כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
גדי דגון בצילום של אוהד נהרין
גדי דגון 1957-2021. צילום: אוהד נהרין

גדי דגון: 1957-2021

גדי דגון, במלאת שבוע למותו: נצמד אל הבמה כמשחר לטרף, לכד רגעי תנועה בלתי נתפסים והותיר מורשת צילומית יחידה במינה

״לאורך כל השבוע האחרון, הרשתות החברתיות הפכו למוזיאון ענק של תמונות של גדי דגון. זה הוציא את המיטב ממאגרי הזיכרון של אנשים, ובתקופה שבה כל עולם התרבות והאמנות כל כך מדוכא, זה היה מפגן מרהיב ומעודד״. כך מתארת נעמי בלוך פורטיס את הזמן שחלף מאז שמת גדי דגון, צלם המחול והתיאטרון המשפיע ביותר שחי ופעל כאן מאז שנות ה־80.

הצילום של דגון התאים במיוחד למחול, מכיוון שכמותו, הייתה בו תנועה ודריכות, מתח פנימי וזינוק, עומק ורגעיות. דגון ניגש למחול כמו צלם טבע האורב לצ׳יטה שמשחרת לטרף, גופו הגדול כפוף, מבטו ממוקד, סבלנותו אינסופית והוא מתמזג בשטח, כדי לא להפריע לטבע לעשות את שלו. והטבע הוא מה שמתרחש על הבמה.

הורה, להקת בת שבע, 2009. צילומים: גדי דגון

הורה, להקת בת שבע, 2009. צילומים: גדי דגון

קליימקס, להקת יסמין גודר במוזיאון פתח תקוה, 2016. צילום: גדי דגון

קליימקס, להקת יסמין גודר במוזיאון פתח תקוה, 2016

שדה 21, להקת בת שבע, 2011. צילום: גדי דגון

שדה 21, להקת בת שבע, 2011

דגון לקה בשבץ מוחי לפני ארבע שנים ונותר מוגבל בשנותיו האחרונות ומנותק מהעשייה שכה אהב. בלוך פורטיס הייתה מחבריו הקרובים, שליוו אותו עד יומו האחרון. היא עבדה עם דגון מאז שהגיעה ללהקת בת שבע כעוזרת לכוריאוגרף והמנהל האמנותי החדש דאז, אוהד נהרין. בהמשך כיהנה במשך שנים כמנכ״לית הלהקה, ומשם יצאה בעשור האחרון לתפקידים נוספים בעולם התרבות.

אחרי ההלוויה כתבה: ״ההלוויה של גדי הערב הייתה מרהיבה ונדירה, כמו שרק גדי יכול להמציא, ושאם הוא היה נוכח בה הוא היה מוציא ממנה מאות פריימים ממוטטים ואיקוניים. היא הייתה מסוג האירועים שצריך היה לחבר את חנוך לוין, אוהד נהרין ורנה ירושלמי גם יחד לביים אותם, ואת במבי שיעצב את התאורה, על אחת הבמות הגדולות ורחבות הידיים שהכרנו״.

״דמיינו אותנו בחושך, בחוץ, עם ירח מלא מעל ועגורן עצום ומואר מאחור. נעצרנו במבואה של בנין גבוה, מרפסת רומאו ויוליה תלויה בגובה והקירות משובצים מצבות שונות ומשונות. פיגום מתכת בודד, רוק אנד רולי סטייל, צמוד לאחד הקירות. שני פרוז׳קטורים נייידים, אחד אצל כל אחד מהקברנים – הם מקור התאורה היחיד, והירח…

״והקברנים פעלתנים וניידים, שרים וקוראים בדבקות פרפורמטיבית ובקול גדול מלא כוונה, הוגים כל אות ומילה, תוך שהם זזים מצד לצד, מתנועעים בתפילתם, עולים ויורדים את הפיגום. והתנועה הזו שלהם עם הפרוז׳קטורים יוצרת משחקי אור וצל דרמטיים ומרהיבים.

״והקהל המצומצם וההמום, מוצא עצמו על הבמה, באמצע המופע, רגליו בתוך אתר בניה, מדדה גם הוא על הפיגום, נע במרחב… משתאה. והכוכב הראשי, רק הפעם, בקומה הגבוהה ביותר, הוא גדי!״.

בשיחה איתה במלאת שבוע למותו היא מוסיפה: ״הייתי איתו בקשר יותר מ־31 שנה, ואני יכולה להגיד שני דברים משמעותיים: מבחינת אישיותו, גדי היה גם אינטלקטואל וגם חתול רחוב, מין חיה מוזרה כזו. גם עדין וגם מטורף וחובב סכנות; מחפש גבולות וקצוות; היה יכול להיראות מבולבל ולא מאורגן ומצד שני מדוייק ומפוקס מאין כמוהו.

הוא נקלע למצבים ויצא ממצבים בלתי אפשריים. היה אנין ואיש של טוב טעם, גם בתקופות שהיה עני מרוד. הוא היה אובססיבי לעבודתו, עם אינסטינקט של צלם שעבד כל הזמן – אישיות צבעונית ותובענית, וגם נדיבה נורא. איש חכם. איש של קצוות.

״הדבר השני הוא על התרומה שלו לתרבות: התודעה הישראלית חרוצה בדימויים שנקבעו על ידי העדשה של גדי. כל מה שאנשים יודעים בארץ: איך נראה מחול ואיך נראית להקת בת שבע ואיך נראה תיאטרון של חנוך לוין – כולם דרך העין של גדי. האימג׳ים של התרבות הבימתית בישראל נטבעו בתודעת הציבור מבלי לדעת את זה אפילו״.

נעמי בלוך פורטיס: ״התודעה הישראלית חרוצה בדימויים שנקבעו על ידי העדשה של גדי: כל מה שאנשים יודעים בארץ – איך נראה מחול ואיך נראית להקת בת שבע ואיך נראה תיאטרון של חנוך לוין. האימג׳ים של התרבות הבימתית בישראל נטבעו בתודעת הציבור מבלי לדעת את זה אפילו

״הרבה יותר אנשים יודעים איך הדבר הזה נראה מאלה שראו את זה בפועל. כמו הדימוי שהיה לנו בילדותנו של ארצות רחוקות לפי סדרת ספרי הילדים בעולם. איזו מוטת השפעה עצומה״, אומרת בלוך פורטיס באהבה והערכה.

״בשנים האחרונות, אחרי סדרה של אירועי שבץ, הוא בוודאי סבל, אבל גם הייתה לו עדנה, עם בת זוגו עופרה סוסנה, שהייתה לצידו בשנים האחרונות ועד הרגע האחרון״.

צלם הבית

דגון נולד באוסטרליה ב־1957, לאם ישראלית ואב ניצול שואה. המשפחה עלתה לארץ בהיותו פעוט והוא גדל בתל אביב ונמשך לצילום בעקבות עיסוקו של אביו, שהיה צלם ומתקן מצלמות. את הקריירה שלו התחיל כצלם בחיל השריון ובהמשך פנה לצילום עיתונות ופרסום. הוא צילם עבור מרבית העיתונים ובין היתר צילם אירועי ספורט, מה שהוביל בטבעיות לצילום מחול.

המשיכה לתרבות החלה כשעבד עם מגזין מוניטין, שייסד העורך המיתולוגי אדם ברוך. דרכו התוודע לעולם הבמה והפך לצלם המוביל בתחומו, כשליווה לאורך שנים את להקות המחול המובילות בישראל, את חנוך לוין בקאמרי, תיאטרון גשר והאופרה הישראלית, תמונע, הלהקה הקיבוצית, קבוצת התיאטרון של רנה ירושלמי ועוד.

התפקיד הרשמי והלא רשמי כצלם הבית, היה טבעי למי שהבמה הייתה ביתו השני. דגון לא חיכה להזמנה והיה מופיע בעת החזרות, במופעים ומאחורי הקלעים. הוא היה גדול גוף, אבל הצליח להיטמע בין הצללים ולהפוך לחלק כה טבעי מהאולם, שהבמה התמסרה לו ולתנועה החמקנית שלו. ככל שהתמקצע בצילום תרבות, כך הפך לנוקשה יותר בעבודתו מול התקשורת ודרש להיות הפוסק האחרון בבחירת הפריימים הראויים לפרסום.

עדי שטרן: ״גדי ידע לדלות, לשלות פנינים מתוך היצירה. לבחור מבט אחד וליצור יופי מרהיב, עוצר נשימה ממש״

נשיא בצלאל, עדי שטרן, עבד עם דגון כשעיצב את ספר להקת בת שבע ״אחד מי יודע״, לפני כ־15 שנים: ״גדי ידע לדלות, לשלות פנינים מתוך היצירה. לבחור מבט אחד וליצור יופי מרהיב, עוצר נשימה ממש. בצילומים שלו יש רק רגע אחד, שבריר שניה מכריע, בדרך כלל טעון במתח אדיר. מתנה קטנה־גדולה שנשארה לנו מהיצירה שחלפה, שאיננה עוד. מתנה מגדי״.

להקת בת שבע, קיר, 1990

קיר, להקת בת שבע, 1990

עטיפת הספר אחד מי יודע, להקת בת שבע. צילום: גדי דגון; עיצוב: עדי שטרן

עטיפת הספר אחד מי יודע, להקת בת שבע. צילום: גדי דגון; עיצוב: עדי שטרן

מתוך הספר אחד מי יודע, להקת בת שבע. עיצוב: עדי שטרן

מתוך הספר אחד מי יודע, להקת בת שבע. עיצוב: עדי שטרן

מתוך הספר אחד מי יודע, להקת בת שבע. צילום גדי דגון עיצוב עדי שטרן

המוזיקאי אבי בללי, שעבד איתו גם הוא לאורך שלושה עשורים, מדבר על אחווה יוצאת דופן. ״גדי ואני עבדנו יחד בהרבה הפקות ומסגרות. אחת מהם היא בת שבע ואחרת היא התיאטרון של רנה ירושלמי. גם שם נבנתה איזו משפחה חמה, שבה גדי הצלם ובמבי התאורן ואני על המוזיקה. הדרכים נפגשו הרבה ודרך הצילום של גדי אפשר לראות את אבני היסוד של התרבות כאן״, אומר בללי.

״בשנים האחרונות, אחרי הפגיעה, היה נראה שלכאורה הוא מקבל את מה שנגזר עליו. עמוק פנימה אני בטוח שהייתה שם מלחמה לא קלה, לאדם עקשן כמו גדי שפתאום נלקחה ממנו השליטה. אבל ההומור (השחור) נשאר כשהיה״.

אבי בללי: ״גדי היה צלם עם מעוף, שראה בזמן אמת את הרגע הסמוי קורה – הרגישות שלו לבמה הייתה פנומנלית״

״הוא היה צלם עם מעוף, שראה בזמן אמת את הרגע הסמוי קורה – הרגישות שלו לבמה הייתה פנומנלית. היינו צמד אלי־אוליו, חברים לדרך, בטורים של הופעות עם הלהקות. הוא היה איש עם נוכחות משמעותית, שנון, חד וקשה, בתפיסה האמנותית שלו וגם בחיים. היה בו משהו קשה, ועם זאת משהו רב קסם והיה בו עניין רב – לא סתם מגיעים ליצירות כאלה ולאיכויות צילום כאלה.

״ראיתי אחרי לכתו כל כך הרבה תגובות, כל כך הרבה צלמים צעירים שעליהם הוא השפיע. ואני בטוח שגם עליי הוא השפיע, בתמונות שלו הייתה הרבה מוזיקה״.

סבוטז' בייבי, להקת בת שבע, 1997. צילום: גדי דגון

סבוטז׳ בייבי, להקת בת שבע, 1997

ארבוס, להקת בת שבע, 1991.צילום: גדי דגון

ארבוס, להקת בת שבע, 1991

קליימקס, יסמין גודר, 2017

קליימקס, יסמין גודר במוזיאון פתח תקוה. צילום: גדי דגון

קליימקס, יסמין גודר במוזיאון פתח תקוה

birds

״אני חושבת שאם אפשר לתאר את הייחוד של גדי זה משהו בתשוקה שלו״, הומאת הכוריאוגרפית יסמין גודר. ״היה בו משהו שלא מוותר על השוט המושלם. ממשיך וממשיך ומצלם המון. כשהוא התחבר באופן מיוחד ליצירה – במקרה שלי זו הייתה קליימקס, היצירה שעשיתי במוזיאון פתח תקוה – הוא חזר שוב ושוב ועשה סדרות של צילומים. מטעמו, לא לבקשתי. עד שהרגיש שהמלאכה הושלמה.

״לאורך השנים הרגשתי מהלך של שינוי בעשייה שלו. כשנפגשתי איתו לראשונה, זה היה בהרמת מסך בשנת 2000. אני זוכרת שאני ותמר לם (שאז רקדה ורק אחר כך עברה לצילום) הצטלמנו על רקע מסוים בסטודיו שלו, והייתה העמדה והתאמה שצמצמה את התנועה (היו לזה גם סיבות טכנולוגיות). ולעומת זאת בשנים האחרונות היה משהו מאוד פעיל ומאוד רב צדדי בעבודה שלו. הוא התרחק מאוד מהמסחרי והלך למקום הרבה יותר חופשי ופתוח.

״היה איזשהו רגע שבו עולם המחול הישראלי השתנה, התרחב ונהיה יותר אלטרנטיבי, וקיבל עוד פנים. וגדי השתנה יחד איתנו. הוא היה בתיאטרון תמונע וצילם את כולם, ואפשר לראות בעבודה שלו תיעוד מרתק – מיוצרים בתחילת דרכם ועד ללהקות המבוססות. המנעד הזה מאוד יפה ומעיד על גמישות חשיבה – איך לתת במה לכל אחד״.

אלה רוטשילד, 12 צ׳קים דחויים, 2016. צילום: גדי דגון

אלה רוטשילד, 12 צ׳קים דחויים, 2016

ניב שינפלד ואורן לאור, דירת שני חדרים (2012). צילום גדי דגון

ניב שינפלד ואורן לאור, דירת שני חדרים, 2012

נאווה פרנקל ונבו רומנו, מתרחק והולך. צילום: גדי דגון

נאווה פרנקל ונבו רומנו, מתרחק והולך, 2015

הגבעה: מופע מחול מאת רועי אסף

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    הלהקה בת שבע היא משהו, האם בובי ג'ין חזרה?תנחומי על גדי.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden