כל מה שחשוב ויפה
אמנון רכטר
אמנון רכטר. צילום: אור קפלן

אמנון רכטר: ״בלי שום פוטושופ טקסטואלי״

חשוף, ספרו של האדריכל אמנון רכטר שמביא את סיפור תכנונו ובנייתו של היכל בית המשפט בתל אביב, בולט בייחודו ומאתגר את הפורמטים המקובלים של ספרי אדריכלות

חשוף, אומר האדריכל אמנון רכטר, כשהוא מתייחס לכותר ספרו שראה אור לאחרונה בהוצאת מרכז רכטר לאדריכלות, ״מגלם ממד חשיפה שמתקיים בתוכנו של הספר בכמה מישורים במקביל. הוא חושף תהליכי בנייה ויצירה, מייצג את הבטון החשוף כחומר המשמעותי במופעו של הבניין, וגם חושף אותי, כעין תבליט שנותן ביטוי להתייחסויות שלי לדברים, ללבטים, למחשבות ולתפיסות״.

ואמנם, הספר, המביא את סיפור תכנונו ובנייתו של היכל בית המשפט בתל אביב שעליו היה אמון, בולט בייחודו בזירת ספרי האדריכלות. הוא אינו עונה על כל תבנית מוכרת של ספרים העוסקים בתחום, כשהדרך שבה נכתב, נערך ועוצב מייצרת הזרה מכוונת בינו לבין התוצר המוגמר, וז׳אנר שונה המאתגר פורמטים מקובלים של ספרי אדריכלות. 

חשוף

חשוף. עיצוב: סטודיו רוני ורוני. צילום: יקיר שוקרון

״חשוף נועד להכניס את הקוראים, בעיקר אלה שאינם נמנים על הקהל המקצועי, אל נבכי התהליך הנסתר של תכנון ובניית בניין, ולעשות זאת בצורה מעניינת באמצעות ספר, שהוא דבר מוחשי שאפשר להחזיק ביד, ולעולם נכס תרבותי שמתכתב עם שנות היסטוריה ויצירה״, אומר רכטר על הספר, שתהליך העבודה עליו ארך שלוש שנים. ״רק בספר המאגד ויזואליה וטקסטים אפשר ׳לפרום׳ תהליך כל כך מורכב של תכנון על כלל המשמעויות הכרוכות בו והדילמות המתלוות אליו, ובכלל זה האישיות״.

כך, הספר נרקם מפרקים המתייחסים להבטים שונים של תהליך התכנון־בנייה, ושוזרים את האדריכלי, האקדמי, ההיסטורי, האמנותי והאישי באמצעים טקסטואליים וחזותיים. כל פרק עומד בפני עצמו, כשבה בעת החיבור ביניהם מייצר פאזל מורכב ושלם רב עניין שערכו עולה על ערך סך חלקיו. 

להיות ״באמת״ ארכיטקט

רכטר, בן 62, הוא אדריכל שוחר ידע בעל חשיבה הוליסטית מעמיקה, שתפיסתו שואבת מתחומי תרבות כאמנות, קולנוע, ספרות ושירה. אמנם מצופה היה לחשוב שבחירתו באדריכלות הגיעה מהבית, כהמשך טבעי לעיסוקם של אביו, האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב רכטר, ושל סבו, האדריכל זאב רכטר, אך מסתבר שלאו דווקא. ״בבית לא כיוונו אותי לאדריכלות. הוריי חינכו אותנו דווקא לספקנות. לא לקחת דברים כמובנים מאליהם, אלא לגלות סקרנות ולשאול שאלות״.

בסופו של יום, כידוע, הוא פנה ללימודי אדריכלות ב־AA בלונדון, ״אך גם אז, ובפרט לקראת סוף תקופת הלימודים, שאלתי את עצמי אם עשיתי את הבחירה הנכונה. חוויתי סוג של משבר: לא ידעתי אם הספקות שעלו בי היו קשורים לשאלה אם התחום באמת מעניין אותי, או שמא זה היה איזה חוסר ביטחון שאחז בי לגבי מידת הכישרון שלי. העובדה היא שרק אחרי שסיימתי ללמוד הרשיתי לעצמי להיות ׳באמת׳ ארכיטקט״.

צילום בית המשפט: איתי סיקולסקי

בתסריט כמעט דמיוני של השתלשלות נסיבתית מהסוג שרק החיים עצמם יודעים לייצר, הסיפור של הבניין טעון בהיסטוריה המשפחתית־אישית של רכטר, שבספר מתואר על ידו כנרטיב שחוזר על עצמו בצורה מצמררת. במכרז לבניית בית המשפט שהתקיימה בסוף שנות ה־50, הגישו אביו וסבו שעבדו יחד הצעות תכנון נפרדות, אחרי שהתקשו להגיע לידי הסכמה על הקונספט התכנוני.

ההצעה שזכתה הייתה של סבו וזו שהגיש אביו זכתה במקום השני, אולם זמן קצר לאחר הזכייה מת הסב במפתיע ובניין בית המשפט נבנה על פי הצעת התכנון של בנו/האב יעקב. ארבעה עשורים לאחר מכן, כשהוחלט על תוספת אגף חדש למבנה, שוב הופקד התכנון בידי משרד רכטר, אך גם כאן חזר להתערב הגורל; יעקב האב מת אחרי שנה ואמנון, שעבד איתו, הדור השלישי בשושלת האדריכלים במשפחה, היה מי שתכנן את הבניין החדש.

מעצם הווייתו, בית משפט הוא מבנה מורכב מרובה פרוגרמות, ועוד יותר מכך כשהוא כרוך בחיבור למבנה קיים ואף מערב קשר אישי־רגשי של אב ובן. אך כשרכטר נשאל על מידת האתגר שהשילוב המיוחד הזה הציב בפניו, תשובתו מרככת את הממד המאתגר.

״האתגר, אם לכנות זאת כך, היה רק ברמה של התמונה הרחבה. בפועל מדובר היה בתהליך תכנוני ארוך, שכמו כל תהליך מסוגו התנהל ברמת השטח והיום־יום, ותוך בחינה מתמדת ומדוקדקת של הפרויקט לאור ערכים אורבניים, עיצוביים או טכניים״. 

אדריכלות חייבת להיות מרחב אמיתי

כמו הבניין שאת סיפורו הוא מביא, כך גם הספר, לדבריו, היה תהליך של בנייה, כמו פרק נוסף שלו. ״בדומה לתכנון אדריכלי גם כאן הייתה ׳קונסטרוקציה׳. ידעתי שהקול שלי יישמע בו, אבל לא רציתי לכתוב את הטקסט בעצמי״.

ואכן, קולו של רכטר ״נשמע״ במחשבות וברעיונות, בפרטים אדריכליים וביצירות האמנות שנבחרו להיות משולבות בבניין כחלק בלתי נפרד ממנו, כשהוא עצמו, בגוף ראשון, מופיע ״רק״ פעמיים; בפרק הפותח את הספר, ובטקסט המסיים אותו.

הפרק הראשון הוא שיחה חופשית שרכטר מנהל עם חברו עמוס גיתאי, קולנוען ואדריכל. ״ניסינו לנתץ תחושת ריחוק״, הוא אומר על מה שאכן מתקבל כאקט אינטימי־אותנטי המייצר קרבה. ״ישבנו על המרפסת של עמוס וגלגלנו שיחה. הקלטתי אותה, ובספר היא מובאת כלשונה, מתומללת אחד לאחד, בלי שום פוטושופ טקסטואלי״.

בגובה העיניים של שיחת חברים, הדיאלוג מכנס מכלול רבדים ומספר את הסיפור; מארג שנרקם בין המקצועי לאישי, בין הרעיוני לקונקרטי ובין החדש לבין הקיים, תוך העלאת תפיסות, תובנות, שאלות ומחשבות

בתוך כך, בגובה העיניים של שיחת חברים, הדיאלוג בין השניים מכנס מכלול רבדים ומספר את הסיפור; מארג שנרקם בין המקצועי לאישי, בין הרעיוני לקונקרטי ובין החדש לבין הקיים, תוך העלאת תפיסות, תובנות, שאלות ומחשבות.

כך לדוגמה, על הניגודיות שטמונה בבית משפט, שמהותו מגלמת ערכי צדק, שוויון ודמוקרטיה, אך מי שנדרשים להגיע למקום חווים חרדה, או על הבטים אדריכליים כמו ההתמודדות של המגדל החדש עם המבנה הישן שאליו הוא חובר, עם הבניינים הסמוכים אליו ועם סביבת העיר.

חשוף

חשוף. עיצוב: סטודיו רוני ורוני. צילומים: יקיר שוקרון

הטקסט המסיים את הספר הוא טקסט מרגש שהקדיש רכטר לאביו; טקסט אישי של געגוע, כעוד רובד חשיפה עז ואמיץ, שמצטרף לרבדים האינטלקטואליים והמקצועיים שעולים בשיחתו עם גיתאי. 

פרקים אחרים בחשוף נכתבו על ידי עמיתים משדה האדריכלות, האמנות והיצירה, שקיבלו מרכטר קארט־בלנש ״לספר את הבניין״ איש בדרכו. כך האדריכלית דנה גורדון, שבחנה אותו תוך מתן פרשנות אקדמית־אינטלקטואלית, או האוצרת וחוקרת האמנות עדי אנגלמן, שמובילה ״סיור מודרך״ העובר בין שש יצירות האמנות שמשולבות בו אינהרנטית; עבודות שנוצרו ייעודית בעבורו בד בבד עם תהליך התכנון, ושכולן, לדבריו, נבחרו בשל היותן מעוררות שאלות ומייצרות עניין אחר.

פרק נוסף בספר הוא סדרת צילומי לילה אמנותיים, שמלווה בטקסט רלוונטי שיצר הצלם־כותב תומר גניהר. ״הצילומים חוברים לרעיון הפרימה של הספר, וכמוהו ׳מפרקים׳ את הבניין מהווייתו העניינית כבית משפט ומקנים לו ישות לילית מסתורית משהו, שונה בתכלית מזו שנחשפת באור היום״.

הספר יורד לקרביים של תהליך התכנון־בנייה באמצעות פרקים טכניים וחומריים; משלב שרטוטים, סקיצות וצילומים ממהלך הביצוע, כמו גם מהמבנה הישן, וכן צילומים של הבטון החשוף כשחקן מוביל, שלדברי רכטר ״מתגלה בפרויקט כשהוא בשיאו״

לצד פרקים תיאוריים, פרשניים או אמנותיים, הספר יורד לקרביים של תהליך התכנון־בנייה באמצעות פרקים טכניים וחומריים; משלב שרטוטים, סקיצות מוקפדות של פרטים וצילומים ממהלך הביצוע, כמו גם מהמבנה הישן, וכן צילומים של הבטון החשוף כשחקן מוביל, שלדברי רכטר ״מתגלה בפרויקט כשהוא בשיאו״.

הספר אף מביא מידע מפורט על האלמנטים ששולבו בבניין תוך הדגשת היותו ירוק ועונה על ערכי קיימות, ובמסגרת חשיפת הדילמות העולות בעת תהליך התכנון משולבות בו גם סקיצות של אלמנטים ופרטים שנגנזו או ״נזרקו״ בדרך. כסוג של קריצה נכלל בספר טיימליין, המאיר פרספקטיבה של זמנים ומשרטט את ציר הזמן שעבר מאז המכרז שבו זכתה הצעת התכנון של זאב רכטר ועד 2020, תוך ציון אירועים משמעותיים שהתרחשו במהלכו.

״חשוב היה לי לשלב אותו כדי להזכיר שבזמן שאנחנו מתרכזים באירוע מסוים, או ביצירה כלשהי לצורך העניין, בעולם סביבנו קורים ומתרחשים דברים נוספים שמכניסים אותנו למרחב גלובלי ולקונטקסט היסטורי. יש בכך ניסיון להרגיע את האגו ולהכניס דברים לפרופורציות. הטיימליין הוא סוג של מכונת זמן, שכל אחד יכול למצוא בה אירוע כלשהו להזדהות איתו, כזה שנחקק בזכרונו או שהותיר עליו רושם מיוחד״.

צילום בית המשפט: איתי סיקולסקי

 ממד הזמן ככלל, מתברר כנושא בעל משמעות בתפיסתו של רכטר את העשייה האדריכלית. ״היום הכול מהיר, טכנולוגי ומתועש ואני לא שולל את הקצב, אפילו אוהב אותו, אבל זה לא צריך לבוא על חשבון ידע ומיומנויות של Know-How.

״במשרד אנחנו מנסים לאתגר את עצמנו ואת המערכת העובדת איתנו כדי לעשות דברים תלויי ידע, כך שהוא ימשיך לחיות ולהתקיים. השאיפה שלי היא לראות בניינים שמשמרים את כנות התהליך והחומר, ושבבסיס שלהם עומד ערך בעל משמעות.

״אדריכלות חייבת להיות מרחב אמיתי. לא מדובר בתפיסה נוסטלגית, אלא דווקא כזו שרואה בה את היכולת והכוח לפתור בעיות חברתיות, פוליטיות ואחרות. יש לה תפקיד אינטגרטיבי, ולקיום שיח פורה ושיתופי פעולה בינה לבין דיסציפלינות שונות יש חשיבות רבה״.

birds

האמונה של רכטר בשיח ובשיתוף פעולה, אינה תקפה, מסתבר, רק לגבי אדריכלות. שכן באותה מידה, במהלך השיחה עמו הוא מקפיד לציין בהערכה רבה את חלקם של האדריכלים רוי גורדון ואבי דורנר, האדריכלים הבכירים במשרדו, שליוו את תהליך התכנון־בנייה כשותפים מלאים, ואת סטודיו רוני ורוני שהיה אמון על עיצוב הספר, שהעמוד הפותח בו הוא עמוד תודות, המוקיר את כל מי שהייתה לו נגיעה בפרויקט ובספר.

כך, אם אפשר היה להניח שחשוף הוא לדידו סוג של ״קלוז׳ר״ לתהליך התכנון־בנייה המיוחד, אזי תשובתו מבהירה שלא ממש, לפחות לא בסמנטיקה הרווחת, ומסתבר שיש גם למה לחכות. ״הוא קלוז׳ר רק במובן של זיקוק תהליך שהאיר את עיני, וככזה הוא דווקא מהווה פתיח לדבר הבא. אני לא יודע עדיין מה הוא יהיה ומה יהיה טיבו, אם הוא ייגע באדריכלות, באמנות או בכל דבר אחר, אך אני כן יודע שהוא יהיה בסגנון של דיאלוג או שיח״. 


חשוף: אמנון רכטר. היכל בית המשפט תל אביב – יפו
הוצאת מרכז רכטר לאדריכלות
עיצוב והפקה: סטודיו רוני ורוני
155 עמודים; מחיר: 149 ₪

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. אבי

    רוני ורוני צוות מוכשרים שהפכו את הספר הזה מספר עיון ליצירת אומנות אמיתית, שאפו.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden