כל מה שחשוב ויפה
דרור פויר (מימין) ותמיר שפר
דרור פויר (מימין) ותמיר שפר

אחרי 20 שנה: דרור פויר ותמיר שפר התקדמו עוד שלב בתור לגליוטינה

האמן תמיר שפר, שותפו הנצחי של דרור פויר לטור השבועי בגלובס, הוחלף במאגר הצילומים הגנרי של שאטרסטוק. ״זה רדי־מייד, וכשאתה רואה את הטקסט אתה אומר ׳גם הטקסט הוא רדי־מייד׳. באיור יש מורכבות שהרדי־מייד לא יכול לספק״

״כאילו שחסרות סיבות להתעצב, תמיר שפר ואני נפרדים אחרי כמעט 20 שנה ומשהו כמו 1,000 יצירות משותפות. לדעתי היינו ככל הנראה הצמד כותב־מאייר הוותיק ביותר בעיתונות המודפסת היום, תואר חסר כבוד והדר שלאף אחד, מסתבר, לא היה אכפת ממנו חוץ מאשר לנו״.

לפני שלושה שבועות פרסם דרור פויר בטוויטר את הציוץ הנ״ל. לא היה צריך להיות גאון גדול כדי לנחש את הסיבה לפרידה, אותה מילת קסם שלפחות עשור נמצאת כמו עננה שחורה מעל כל העוסקים בעולם העיתונות (ולא רק כמובן): ״קיצוצים״. עוד משרה נעלמת, עוד תחום כיסוי שנמחק, עוד יצירה מקורית שמוחלפת על ידי בנק דימויים גנרי וחסר יחוד. השלב הבא: אלגוריתם שיחליף את פויר?

שבועיים לאחר אותו ציוץ, כשפויר ואני עולים במדרגות לסטודיו של שפר ביפו, הוא שואל את שפר ״ראית מי החליף אותך?״. וכששנינו מביטים לעברו במבט תמה – מי כבר יכול היה להחליף אותו – עונה פויר בדכדוך: ״שארטסטוק״.

יום שני, השעה שתיים בצהרים. זה היום הקבוע שלהם מזה 20 שנה, שבו הם נפגשים כדי לדבר על הטור הקרוב, ופויר מספר לשפר על הרעיון. ״יש לי אחלה רעיון לטור״, הוא מספר.

״בסופשבוע האחרון נסעתי עם המשפחה לצפון ולקחנו ואן. אני נהגתי, ואז בפקיעין מצאתי את עצמי בעלייה חדה. מאחוריי מתחילות להצטבר מכוניות, ואז עשיתי זינוק בעליה של החיים: מושלם, כנגד כל הסיכוייים, עם כל המשפחה באוטו. זה רגע של גדולה.

״וככה אני יכול להתחיל מהחוויה הזו ולהמשיך לדיקטטורה של החיסונים ולאן המדינה הולכת, ההדרדרות בכביש, ואני ישר חושב על הטור. אני חושב על הטור ועל האיור, אני ממש רואה את זה בראש, איך עם איור אחד של תמיר אנחנו יכולים לדבר על הזינוק בעליה, על המדינה, על הממשלה, על הפקקים״.

ואכן, בטור שהתפרסם בשבוע שעבר תחת הכותרת ״תנו לי לספר לכם על השבוע המעולה שלי וגיבוריו המפתיעים״, מספר פויר איך ״זה לא קל לגלות בגיל 50 שבתוכי מסתתר נהג הסעות, שרק רוצה לפרוץ החוצה ולהשתלב בתנועה הגדולה של החיים״. בראש הטור מופיע צילום של פויר, ובהמשכו מחליף את שפר צילום גנרי של כיכר בפקיעין משאטרסטוק. שום זכר לפרץ היצירה של יד ימינו של פויר ב־20 השנים האחרונות, כאילו מעולם לא היה חלק בלתי נפרד מהטור. 

דרור פויר: בכל העיתונים יש קיצוצים. עד העצמות. בצעד שפוגע בי באופן אישי הוחלט להיפרד מתמיר. לזכות גלובס אגיד שהם שומרים על השכירים

״בכל העיתונים יש קיצוצים. עד העצמות״, מסביר פויר.״בצעד שפוגע בי באופן אישי הוחלט להיפרד מתמיר. לזכות גלובס אגיד שהם שומרים על השכירים״.

שפר: ״מה זו עיתונות בלי האינטימיות הזו; בלי הדיאלוג בין עורך לכותב ולמאייר. אתה לא יכול לפתור את זה בשאטרסטוק. איזו זכות קיום יש לה אם היא הופכת להיות כמו עוד דף באינטרנט?״.

פויר: ״הם שמים את כל יהבם בדיגיטל. צילום זה אטרקטיבי, אני לא יכול להתווכח עם הדבר הזה, אבל אני גם לא יכול להסכים לו, לכל השאטרסטוקים האלו. זה רדי־מייד, וכשאתה רואה את הטקסט, אתה אומר גם הטקסט הוא רדי־מייד. בתמונה אתה יכול להראות רק דבר אחד; באיור יש מורכבות שהרדי־מייד לא יכול לספק: הוא נתקע בביטוי האישי. פה הדברים מתנגשים״.

שפר: ״ישבת פעם על האסלה ובהית באיור? ריחפת במרחק שבין הטקסט לאיור? בצילום זה ישר: הנה הוא מחייך, עומד על שתיים, הכל אומר לך בוא נעבור מהר ללינק הבא. זו תפיסה הפוכה לגמרי של טור אישי. האיור נותן לך ספייס וזו גם המהות של טור אישי: לתת מקום לאנושי, לא למוד הדיגיטלי המאוד תכליתי; לא בוא נדחוף אינפורמציה במינימום זמן ומקסימום תועלת, נחבר פרסומות ונרוויח משהו. זה בדיוק הפוך ללמה לעשות טור שבועי. זה לא רק נדווח מה קרה, נכניס תמונה פרגמטית, כולם שמחים״.

פעם בכמה זמן יש איזו תאונה נוראית

את החיבור בין פויר לשפר עשו לפני 20 שנה רונית הבר, העורכת הראשית דאז של מגזין טיים אאוט תל אביב, ביחד עם אמיר חסון, העורך הגרפי של המגזין באותה תקופה. כעבור ארבע שנים עבר הטור לגלובס ומאז הוא מתפרסם שם מדי שבוע. 

שפר: ״על ההתחלה היה ביננו קליק, שנינו פריקים, נוצר ביננו דיאלוג עד שלפעמים האיורים היו מגיעים לפני כתבה. כל יום שני היה לנו את הטכס הזה: היו לנו הרבה נושאים משותפים לדבר עליהם – דרור עשה את קפטן אינטנט, אני באתי מההי־טק, עיצוב, אינטראקשן.

״אבל אלה לא היו רק הנושאים, יש לנו מבט דומה על החיים. יש ביננו שילוב מדהים בין סיפורי החיים של שנינו. מה שהוא יודע על הבנות שלי ומה שאני יודע על אשתו, זה יותר ממה שחברים טובים יודעים אחד על השני״.

פויר: ״זה נהיה אחד העוגנים המשמעותיים של השבוע שלי. אני מעריץ את הקו של תמיר, הוא אמן גדול, גם אם לפני 20 שנה האיורים היו אחרים, יותר סימבוליים, פחות הקו האצטקי־שמאני של היום. זה הכי בולט כשאני מסתכל על האיורים שלי, איך השתניתי. פעם גם היינו הרבה יותר כועסים, יותר אקטיביסטים, עם מניפסטים, ואז עברנו למוד של פאן. הטורים לא פאן, החיים כפאן״.

שפר: ״למדנו שאנחנו צריכים לעטוף אחרת את התחושות כדי לעבור את השבוע בשלום ולהיות אפקטיביים. דרור אוהב לטייל, הוא ואשתו מתנדבים באפריקה, ברזיל, לונדון, לא פספסנו שבוע, גם אם הוא היה עם המצ׳אטה ביער באקוודור, הוא נסע שעות להגיע למקום עם קליטה ומשם ניהלנו את השיחה השבועית שלנו״.

פויר: ״מכל החורים: הודו, ויאטנם, מכסיקו, קוסטה ריקה״.

שפר: ״לפעמים היה לנו קשה לתאם את הזמן לשיחה, אני הייתי ראש מחלקה במכון טכנולוגי חולון, לדרור היו את העניינים שלו, אבל תמיד היה לנו ברור שזה יקרה, גם אם לפעמים זה נדחה ונדחה והגיע לקיצון של הקיצון של הירידה לדפוס, והצלחנו למשוך את הדדליין מעבר לדקה״.

פויר: ״מעבר לדקה. זה אתוס״.

שפר: ״ואז אתה אומר רבאק, יכולנו לעשות זה בחמש אחר הצהרים ולא באמצע הלילה, אבל יש משהו ברומנטיקה של הטור האישי שעדין מודפס, עם הריח של הנייר״.

שפר: ״זה השקט הנפשי שלנו, ככה אנחנו מסכמים את השבוע. גם אם הדברים חוזרים על עצמם, תמיד עם אותם נושאים, חייבים לדבר: פוליטיקה, בחירות, חגים, ימי הולדת״. 

פויר: ״ופעם בכמה זמן יש איזו תאונה נוראית״.

אנחנו חלק ממשהו גדול יותר

20 שנה הם נפגשים מדי יום שני ומדברים על השבוע שהיה. שבועיים אחרי הטור המשותף האחרון, קשה לעקוב אחרי שטף הדיבור שלהם. הם משלימים משפטים אחד של השני, ולפעמים הם אפילו לא טורחים לעשות את זה, כי ברור להם מה השני התכוון להגיד, עם כל הרפרנסים והחוויות המשותפות שצברו.

מה הערך בלכתוב טור אישי? למה לעשות את זה בכלל?

פויר: ״קודם כל זו עבודה, אבל יש ערך בהמשכיות: מה זה כל החיים האלה אם לא המשכיות? תינוקות נהיים ילדים, אנשים מתים ונולדים, מחלות, חתונות, אסונות. אנחנו חלק ממשהו גדול יותר, שהתפתח משבוע לשבוע, משנה לשנה״.

תמיר שפר: אנחנו סטורי־טלרס; הוא כותב ואני מאייר. הוא מתחיל לספר, הלכתי ברחוב ואתה לא מאמין מה ראיתי. הערך השבועי של 20 שנה של סיפורים כאלו הוא ערך עליון שמתייחס לחברה שבה אתה חי

שפר: ״אנחנו סטורי־טלרס; הוא כותב ואני מאייר. הוא מתחיל לספר ׳הלכתי ברחוב ואתה לא מאמין מה ראיתי׳. הערך השבועי של 20 שנה של סיפורים כאלו הוא ערך עליון שמתייחס לחברה שבה אתה חי״.

פויר: ״לפעמים יש שבועות שאין לך כלום, המוח שלך מיובש, לא קרה כלום וצריך לחצוב; כל שבוע צריך לחצוב במציאות. ובגלל שבאיורים של תמיר יש הרבה דברים מעוגלים, ותנועה, אני מרגיש שזה משפיע על הכתיבה שלי, שמושפעת מהזרימה של האיור״. 

פויר: ״ומתי אתה הכי מרגיש את הדבר הזה? עברו שבועיים מאז הטור המשותף האחרון, ואני ממש מרגיש את זה. זה זוועה. אני בא לכתוב, יש לי שברי רעיונות, ואין מי שיעזור לי.

״ואז אתה שואל מה בכלל המקום של טור אישי בעידן שבו היום לכל אחד יש טור אישי בפייסבוק? מה היתרון שלי מכל האנשים החשופים והכנים בפייסבוק? מה הערך? פעם, כשלא היה אינטרנט, הייתי קורא יהונתן גפן, אודטה שאהבתי בתור ילד, דנקנר, אהרון בכר. זו שאלה אמיתית: מה הערך של טור אישי של אנשים כמוני, כמו דנה ספקטור. ברוב המקרים אני גאה בתוצר שלי אבל יכול להיות שזה הסוף של כל הדבר הזה. אין לי תשובה, זה גורם גם לי לחשוב מה הלאה״.

שפר: ״אני מסתכל קדימה: עשינו קצת נוסטלגיה והיה נחמד ואחלה טיול. יהיה סיפור חדש, אולי בפורמט אחר, העולם משתנה; מי כמונו יודעים את זה. אנחנו לא מתכוונים ללכת אחורה: אתה צריך להסתכל מסביב, לראות שיש לך עדיין מה להגיד, שאתה רוצה להמשיך לספר סיפורים, פשוט צריך למצוא איך.

״אבל, אנחנו גם ברומנטיקה פה, למה שהולך ונשכח. העיתונות המודפסת נעלמת והופכת להיות משהו אחר, וחשוב ללמוד מזה איך לשמר את הדברים האלו ולהפוך אותם למשהו חדש. אם אתה מחפש חמלה או אינטימיות, איך הן יכולות לבוא לידי ביטוי בפורמט החדש שעוד לא חשבנו עליו״.

פויר: ״יש דימוי שאני אוהב על כל הריבים בישראל: בסך הכל כולנו אנשים שרבים בתור לגליוטינה. העניין הוא שהריב הוא אחר כשהתור הוא ארבעה בלוקים ממך ואתה מתחיל להתקרב… כולנו בתור הזה, לאט לאט אתה מרגיש את זה. כשהתחלנו את הטור רק נולדה לו ילדה, אני הייתי ׳עזוב אותי מילדים׳, אבל מאז ילדים, חתונות, ניתוחים.

״וכשאני מסתכל קדימה אנחנו עדיין בתור לגליוטינה״.

שפר: ״פשוט עכשיו התקרבנו לראש התור״.

פויר: ״ובזמן שנשאר לי בלי תמיר, זה מבאס, והבעיה היא שאף אחד לא רוצה להיות בתור לפניך״.

אז אתם אופטימיים?

שפר: ״תמיד״.

פויר: ״כן. תמיד. אין מה לעשות. אולי זה זמן טוב לעשות רענון, לעשות משהו חדש בעיתון: מה, עכשיו בכל יום שני אני אתבאס? מצד שני קשה לי לוותר על זה. לא יודע. זה שיעור בזן – ככל שאתה מהדק את האחיזה אין לך במה להיאחז״.

שפר: ״אז נפתח את היד ונזרום למשהו חדש. אין ספק, באותה טבעיות״.

פויר: ״זה עושה לך חשק לסכם. כמי שרואה את עצמו מתפתח דרך האיורים של תמיר – יש איורים שלי ושל הילדים מגיל צעיר – אני חושב קדימה. אבל גם נוסטלגיה זה בסדר. יחסי כותב־מאייר הם משהו כל כך נישתי, זו אמנות נכחדת, הנה עוד משהו שנכחד בעולם״.

שפר: ״לפחות אני שמח שהיינו האחרונים״.

פויר: ״כן, לפחות עשינו טור פרידה אחרי 20 שנה ו־1,000 טורים. זה מטורף״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

5 תגובות על הכתבה

  1. עודד

    הפסד שלנו. כל כך חבל

  2. רונית כפיר

    שני ענקים. באמת הפסד של כולם. רווח של מעטים.

  3. שחר קובר

    ההפסד של כולנו.
    אבל לצערי זה כבר תהליך שמתרחש במשך כמה שנים טובות. אם פעם איירתי 2-4 איורי עתונות בשבוע ואיירתי טורים קבועים בעיתונים במשך יותר מעשור ברצף, היום אני מאייר איור אחד בחודשיים במקרה הטוב. לאט לאט העבודה התפוגגה לה, העתונים הפסיקו להתקשר, ותמונות ממאגרי צילומים התחילו להחליף את המאיירים. רואים את זה יותר ויותר. וזה מדכא, אבל גם מובן באיזשהו אופן, לאור המצב הכלכלי. איור הוא פריביליגיה במובן מסוים וכשהכלכלה בקריסה, אנחנו פחות או יותר הראשונים שאפשר להפטר מהם. כמו שפעם אמר מישהו חכם – אף אחד לא מתעורר באמצע הלילה כשהבית מוצף מפיצוץ בצנרת ואומר – אני חייב מאייר דחוף עכשיו, יעלה כמה שיעלה.

  4. יהודית איל

    גלובס, הפסדתם, לפחות אותי. המדור של פויר היה הסיבה שלי לקנות את העתון בסופשבוע והאיורים של תמיר ישבו עליו בול. פויר את תמיר הם המשהו הנוסף הזה בסוף הגליון, אחרי כל מדורי הלוקסוס של המסעדות והאיים הקסומים של היפים והאמיצים, המשהו שהזיז לחשוב, המשהו שלא תמיד מסכים בקיצור, המשהו הכי מעניין ב-G.
    המקצוע שלנו אמנם מקצוע קפיטליסטי ברובו ועל כן אם המצב חלש, גם אנחנו נופלים. אבל יש פה עוד משהו, גם הוא שלוב בשיטה הכלכלית אך מתגלם בירידת ערך יותר מהותית: אנחנו חיים בעולם של קונפקציה: צילומים מהמדף, איורים מהמדף, הוראות על טרנדים שנתיים בעיצוב ותרבות של ערבב ושלב מן המוכן והעיקר – שיוגש מהר כי המונה דופק גם כסף, גם זמן. בקרוב האלגוריתמים שיחליפו אותנו גם כמאיירים וכותבים. ובכל זאת, מי שיש לו מה לומר פשוט לא תהיה לו ברירה ולכן ימצא תמיד דרך. זה צורך, זה כשרון מולד, זה חלק מהזהות. התשובה טמונה אולי בהמצאת מסגרות חדשות.

  5. אורית זוהר

    עצוב מאד 🙁

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden