כל מה שחשוב ויפה
עין לבנה
תומר שושן, עין לבנה. צילום: סער מזרחי

עין לבנה: המועמד הישראלי לאוסקר

המבט הלבן חורץ את גורלו של הכהה: סרטו של תומר שושן - המועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר - עוקב אחר בחור צעיר שמוצא את אופניו שנגנבו ומתעמת עם החשוד לכאורה בגניבה

כמה הרבה אפשר להכניס במעט? את התשובה אפשר למצוא בסרטו הקצר (20 דקות) של תומר שושן, עין לבנה, המועמד הישראלי מבין חמשת המועמדים בקטגוריית הסרט הקצר לאוסקר האמריקאי ה־93, שייערך השנה ב־26.4.

במרכז העלילה שמתפרשת בזמן הסרט על פני כשעה, עומד עומר אטיאס (דניאל גד), בחור צעיר שמגלה במקרה את האופניים הגנובות שלו קשורות ברחוב המרץ ליד בית המשפט בדרום תל אביב. מהר מאוד אנחנו מבינים שהקשר שלו אל האופניים הוא קשר רגשי: המכה שקיבלו מהתאונה ההיא או הלב הסגול שהחברה שלו הדביקה עליהם. בנוסף להכל הם גם עלו 2,000 שקל.

עומר, שמחפש דרך להשיב לעצמו את הגניבה, מנסה לעשות זאת בשני מסלולים: דרך החוק הבירוקרטי – פנייה למשטרה; ודרך החוק הפרטי – גניבת האופניים חזרה. שתי הדרכים אמורות להוביל אל תוצאה ידועה, ועל הדרך השנייה הוא אפילו מוכן לשלם 250 שקל, אלא שזה לא הסיפור.

כבר בשלב עולה האסוציאציה המיידית לסרט האיטלקי גונבי האופניים, שמבוסס על ספרו של לואיג׳י ברטוליני בבימויו של ויטוריו דה סיקה משנת 1948.  גם שם, כמו פה, הריאליזם האורבני מתכתב עם איש התר ברחבי רומא אחר אופניו. אלא שבעוד בגונבי האופניים האיש העני והמושפל הוא זה שנגנבו ממנו האופניים, שושן מציעה וריאציה הפוכה שבה לאדם החזק נגנבו אופניו. בשני הסרטים ההבנה האנושית מגיעה באמצעות השפלת הזולת, זו המעוררת לנקודת הסתכלות חדשה.

בסרטו של שושן, בחשיכת הלילה, כשאור השמיים כהה, מתגלה סיפורם של הפליטים האריתראים השקופים. יונס (דיוויט טקלאב), פועל איטליז והבעלים החדש של האופניים הוא כזה, והאופניים הם גם הסיפור שלו. הוא הבטיח לבתו להסיע אותה לגן שנמצא במרחק שעה מהבית, היא ביקשה אופניים בצבע לבן. הוא קנה אותם ב־250 שקל. בשבילו זה הרבה כסף והוא מוכן להחזיר אותן תמורת ה־250 שקל ששילם.

אבל מי אמר שלא הוא הגנב? הרי הוא אריתראי, לא משנה מה יגיד. הסיפור כמובן מסתבך כשהמשטרה מגיעה ועל הדרך מתגלה שלוויזה של יונס פג התוקף והוא נלקח לחקירה שאנו מבינים שקרוב לוודאי תוביל לגירוש.  

הבחירה באופניים לא מקרית ומהווה מטאפורה נפלאה לחלקים של הסרט שמתקלפים במהירות, באמצעות דמויות שלכאורה מגלות כמה המעשים הקטנים שלהם גורליים. הקטבים הם נוכח הזר: כדי לנוע, גלגל תלוי בגלגל. אישה משוחררת וסמכותית שתובעת שיכירו בנוכחותה (מישל, המעסיקה של יונס) מול אישה משוחררת עוברת אורח, נטולת סמכות שנוח לא לראות שהיא שם, עולה על רכבים מזדמנים. הסוף של היצירה הקצרצרה מצליח להביא את המהלך העלילתי לשיאו.

עין לבנה עין לבנה

בפירוק הרצועה התסריטאית של הסרט מתגלות בחירות מושכלות שלוכדות רגעים מדויקים של יחסי כוח, ומציירות פרטים קטנים גם נוכח האילוצים וצמצום המשאבים הטכניים הניכר, שפועל בסרט זה לטובת הסיפור ואף משבח אותו.  

סצנה מיוחדת במיוחד שתפסה אותי, היא קבוצת הארתראים שמסתתרים באחד מחדרי הקרור באיטליז. תמונה זו נעה על גבול החי/מת ומסמלת באופן סרקסטי שהקור הוא לא רק היחס אלא גם המצב. זו פוזיציה אמנותית מלאת כוח של מצוקת החי, ואין לי ספק שהיא שיאו של המבט הלבן בסרט החורץ את גורלו של הכהה.

שושן מתגלה בעין לבנה כבמאי מבטיח שמצליח לעצב דמויות עומק גם כשהן שוליות, ולאסוף אותן כספירלה מרתקת אל נקודת האחיזה של הגיבור, שמעביר את המבט אל הצופה וממלא אותו בתובנות. הוא מצליח לתת מבע אסתטי לפשטות ולומר הרבה במעט, והמכלול הזה עובד.


עין לבנה
במאי: תומר שושן
מפיקים: שירה הוכמן וקובי מזרחי
צילום: סער מזרחי; עריכה: שירה הוכמן
הופק בתמיכת קרן מקור

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden