כל מה שחשוב ויפה
אלכסנדר קאלדר, מוזיאון תל אביב. צילומים: אלעד שריג
אלכסנדר קאלדר, מוזיאון תל אביב. צילומים: אלעד שריג

שמש גדולה צהובה: להתרגש מצבע, מתנועה 

התערוכה ״שמש גדולה צהובה״ במוזיאון תל אביב, שמתמקדת בציורי הגואש של אלכסנדר קאלדר - החלק הפחות ידוע של האמן שהתפרסם בזכות המוביילים שלו - היא בדיוק מה שהנפש צריכה בימי פוסט מגיפה

״אתה מתבונן בטבע, ואז מנסה לחקות אותו. עבורי, הבסיס לכול הוא היקום. הצורות הפשוטות ביותר ביקום הן הכדור והמעגל. אני מייצג אותם באמצעות לוחות עגולים, ואז אני יוצר וריאציות שלהם. כל התיאוריה שלי לגבי האמנות מתמצה בהבדלים שמתקיימים בין צורה, מסות ותנועה. אפילו המשולשים שלי הם כדורים, אבל הם כדורים בעלי צורה אחרת״.
אלכסנדר קאלדר

לפני חמש שנים ביקרתי ברטרוספקטיבה של אלכסנדר קאלדר במוזיאון הטייט מודרן בלונדון. התערוכה המרשימה והמקיפה – Performing Sculpture  – היוותה הזדמנות יוצאת דופן לעקוב אחר מהלך היצירה של קאלדר, כשבכל חדר נגלה נדבך חדש בעבודתו וניסיונות ומשחקים חדשים בחומר ובצורה.

כצפוי, המוביילים – קטנים כגדולים, שחורים־לבנים או עם נגיעות של צבעי יסוד – גנבו את ההצגה. במיוחד המובייל שהוצב בחלל האחרון: ״האלמנה השחורה״ – אחת מעבודותיו המאוחרות של קאלדר שאותה תרם ב־1984 למרכז לאדריכלות בסאו־פאולו לאחר ביקורו בברזיל. האלמנה, מובייל שחור בגובה 3.5 מטרים, נגע־לא־נגע ברצפה ובתקרה, ריקד באיטיות אופיינית בחלל: עבודה אחת, וספסל ארוך לשבת ולצפות בה.

כששמעתי שגם מוזיאון תל אביב פותח תערוכה לקאלדר, ״שמש גדולה צהובה״, מיהרתי לבקר בה מיד עם תום הסגר בסוף חודש פברואר. הפעם המוביילים שיחקו תפקיד משנה, כשאת ההצגה גנב החלק הפחות מוכר ביצירתו של קאלדר: ציורי הגואש מלאי החיים והתנופה.  

לאט לאט הרגשתי את הלב מתרחב. זו הייתה התערוכה ברגע הנכון ובמקום הנכון: אופטימית, מרחיבת לב, בדיוק מה שהנפש צריכה בימי פוסט מגיפה (וטרום בחירות). אם בסוף הסגר הקודם זו הייתה התערוכה של מלך ברגר באולם הסמוך שעשתה את העבודה, הפעם את מנת האופטימיות הנדרשת (ואף יותר) קיבלתי מקאלדר. 

אלכסנדר קאלדר, שמש גדולה צהובה. Calder Foundation

שמש גדולה צהובה, 1973. Calder Foundation

ספירלה מקוטעת, 1974

ספירלה מקוטעת, 1974. Calder Foundation

על הקודקודים, 1969

על הקודקודים, 1969. Calder Foundation

שני בומרנגים אדומים, 1973

שני בומרנגים אדומים, 1973. Calder Foundation

מוזיאון תל אביב. צילומי הצבה

ומסתבר שלא הייתי לבד. ״אנחנו מקבלות תגובות מקיר לקיר שאומרות כמה צריך את זה עכשיו״, מספרת רונילי לוסטיג־שטינמץ, שאצרה את התערוכה ביחד עם שחר מולכו. ״אנשים יצאו מסגר, ומעולם תרבות שהיה סגור כל כך הרבה זמן, וזו תערוכה שחוזרת למקורות של האמנות, שגורמת לך להתרגש מצבע ומתנועה.

״העבודות של קאלדר מהלכות קסם על הצופה, ומעניקות חוויה בסיסית שבאה כל כך נכון עכשיו: לצאת מסגר ולהיחשף ליופי הזה ולהתרגשות שאמנות יכולה לייצר באופן אינטואיטיבי״. 

לא רק ״להציג את קאלדר״

קאלדר (1898-1976) נולד למשפחת אמנים מפנסילבניה, וכבר בילדותו המוקדמת החל ליצור צעצועים וצורות מחומרים זמינים. על אף זיקתו לעולם האמנות, רכש השכלה כמהנדס, ורק בשנות ה־20 של המאה ה־20 החל ללמוד ציור. הוא פיתח את יצירתו המקורית בפריז שבין שתי מלחמות העולם, הושפע מעולם הקרקס והקברט, ספג מרעיונות האוונגרד של הסוריאליזם, הדאדא והמופשט – ופיתח למולם סגנון ייחודי משלו.     

קאלדר מוכר בעיקר בזכות המצאת המובייל – פיסול קינטי, שהיה לנקודת מפנה חשובה בפיסול המודרני. לצד המוביילים יצר קאלר גוף עבודות רחב ומגוון, שכלל גם פסלי מתכת יציבים, פסלי חוט תיל, רישומים, הדפסים, תכשיטים, צעצועים ועוד. בכל אלה בולטת שפתו הייחודית, כותבות האוצרות, החומקת מכל ניסיון קטגוריזציה. זו שפה מופשטת המבוססת על תנועה ושימוש מדוקדק בצבע טהור ובקו, שנע בין צורות גיאומטריות לצורות ביומורפיות מעודנות. 

התערוכה במוזיאון תל אביב פותחת צוהר אל יצירתו של קאלדר באמצעות עבודות במגוון סוגי מדיה, שנוצרו לאורך חמישה עשורים: מרישומי עיפרון מוקדמים, שיצר ב־1925, ועד אחד המוביילים האחרונים שיצר, ב־1976, שנת פטירתו. כותרת התערוכה, השאובה משמו של אחד מציורי הגואש שלו, משקפת שלושה אלמנטים מהותיים ביצירתו: קנה מידה, צבע וצורה.

התערוכה מתמקדת בחלק פחות מוכר ביצירתו של קאלדר: ציורי הגואש. מדיום זה, שהחל לחקור בשנות ה־40, היה לאחד מגופי העבודה הפוריים ביותר שלו. ובניגוד לפעמים רבות שבהן הציורים מהווים רישומי הכנה לפסלים או תרגילי צבע ואיקונוגרפיה, לוסטיג־שטינמץ ומולכו מבהירות שזה לא המקרה ושהם פרקטיקה עצמאית בתוך כלל יצירתו של קאלדר, המתאפיינת לכל אורך הדרך בהתנסויות חוזרות ונשנות במעברים בין תלת־ממד לדו־ממד ולהפך.

תחילת העבודה על התערוכה הייתה לפני כשנתיים, כשהשתיים נחשפו לאוסף של מיקי תירוש, שכלל עבודות של קאלדר. ״הבנו שיש בעבודות הגואש משהו מהודק ויפה, שכולל הרבה תקופות, ושיש פה מקום לתערוכה שיכולה להאיר זרקור על הגואשים, הפן הלא מוכר, הכל כך יפה והמרהיב שאנשים לא מכירים״, אומרת לוסטיג־שטינמץ.

״וזה לא רק ׳להציג את קאלדר׳, זה וואוו לכשעצמו״, מוסיפה מולכו. ״ככל שהתחלנו להתעמק באוסף התחלנו לשחק עם העבודות. יש שם המון עבודות, והתערוכה מציגה מבחר מתוך אוסף הרבה יותר רחב, שכולל פסלי עץ, ערסל, שטיחים וכמובן פיסול. ככל שנכנסו לזה התחלנו לנסות להבין מה יהיה הסיפור של התערוכה, ואיפה הפיסול שאנחנו מכירות משלים את הציור, להראות את המעבר מהדו־ממד לתלת־ממד״.

אוי, זה נראה כמו מירו

קאלדר החל לחקור את מדיום הגואש בשנות ה־40 של המאה ה־20. אפשר לראות בציורי הגואש שלו מעין מעבדה ניסיונית ליצירתו המתפתחת תדיר של קאלדר.

״הפריזמה של מוזיאון תל אביב מתמקדת באמנות מודרנית ועכשווית״, אומרת מולכו, ״והאפשרויות להציג את המודרניסטים הגדולים היא לא דבר יום־יומי. זה לא קורה לנו הרבה, וכשיש הזדמנות פז כמו פה, לחזור למה שהמוזיאון מתעסק בו ולייצר תערוכה גדולה עם הקשרים למה שהמוזיאון עושה, אל מול האוספים, היא משהו יוצא דופן. אתה עומד מול רוי ליכטנשטיין, דני קרוון, יעקב אגם – וזה מסתדר.

״ותירוש הצליח לייצר אוסף קוהרנטי עם משמעות; זה לא עוד אוסף פרטי. הוא הוצג בקוריאה לפני תל אביב, יש בו מספיק בשר לייצר תערוכה של גוף עבודות עם פריזמה רחבה״.

רונילי לוסטיג־שטינמיץ (מימין), טניה כהן עוזיאלי, שחר מולכו

רונילי לוסטיג־שטינמיץ (מימין), טניה כהן עוזיאלי, שחר מולכו. צילום: גיא יחיאלי

קטלוג התערוכה

קטלוג התערוכה. צילום: גיא יחיאלי

איך התחלתן לעבוד על התערוכה?

לוסטיג־שטינמץ: ״היינו אמורות לעשות תערוכה הרבה יותר קטנה, רק של הגואשים, תערוכה קאמרית, חלל קטן, להאיר זרקור. אבל היה רגע שבו הבנו שהמוביילים הם חלק בלתי נפרד״.

מולכו: ״כל כך התאהבנו בתערוכה הזו, אני זוכרת שהבנו שאין ברירה ובאנו לטניה (כהן־עוזיאלי, מנכ״לית המוזיאון) ודורון (רבינא, האוצר הראשי דאז), ואמרנו שחייבים את האולם הזה, אי אפשר לוותר על ההזדמנות. לעשות תערוכה קאמרית זה קצת לפספס כמה העבודות ספקטקולריות״.

לוסטיג־שטינמץ: ״התחלנו לחקור ולבדוק מה יש בארץ, באוספים קיימים במוזיאונים אחרים, מה אנחנו יכולות להביא מחו״ל״.

לקריאה נוספת

מולכו: ״ואז הגיעה הקורונה שהייתה סיוט, כמו לכולם. תאריך הפתיחה של התערוכה נדחה פעמיים או שלוש, אבל אני חושבת שזה עשה לה ממש טוב. עם כל דחייה הצלחנו להשיג עוד עבודות והצלחנו לחדד את נקודת המבט ולדייק״.

 למה הכוונה? מה אפשר ללמוד מהתערוכה?

מולכו: ״אפילו שזו לא תערוכה רטרוספקטיבית, אנחנו לא יוצאות מהנחה שאנשים מכירים את מכלול העבודה שלו. הם אולי יודעים מה זה מובייל, מבלי לדעת שאיזה אמן המציא אותו בתחילת המאה ה־20 עם עבודות פורצות דרך.

״הקונטקסט ההיסטורי, תרבותי, פוליטי נוכח בתערוכה, הוא ממש משתנה. עם העבודות הראשונות כולם אומרים ׳אוי, זה נראה כמו מירו׳. ואז יש את הציור הפיגורטיבי של שתי דמויות קצת אפריקאיות, אמנות פרימיטיבית, ואז עבודה עם גריד שמזכירה את מונדריאן. יש הרגשה של מודרניזם.

״וככל שאתה מתקדם אתה מרגיש שעבר זמן ואתה בפופ־ארט ובמינימליזם, וכל האמנות הקינטית, וכך אתה רואה את כל התנועות האמנותיות האלו של המאה ה־20 במהלך של 60-70 שנה שאנחנו לא רגילים לחשוב עליהן בהקשר של קאלדר. התערוכה מראה את כל המניפה״.

לוסטיג־שטינמץ: ״זה לגמרי להרחיב את המהלך על ידי טקסטים וסרטים כדי לייצר את החוויה שלמדת, שאתה יודע משהו על האמן ועל הקונטקסט שבו הוא פעל. ויש את העניין הפורמליסטי, שאנחנו פחות מדברות עליו אבל הוא נוכח: הצמצום לצבעי יסוד, בסיס, המעבר מדו־ממד לתלת־ממד באין־ספור ביטויים באמצעים מאוד מינימליסטיים״.

אלכסנדר קאלדר, מוזיאון תל אביב

אם אתן צריכות לבחור עבודה אחת אהובה, מה היא תהיה?

מולכו: ״אולי תופתע אבל שנינו היינו בוחרות בגואש״.

לא מופתע בכלל. גם אני הייתי שמח לאחת. 

לוסטיג־שטינמץ: ״הבחירה שלי כל הזמן השתנתה, בכל פעם זו הייתה עבודה אחרת. היום זו אחת מהעבודות ללא כותרת, עם העיגולים והרקע התכלת. יש בה איזון נכון, היא המיצוי של הקלאדר שלי, זה שהתאהבתי בו. ככלל העיסוק בגרמי שמיים הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה שלו״.

מולכו: ״לאורך התהליך עבדנו הרבה זמן רק עם הדימויים של העבודות, עד שהן הגיעו למוזיאון. וכשראינו את העבודות הבנו את הפער הענק בין הדימוי לעבודה הפיזית עם הטקסטורות של הגואש, שלא עוברות בדימוי.

״ולכן גם אני הייתי בוחרת בעבודה ללא כותרת מ־1964, עם ׳נזילות׳ כמו פסים שחורים, עם כתם אדום וכתם צהוב, שנראים כמו מתכת חלודה, והפסים דומים למוטות של המובייל, יש בעבודה כל כך הרבה טקסטורה, שיש בה משהו נוגע ללב. אתה ממש מרגיש את היד שלו.

״פתחנו את התערוכה עם פורטרט של קאלדר שצילם אנרי קרטיה ברסון. אפשר להבחין שם, כמו גם בסרטים הממגנטים, שיש משהו באישיות שלו, כמו אצל כל האמנים הגדולים, כל כך טוטאלי בעשייה, שאתה הולך שבי אחריו. המבט הממזרי, קצת הומוריסטי, הדמות המגושמת. גם בסרט שמוקרן כשיוצאים מהתערוכה, אתה רואה את הדמות המגושמת הולכת כל כך בכבדות, לעומת הקלילות שיוצאת לו מהידיים. זו התחושה שניסינו להעביר בתערוכה״.


קאלדר: שמש גדולה צהובה
אוצרות: רונילי לוסטיג־שטינמץ, שחר מולכו
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27, תל אביב
נעילה: 15.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden