כל מה שחשוב ויפה
Pier, 2020
תומר נתנאל לוי, Pier. צילום: שי אלפיה

תומר נתנאל לוי: מי שאוהב חיים קלים שלא ינסה לעצב כיסא

בעשור האחרון תומר נתנאל לוי מנהל מערכת יחסים מורכבת עם כיסאות. בתערוכת יחיד חדשה הוא מציג 18 כיסאות שיצר בשנים האחרונות, וחוקר את הקשר בין הכיסא, החברה והאדם

יובל: הי תומי, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו של שנה לקורונה?

תומי: בוקר אור! אני מעולה, ימים די מטורפים ומרגשים בהכנות לתערוכה. וכמובן גם בין חיסונים, את המגיפה כבר הטמעתי מזמן באורח החיים.

יובל: באיזה אופן? ספר קצת איך עברה עליך השנה האחרונה? זכור לי גם איזה מיצב מחאה שגם הוא כלל כיסאות…

תומי: כן, ודאי, אין דבר בעולם שאינו כולל כיסאות.

עברה שנה מעניינת מאוד, המגיפה פרצה לחיינו בזמן תהליכי שינוי בסטודיו, וזה ללא ספק עיצב וליטש את ההתנהלות כעת. מרבית הלקוחות המסחריים שאיתם עבדתי היו מחוץ לפעילות, וכתוצאה מכך גם העיצוב והביצוע של פרויקטים. אז בהתחלה ממקום מחובר לתהליכים החברתיים והתרבותיים לקחתי חלק במחאת העצמאים, ועוד שלל מעללים. לאחר מכן, כשהרוחות נרגעו, נוצר מצב שאיפשר לעבוד על פרויקטים יחודיים יותר ולהתרכז בצדדים האמנותיים יותר והמסחריים פחות.

ועדין בכניסה לסטודיו עדיין מרוסס ״איקאה״ כדי שלא אשכח מה עברנו… (בסוף הסגר הראשון ליצמן פתח את איקאה ראשונים לפני חנויות הרחוב)

יובל: כן, זוכר. והנה, תערוכה חדשה, פֵטיש, בטרמינל עיצוב בת ים. איך זה קרה? מה הביא אותך לטרמינל?

תומי: בנקודות שונות לאורך השנה הזו הרגשתי שהתבשל הרגע להוציא את מרבית החברים שלי לאור. אנחנו במערכת יחסים רצינית כבר כמה שנים, אך רק מי שמגיע לסטודיו זוכה לראותם ולשבת עליהם. התחלתי לגשש ולרחרח לגבי חלל תצוגה מתאים. אחת מהשיחות היתה עם לירון הרשקוביץ (מנכ״ל עמותת ״לצאת מהקופסא״), והוא אמר לי בוא לראות את הטרמינל החדש. כשנכנסתי לחלל המרכזי זה היה ברור מאוד שזה המקום הנכון לתערוכה הזו. היא עוד לא נקראה פטיש, הפענוח הזה הגיע בשלב מאוחר יותר

יובל: ובאיזה שלב הצטרף האוצר, גיא מורג צפלביץ?

תומי: לירון ואני בישלנו את התערוכה מזה זמן מה, וכשנקבע התאריך לבחירות הבנו שישנו סיכוי סביר שנוכל לערוך אותה סביב הבחירות, בהנחה שזה יהיה אפשרי. החלטנו לקבוע תאריך וסביב ניסוח התמה המרכזית שתאחד את תצוגת כיסאות שונים מתקופות שונות פניתי לגיא שהוא אוצר מתחום האמנות, ואנחנו בדרך סופר מרתקת יחד מאז

Bubbles ,2019

Bubbles ,2019. צילום: עמית אופק

Cre-chair, 2017

Cre-chair, 2017. צילום: נדב יהלומי

יובל: מה אם כן אתה מציג בתערוכה? מה היא כוללת?

תומי: התערוכה תכלול כ־18 כיסאות נבחרים שיצרתי בשנים האחרונות, חלקם ״מן המוכן״ (רדי־מייד מטופל) וחלקם יש מאין. יחד הם מספקים הצצה לעולם האוביקטים, לשיטת העבודה שלי, וגם נקודת מבט מעניינת על הכיסאות שכולנו מכירים. כל אחד מהם הוא דמות שונה שהתגלגלה לחיי, יש לה סיפור (חומר, טכנולוגיה ותקופת ייצור) ותכונות אופי (מצב שבו נמצאה, מיקום, סגנון), אך במשותף להם כמובן מערכת היחסים איתי בסטודיו.

התמה שמאחדת אותם מעניינת לא פחות: לא היה קל להבין כיצד מציגים יחד את כל הדמויות הצבעוניות, כשאני הציר המרכזי היחידי השותף להן. כשגיליתי את מקור המונח פטיש זה התבהר: המושג הראשוני מדבר על הענקת תכונות מטאפיזיות לחפצים (טוטמים וכו׳) והעברת המלאכותי למוקד סגידה ופולחן. זה מסביר באופן אידיאלי מה התפיסה שלי של הכיסאות מחד, ומאפשר להתחבר לשיטת הטיפול שלי בהם.

מאוחר יותר פרויד עשה שימוש במונח שהכניס אותו לטרמינולוגיה היומיומית שלנו כסטייה, אובססיה ותשוקה בלתי נשלטת למושא מסוים – שזה נחמד גם ברובד הראשוני יותר להבנת הפטיש שלי לכיסא

יובל: אז בוא תתן כמה דוגמאות לכיסאות כדי שנבין במה מדובר

תומי: אחד הכיסאות האחרונים שסיימתי הוא פייר (PIER), שמורכב משני שלדי כיסאות מסעדה זולים שנזרקו לפני כמה חודשים על ידי בעל מסעדה שעשה עלייה מצרפת וסגר את העסק. פגשתי אותו בזמן שהוא מניח אותם ליד הפח הסמוך לסטודיו, מתלונן על המצב ומספר לי כמה כיף ושיק היו לו בפריז (באותו רגע גם הכסאות שומעים את זה, כן,..).

אז אני לוקח אותם לסטודיו ומרגיש שהם צריכים להפוך לכיסא לאונג׳י ונוח שמכניס את סיפור הדירות המדויקות באירופה. תחילה אני מפרק ומרכיב אותם מחדש ללא תוספת חומר גלם אחר ואז ההיסטוריה של העיצוב נכנסת והם מתחילים להתכתב עם פייר ג׳נרה (אדריכל צרפתי ובן דוד של לה קורבוזיה שדי היה מאחורי הקלעים), וכתוצאה מכך גם נבחרים חומרי הגמר מודרניים והאוביקט כולו נכנס למהפך שאליו ייחל.

זו דוגמה מעולה למה שעובר על כיסאות מן המוכן

תומר נתנאל לוי

תומר נתנאל לוי. צילום: רעות בן יהודה

Disveld, 2018

Disveld, 2018. צילום: עמית אופק

Steelveld, 2018

Steelveld, 2018. צילום: שי אלפיה

יובל: עוד דוגמה

תומי: סטילוולד הוא הומאז׳ מפלדה לאייקון Red-Blue Chair של חריט ריטוולד וחלק מפרויקט דיס־מנטליזציה שלם. הכיסא המקורי הוא האייקון הראשון שבו נגעתי (זה היה בסלון של רם כרמי ז״ל והוא התחיל את הרומן שלי עם כיסאות לפני כעשור), והוא חגג 100 שנים ב־2018. האדריכל הגאון הזה היה בעל נגרייה באוטרכט, ויצר כמה מהכיסאות החשובים ביותר של המאה ה־20.

גיליתי את דבר החגיגה והחלטתי לעשות אחד מהפרופילים מתכת, שכן כל מידות החלקים כבר פורסמו ב־1918 משל היה זה ה־DIY הראשון. הרגע שבו הרכבתי ריטוולד משלי על שולחן הסטודיו כבר מלווה בדמעות התרגשות, וזה התפתח לפרויקט של של פירוק והרכבת אייקון ויצירתו בחומר אחר עם כל המשמעויות: מצד אחד אני מכבד את האייקון ויוצר אותו בחומר ״על־זמני״, אך במקביל אני גם צוחק עליו קצת בדרכי ההרכבה, ובפסל מיצב שאני עושה מאותם החלקים אני מדמה כיסא שנשבר כקרשים למדורה

זה מתחיל בכס המלכות העתיק והנשגב

יובל: אז אם לעשות רגע מבט על: למה כיסאות? מה מושך אותך בהם? למה דווקא הם? ומה בכלל יש למעצבים עם כיסאות?

תומי: הבט, בדרך כלל אנשים לא מסוגלים לגלות מחוץ לספת הפסיכולוג את מקור הפטיש שלהם, אבל אני אנסה בכל זאת. הכיסא הוא אוביקט שמלווה באופן צמוד את האדם (גם בישיבה עליו ותנוחות הגוף), אך בעיניי הוא בעיקר ״מראה״ תרבותית וחברתית להתפתחות האנושית.

זה מתחיל בכס המלכות העתיק והנשגב שמסמל את השלטון ועליו מתבצעות כל ההחלטות הקריטיות, ממשיך בימים שבהם נוצרים מקומות ציבוריים שבהם נדרשת המתנה ורומאים שמים בהם שרפרפים מסוימים, ומקבל תפנית אדירה עם המהפכה הצרפתית שיחד עם זכויות החופש והדיבור מקנה לכל אדם גם את הזכות לשבת בביתו סביב שולחן מסודר.

המהפכה התעשייתית וכיסאות טונט – שגם נוכחים בתערוכה – כבר יוצרים מצב שבו מבעלי מלאכה ועד מפעלים תעשייתים גדולים, כיסאות רבים יוצאים לאור לשירות האדם ועל גביהם אפשר לקרוא בבהירות את רוח הזמן והמקום שבו הם נוצרו, פריצות דרך של חומרים, מלחמות וכל מעללי האדם כמו חקוקים על האוביקט הזה.

birds

כתוצאה מכך גם מעצבי העל המפורסמים הם דה־פקטו מעצבי רהיטים, ואני חווה ומאמין שהם שם כי זה באמת מאתגר לחדש בתוך העולם הזה. הפונקציונליות שלו היא לא דבר מובן מאליו, אף על פי ש״אחד האדם״ תופס אותו ככזה

יובל: את זה אני יכול להבין באופן כללי, אבל יש מעבר? מה מושך אותך יותר מהכל בכיסאות?

תומי: אני מוצא בהם קרקע פורייה לביטוי אישי. מרביתם מגיעים עם עולם תוכן קריא, ואני מעצב שפועל דרך ביסוס נרטיב. לכן המשחק בכיסאות גם מאפשר לי להתבטא בנושאים רלוונטיים לתקופה ולהעביר את המוקד לאזורי הדיזיין־ארט.

במקביל מתרחשות המון התנסויות פיזיות ומחשבתיות בעזרת האוביקטים שמאתגרים את המשתמש או הצופה, גורמים לך לעמוד מולם או לשבת עליהם, ופתאום לגלות משהו חדש על אוביקט שנתפס כשכיח ולהתחבר לסיפור שהעיצוב מאיר עליו.

מי שאוהב חיים קלים שלא ינסה לעצב כיסא…

Playround, 2019

Playround, 2019. צילום: עמית אופק

Barrel ,2019

Barrel ,2019. צילום: שי אלפיה

יובל: אז עוד שאלה שלפחות עשור, אם לא יותר כבר שואלים: העולם באמת צריך עוד כיסאות? לא מספיק מה שיש לנו כבר – אפרופו סוגיות אקולוגיות, סביבתיות וכן הלאה?

תומי: אני לא חושב שהעולם צריך עוד כיסאות חדשים, בטח לא בכמויות שהחברות המסחריות רגילות לייצר, וזה לא משנה אם הם נעשים בטכנולוגיות מחזור מתקדמות. האדם בעתיד יישב – זה בטוח – אך במקום הזה כיסאות אינם שונים מאוביקטים או מוצרים אחרים. אני מאמין שעלינו להתחיל בחיים שבהם הצרכנות המופרזת יורדת ובמקומה נכנסים לסביבה המקיפה אותנו אוביקטים קיימים, איכותיים, שנאספים יחדיו תחת הטעם האישי שלנו ובתוך כך גם מספרים גם את הסיפור שלנו.

זה ניכר בעבודתי עקב הטיפול באוביקטים שתרבות הצריכה הדורסנית מוקיעה, ואני יוצק בהם חיים חדשים ומספר את הסיפור שלהם

יובל: אז עכשיו אני סקרן איזה כיסאות יש לך בבית? מה הכיסא האהוב עליך? והאם יש לך איזה כיסא חלומות?

תומי: וואו, שאלה מאתגרת מאוד. בסלון יש לנו כורסאת WASSILY של מרסל ברויר, ובפינת האוכל כיסאות אנגליים בני 50 בערך שמתחברים לאופי האבירי והעתיק של שולחן האוכל. לבחור כיסא אהוב זו כמעט משימה בלתי אפשרית. הכיסא הראשון של מיקלה דה־לוקי הוא ללא ספק מרכזי בהשפעתו על עבודתי, כמו כל מה שממפיס עשו

יובל: וואלה. למה ממפיס? (ולא שצריך סיבה מיוחדת…)

תומי: קודם כל אטורה סוטסאס הוא גורו העיצוב הבלתי מעורער שלי. זה אדם שעבר בכל התחנות וכל נגיעה שלו בהן היתה אפית. מעבר לכך הגישה הזו של שובע ממינימליזם ובעיטה חדה במה שמוכר לכיוון חדש ולא בהכרח ידוע, היתה דבר שהתחברתי אליו בזמן לימודי העיצוב שלי ומאוד מתאימה לתפיסות הקצת פרובוקטיביות שלי. בתור מעצב אני שואף להיכנס לשדה חדש שבו ההיסטוריה ידועה אך החוקים המוכרים ניתנים לפרשנות. 

וגם, אני יליד שנות ה־80 יקירי…

יובל: יפה! מה עוד? משהו חשוב להגיד לפני שנפרדים?

תומי: כן. התערוכה הזו היא הרמת כפפה ראשונית מתוך רצון להניע תהליך שיאפשר לסצנת דיזיין־ארט מקומית להתעורר בישראל. מבחינת כוחות השוק אין מניעה להתרוממותה ואני בטוח שיריעת המעצבים שהולכים לכיוון הזה תתרחב ברגע שהמודעות לטעם אישי ויצירת אסתטיקה מקומית מעניינת ישתרשו, גם בקרב הקהל המקצועי שמנחה את בחירת הפריטים (אדריכלים.ות ומעצבי.ות פנים) וגם הקהל הרחב שבסופו חי בקרבת האובייקט והסיפור.

ובואו – אני מתרגש ממש


פֵטיש | תומר נתנאל לוי
אוצר: ד״ר גיא מורג צפלביץ׳
טרמינל עיצוב, לצאת מהקופסא, אהוד קינמון 32, בת ים
פתיחה: 18.3 בשעה 19:00; נעילה: 2.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden