשת כולה, מפטגוניה ועד התחום הארקטי הקנדי‎

יובל: מי זה שלנו?‎

דן: אני עובד על הפרויקט הזה כמעט עשור עם שני שותפים אמריקאיים, ג׳סטין פאולר ואנתוני אצ׳יאבאטי‎. נפגשנו בזמן לימודי ארכיטקטורה בארצות הברית. באופן מפתיע, אף אחד כמעט לא התעניין באמריקה בבית הספר לעיצוב הזה, רוב המורים והסטודנטים עסקו בסין או במדינות המפרץ ככר ניסוי לפנטזיות האדריכליות שלהם, ואחרים עסקו בכל מיני תיאוריות אירופיאיות.

בקיצור, שלושתנו חשבנו שאמריקה היא המקום המעניין ביותר להסתכל עליו. זה היה הרבה לפני עידן טראמפ, אבל הבנו שיש הרבה אמריקות, ויש להן הרבה סיפורים, והרבה סוגים של ארכיטקטורות ‎

מתוך הגליון השלישי של מגזין מניפסט

דן הנדל

דן הנדל

יובל: אם אני מבין נכון הגליון הנוכחי הוא הגליון השלישי? במה עסקו הגליונות הקודמים? (וזה אומר שאתם עובדים די הרבה זמן על כל גליון…)‎

דן: זה אכן הגליון השלישי, וזה אכן פרויקט איטי מאוד, ומאוד ״אולד סקול״: מדובר בגליונות נרחבים מאד, כמעט ספרים, שמעוצבים ונערכים בדקדקנות ויוצאים לאור בפרינט.‎

הגליונות הקודמים היו looking inward, מעין סקירת מלאי של ההתבוננות לתוך היבשת ומה היא מייצרת, ו־kingdoms of god שבו עסקנו בנושא המופרע והקיצוני של דת באמריקות‎. הגליון הנוכחי מציב את שאלת קנה המידה העצום של היבשת כבסיס למחשבות ופרויקטים על הזהות המאוד מסוימת שהוא נותן למרחבים אמריקאיים‎

הגליונות הקודמים עסקו בסקירת מלאי של ההתבוננות לתוך היבשת ומה היא מייצרת, ובנושא המופרע והקיצוני של דת באמריקות‎. הגליון הנוכחי מציב את שאלת קנה המידה העצום של היבשת כבסיס למחשבות ופרויקטים על הזהות המאוד מסוימת שהוא נותן למרחבים אמריקאיים‎

יובל: אז רגע לפני שנצלול לתכנים, איך בכלל מנהלים כזה פרויקט של חמש שנות עבודה, 280 עמודים, 50 כותבים – ואיך דואגים במציאות דינמית כזו שהתכנים יהיו רלוונטיים?‎

דן: זו באמת שאלת מפתח. באיזשהו מקום, העוצמה והגודל של הנושא השתלטו על התהליך וכמעט הטביעו אותנו בדרך.‎

התחלנו לעבוד והמציאות השתנתה בזמן הזה, ולפני שנה בערך כשהרבה דברים כבר היו מוכנים לשליחה למעצב, פתאום 2020 קרתה ובאמריקה היא היתה הרבה יותר סוערת מבמקומות אחרים, והבנו שאנחנו לא יכולים להוציא את הגליון כמו שהוא. אז פנינו לכותבים נוספים כדי לייצר חלק נוסף שבו הם מגיבים באופן קונקרטי לסוגיות שעלו באותה השנה, וזה נכלל במגזין הסופי

יובל: וואלה. אני רק מדמיין את המצב הזה שהכל מוכן… מה לדוגמה המגזין כלל עד הקורונה? תן דוגמה לכמה מהנושאים שהגליון עוסק בהם?‎

דן: יש לנו מאמר מצוין של other fields, זוג אמנים/אדריכלי נוף שיצאו למסע לחזית של בום הנפט הגדול של דקוטה; האדריכלית ג׳ניפר בונר שכתבה על הז׳רגון של נהגי משאיות בהיי־ווייז ואיך הם מתארים את המרחב סביבם; האדריכל/צלם ניית׳ן פרידמן ששלח photo essay שבו הוא תיעד את החומה במקומות שונים לאורך הגבול העצום בין מקסיקו לארצות הברית, שהיתה במוקד האג׳נדה של טראמפ; ראיון עם האמן ג׳יי מארק ג׳ונסון על הטכניקה המיוחדת לצילום ״נוף״ שהוא מכנה ״פנורמת זמן; ועוד ועוד‎.

וכאמור, בשנה האחרונה בארצות הברית הקורונה היתה רק אחד משורה של ארועים פוליטיים, חברתיים וכלכליים דרמטיים שהעלו לדיון שאלות של גזע, הגירה, אלימות פוליטית, תכנון עירוני ושימוש במשאבים; כנ״ל במקומות כמו ברזיל‎. אז התוספת שלנו עוסקת בשאלות של גודל דרך הפריזמות האלו‎

יובל: נשמע סופר מעניין. הגודל הזה תמיד ריתק אותי, המרחבים האלו שאנחנו לא יכולים לדמיין אפילו פה בישראל. ואמנם קנה מידה זה א״ב באדריכלות (ובכלל בעיצוב), אבל מעניין אותי מה מעניין אותך בקנה מידה באופן כללי, וביותר גדול מגדול באופן ספציפי ‎

מתוך הגליון השלישי של מגזין מניפסט מתוך הגליון השלישי של מגזין מניפסט

דן: הייתי אומר שמה שמעניין אותי זה בדיוק המקום שבו הגודל מבטל את קנה המידה. באדריכלות קנה המידה הוא הדרך שלנו להתמודד עם המורכבות של העולם ולהכניס אותו לסד של עיצוב‎. אבל מה קורה כשהמציאות מורכבת מידי, או לא ניתנת לתרגום? ‎

אני חושב שזה מה שאתה חווה כשאתה פוגש את הגודל הזה במקומות כמו הרי הגעש של אקוואדור, או בטיסה מעל פרברים אינסופיים או ערבות קרח‎. בעיני זו סוגיה שמחייבת אותנו לשאול שאלות על תחומי העיצוב העירוני והאדריכלות ועל היעילות של הכלים שלנו‎

יובל: באיזה אופן? תסביר אך זה קשור לעירוניות? ‎

דן: תכנון עירוני מתבסס גם הוא על הנחות יסוד שמפשטות את העולם כדי שיהיה אפשר להתחיל לתכנן. אבל יותר ויותר אנחנו מבינים שהמורכבות של מערכות אקולוגיות ואנושיות לא מאפשרת סוגים כאלו של הפשטה אם רוצים שהמערכת העירונית תעבוד לאורך זמן. ‎

אז בתחומי התכנון יש אנשים שפונים לביג דאטא וכח מיחשוב כדי להתמודד עם הסוגיות האלו‎. אבל בעיני זו גם שאלה קונספטואלית יותר של התאמה של אופן המחשבה וההתערבות של מעצבים בסביבתם למורכבות של הסביבה הזו

יובל: אתה יכול לתת דוגמה קונקרטית?‎

דן: ודאי: תחשוב על מקומות כמו מקסיקו או ברזיל, שבהן ערים מורכבות ברובן מעיור לא פורמלי (מה שקוראים במדיה פבלות), שנוצר מתנועות עצומות של הגירה ותהליכים כלכליים שהתכנון הפורמלי פשוט לא יודע להתמודד איתם.‎ או הנסיון המגוחך לבנות את כל הגבול בין מקסיקו לארצות הברית כקיר הפרדה‎, שאם אתה מתבונן בו לעומק, אתה רואה שזו משימה בלתי אפשרית שמעידה על מחשבה מאמצע המאה שעברה, כאילו זו חומת ברלין‎.

כרגע לא מאמנים מתכננים ומעצבים לחשוב על המציאות בצורה כזו: גדולה, מורכבת, משתנה כל הזמן אבל גם בקני מידה שונים של זמן

כרגע לא מאמנים מתכננים ומעצבים לחשוב על המציאות בצורה כזו: גדולה, מורכבת, משתנה כל הזמן אבל גם בקני מידה שונים של זמן. צריך לעדכן את סט הכלים שלנו ולחוות את הגודל והעוצמה האלו כדי להבין את זה לא רק דרך המוח אלא גם דרך הגוף

יובל: אז מה בעצם אתה והכותבים האחרים בגליון אומרים? שאין לנו יכולת להתמודד עם קנה מידה גדול כל כך? שנחנו לא משתמשים בכלים הנכונים? משהו אחר? ‎

דן: אני חושב שרוב הכותבים מצביעים על רגעים שבהם חשיבה כזו דווקא אפשרית. היא קורית ברגעים מסוימים בהיסטוריה של אדריכלות ונוף, או בעבודות של אנשים בתחומים משיקים, וצריך לעדכן את סט הכלים שלנו בהתאם‎. וגם צריך פשוט לחוות את הגודל והעוצמה האלו כדי להבין את זה לא רק דרך המוח אלא גם דרך הגוף

יובל: עם זה אני יכול להזדהות: שעד שלא חווים גודל קנה מידה בצורה פיזית קשה לקלוט אותו. תגיד, מה היו התוספות של הקורונה לגליון? מה הרגשתם שחסר?‎

דן: אני חושב ששאלות של מעמד וגזע עלו בצורה מוקצנת ביותר בתקופה הזו גם מבחינת הפערים בין אלו שיכלו לעבוד מהבית ואלו שהיו חייבים להמשיך להגיע באוטובוסים לעבודה שלהם, וגם כמובן עם כל המאבק של בלאק לייבס מאטר. ‎

אחת התוספות החזקות ביותר בעיני היא של אלג׳ין קלקלי, אדריכל שמלמד באוניברסיטת וירג׳יניה, שמתאר איך זה לעשות מסע מחוף לחוף כשאתה שחור‎. מצד אחד הפנטסיה של המסע הגדול שכל כך מאפיינת את המיתולוגיה של ארצות הברית, מצד שני פחד מוות מצד החברים והמשפחה שלו ממה שעשוי לקרות לו בכל במדינות השמרניות שבדרך.

עוד טקסט מדהים הוא של סואן סו מהמחלקה לאנגלית ב־uc davis, שבו הוא מסביר איך התמותה ההמונית של אוכלוסיות מסוימות בארצות הברית מקורונה קשורה למקומות שהם חיים בהם ולאופן שבו הם תוכננו‎

יובל: וואלה. איך התכנון קשור?‎

דן: אם שמים לידך לדוגמה מפעלים כי אתה אוכלוסייה ילידית, יש אחוז גבוה יותר של מחלות נשימתיות בקהילות האלו, והקורונה מתלבשת על זה. באמריקות רואים באופן מאד ברור איך המגיפה חושפת את כל הפערים האלו בצורה אכזרית מאד, ואלו פערי תכנון לא פחות מפערים כלכליים

יובל: כן… היא ללא ספק הקצינה מגמות עומק וחשפה הרבה חולי

מתוך הגליון השלישי של מגזין מניפסט מתוך הגליון השלישי של מגזין מניפסט

יובל: ואם לחזור למה שאמרת מקודם, שצריך לעדכן את סט הכלים שלנו בהתאם‎ – אתה גם מלמד הרבה שנים. איך זה בא לידי ביטוי בהכשרה האקדמית?‎

דן: ברור לי מהעבודה הזו על מניפסט ופרויקטים אחרים שלי, וגם מקריאה של המציאות סביב שהאופן שבו למדנו אדריכלות (משם אני בא), הוא לא רלוונטי להתמודדויות של התחום בשנים הקרובות.‎ אז מעבר למילות באזז של ״אקולוגיה״ ו״משבר סביבתי״ ו״אדריכלות בת קיימא״, אני חושב שאנחנו צריכים לאמן אנשים לשני דברים: איסוף ועיבוד של כמויות גדולות מאד של מידע, וגמישות קיצונית ביחס לאופן הפעולה שלהם בעולם‎.

בעיני הדרך לעשות את זה עוברת דווקא דרך התבוננות אחורה, על מה שכבר נעשה. כשאתה מסתכל כמעט על כל נושא בעולם אתה מגלה שמעט מאד דברים הם חדשים לגמרי. במחשבות ובפעולות של אלו שקדמו לנו אפשר למצוא אינסוף רמזים למה שאנחנו יכולים לעשות היום. ‎

יובל: יש בזה משהו, אפרופו המיתוס של הדף החלק, שהוא אף פעם לא באמת חלק‎

דן: סלח לי על ההסתמכות על המקורות, אבל קיקרו כתב ש״לא לדעת מה קרה לפני שנולדת זה תמיד להיות ילד״. אולי הגיע הזמן שמעצבים ואדריכלים יפסיקו להיות ילדים שמנסים להמציא את העולם ויתבוננו עליו בצורה עמוקה יותר לפני שהם משנים אותו

יובל: יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?‎

דן: שאני רוצה לחשוב שדווקא בתקופת הריחוק החברתי מצאנו ערך מחודש במוצרי פרינט מעוצבים לעילא, ומקווה שמניפסט נמצא בקטגוריה הזו 🙂

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden