נכון לעכשיו: גיא חיות, המחלקה לאנימציה, מנשר

גיא חיות לא תכנן להיות ראש מחלקה. כשעודד ידעיה, הבעלים והמנהל של מנשר לאמנות, התקשר אליו והציע לו להחליף את יוני סלמון בראשות המחלקה לאנימציה, חיות חשב שהוא רוצה להתייעץ לגבי מועמד אחר. ״רק תוך כדי השיחה הבנתי שהוא מדבר עלי״, הוא מספר. ״הייתי בהלם, הוחמאתי, לקח לי רגע לעכל את זה, עד שהבנתי שזה מדהים ולקחתי את זה בשתי ידיים״.

למה? 

״זכורה לי החוויה שלי בתור סטודנט במחלקה, כמה הליווי של יוני תרם לי ולימד אותי, איך זה קידם אותי שהיה מי שליווה אותי מבחינה מקצועית. בתקופת הפרילאנס שלי, הלא ארוכה במיוחד אבל מאוד עמוסה, הבנתי שבניגוד להנחה שאין עבודה בתחום ושאין מה לעשות עם אנימציה, יש המון מה לעשות.

״צריך להיות יצירתיים בלמצוא פרנסה, ואני חושב שזה משהו שאני יכול להעביר הלאה לסטודנטים: להראות להם שאם הם יעבדו קשה ויידעו איך לחפש, יש מקום לכולם. מהמקום הזה יש לי הרבה מה לתת״.

מה התכניות שלך למחלקה?

״החלטתי שאני שם את האג׳נדות בצד וקודם כל רוצה ללמוד את המחלקה, להכיר את המרצים ואת הסטודנטים, לא לבוא ולכפות משהו על ההתחלה. בסך הכל התכנית טובה, זה אותו פורמט שאני למדתי, שמאפשר להגיע לאנימציה מכיוונים שונים של אנימציה, אמנות פלסטית, קולנוע, כתיבה, הפקה. יוני עשה יופי של עבודה והשאיר לי יופי של מחלקה עם תכנית לימודים מקיפה שמסתכלת על אנימציה לא רק כאנימציה ממוחשבת, קלאסית או תלת־ממד, אלא הרבה מעבר לזה״. 

מה תרצה לשנות או לחזק?

״אני רוצה לשמור על המקום הקלאסי והלימודי של הרוח, של האמנות, של הבסיס, ובמקביל לדחוף קצת יותר למקום של תעשייה, לתת טעימה של מה שקורה בחוץ. שנה הבאה נוסיף לדוגמה קורס מבוא לגיימינג.

״היום להגיד גיימינג זה כמו להגיד אמנות או אנימציה: זה עולם שיכול להיות הרבה יותר מאפליקציות או משחקים בטלפון. משחקי רשת ומשחקי מחשב מספרים סיפורים, וככל שיגיעו יותר אנשים מהתחום של אנימציה, עם רצון לספר סיפור, זה יכול לעשות יותר טוב לעולם הזה ברמת המשחקים – לנפגעי נפש, להתמודדות עם מצוקות ועוד. הייתי שמח שיותר בוגרים מהמחלקה יתפרסו לתחום ויעניקו לו מהערכים שאנחנו נותנים להם.

היום להגיד גיימינג זה כמו להגיד אמנות או אנימציה: זה עולם שיכול להיות הרבה יותר מאפליקציות או משחקים. ככל שיגיעו יותר אנשים מהתחום של אנימציה, עם רצון לספר סיפור, זה יכול לעשות יותר טוב לעולם הזה

״לשנים המוקדמות יותר אני רוצה להכניס עוד ערכים של עיצוב, של טיפוגרפיה, להתחיל משנה א׳. אחר כך שיוצאים החוצה זה מאוד מאוד קריטי ומהותי לכל פרויקט שאנחנו עושים – פרסום, קולנוע, אמנות פלסטית. זה צורך שהבנתי מתוך הכרות עם סטודנטים משנים מתקדמות יותר. 

״והכי חשוב זה לא לאבד את המקום של סביבה אמנותית יוצרת, שלא בהכרח מחוברת למשכורת. הסטודנטים עוד לא שם, הם צריכים ליהנות מהחממה שהאקדמיה מאפשרת״.

איך זה יבוא לידי ביטוי?

״יש בי את הרצון לדחוף יותר שילוב של אנימציה בגלריות, בתערוכות, משהו שלא מקבל מספיק יצוג. התערוכה שאצרתי בשבוע האיור לדוגמה, הראתה שאנימציה היא גם אמנות בפני עצמה, שאפשר להציג בתערוכות ובמוזיאונים כמו כל מדיום אחר: גם הכיוון האינטראקטיבי והמגניב שאפשר לשחק איתו וגם אמנות על קיר עם מציאות רבודה. זה בהחלט יכול להועיל לתדמית של התחום.

״בסופו של דבר בכל יום אני מגלה מה עוד צריך, מה אפשר לשנות. אני לא יודע אם לפני שש שנים הייתי חושב על גיימינג, היום זה חלק בלתי נפרד מהתעשייה״.

לא כל אנימטור הוא דיסני ואנימציה היא לא רק מיקי מאוס

חיות, בן 31, בוגר המחלקה שבראשה הוא עומד (2011-2015), מספר ש״באופן מוזר ידעתי שאני הולך ללמוד אנימציה מגיל מאוד צעיר, מעין ברירת מחדל ברורה. כל החיים שלי אני מצייר. אמא שלי, אמנית, חינכה אותי לתרבות של מוזיאונים וגלריות – זה היה שעות הפנאי, אלו היו גני השעשועים שלי. תמיד לצייר, לצייר לצייר. 

״באיזשהו שלב היה לי ברור שאני הולך ללמוד אנימציה. ידעתי שאני רוצה להתפרנס מהאמנות שלי. גדלתי כמו כולם על סרטים של דיסני, אני זוכר שראיתי את ואלס עם באשיר וזה היה עוד יותר ברור שכשאני מסיים את הצבא אני הולך ללמוד אנימציה. 

״הלימודים היו מהתקופות הטובות של חיי: הרגשתי שאני מתפוצץ מיצירה ויצירתיות כל יום מחדש במשך ארבע שנים. הלימודים במנשר איפשרו לי חופש יצירתי מצד אחד, ושילוב של ידע טכני מצד שני. לא ניסו לסגור אותי באיזו קופסה״.

עוד בתקופת הלימודים החל חיות לעבוד כפרילנס, ״את כל הטעויות שאפשר לעשות עשיתי שם. חשבתי ללכת לעבוד בסטודיו ואז לפתוח סטודיו משלי, אבל לא כל כך השתלבתי במה שמחפשים בסטודיואים לאנימציה. הקו שלי, הסגנון, שלי הוא לא תמיד הכי מסחרי, הכי נקי. אני הולך הרבה לכיוון של אמנות רחוב, מחפש את השילוב בין אנימציה לתערוכות, לאו דוקא כיוון נטו מסחרי.

״נתקלתי בעוד סירוב ועוד סירוב, אבל מצאתי לקוחות קטנים שהתחברו אלי רגשית, לסגנון, וככל שעשיתי יותר פרויקטים, כל פרויקט הביא עוד פרויקט. תוך כדי עשיתי תערוכות, בשבוע האיור, במוזיאון הפופ־אפ, וב־2017 חייתי שנה בניו יורק.

״חשבתי לטוס לכמה חודשים לראות מי נגד מי, לספוג מוזות, לעשות קצת הפסקה, ומצאתי את עצמי שם במשך שנה. ופגשתי את אשתי שגרה שם באותה תקופה: זו הייתה שנה עמוסה בהרבה דברים ובעיקר היא נתנה לי הרבה מוזה, אמנות, תערוכות, תרבות. לקראת הסוף גם הצגתי שם תערוכה של סקייטבורדים שציירתי עליהם״.

לא כל אנימטור הוא דיסני. יש מי שמנפישים את הכותרות בחדשות ויש מי שמעניין אותו יותר ביטוי אמנותי באינסטגרם, בטיקטוק; אנחנו משופעים בגיפים, בלופים ובקליפים 

איך אתה רואה את התחום היום?

״יותר ויותר ברור לאנשים שיש אנימציה בכל מקום: בטלפון, בטלוויזיה, במיוחד עכשיו בתקופת הקורונה שהתכנסו עוד יותר לתוך עצמנו. המדיה מתפוצצת ממידע ויש אנשים מאחוריו שמנפישים אותו. לא כל אנימטור הוא דיסני, יש אנימטורים שמנפישים את הכותרות בחדשות ויש מי שמעניין אותו יותר ביטוי אמנותי באינסטגרם, בטיקטוק; אנחנו משופעים בגיפים, בלופים ובקליפים.

״חוויתי את זה על בשרי, כשהמון אירועים של עולם המוזיקה שהתבטלו בשנה האחרונה הפכו לקליפים שמשתמשים באנימציה בשביל לקדם  את עצמם. אני חושב שזה נהיה די ברור שאנימציה היא לא רק מיקי מאוס, חמודי או התינוק של במבה. יש המון סרטי אנימציה למבוגרים, אנימציה שמשתלבת בסרטי דוקו, איפה שאין ארכיונים, בפרויקט יום הזיכרון של בית אבי חי, שמעביר חוויות של משפחות שכולות בעזרת אנימציה״.

״אגב, גם הסרטים של דיסני לא היו כאלו תמימים: גם במבי איבד את אמא שלו בגיל מאוד צעיר והיה צריך להתמודד עם המציאות. יש אנימציה לילדים שאפשר ללמוד בעזרתה איך להתמודד עם החיים. גם כמבוגרים יותר קל לנו לראות סצינה אלימה וקשה באנימציה מאשר בלייב אקשן, כשלוקחים אותנו למקומות סוריאליסטיים להביע כאב ורגש בצורה אקפסרסיבית. אין הרבה כלים שיודעים לעשות את זה טוב בצורה ויזואלית כזאת.

״וזה לפני שהזכרתי את בוג׳ק הורסמן, ריק ומורטי, פמילי גאי והסימפסונים: אלו סדרות מהשורה הראשונה, באותן הקטגוריות כמו סדרות מופת אחרות. באופן מסורתי מחלקים את היצירה לדרמה ולאנימציה, אבל זו חלוקה מיושנת, והסדרות האלו בדיוק כמו כל סדרה מצולמת״.

אתה ממשיך עם פרויקטים אישיים שלך?

״כן. נוצר לי אתגר חדש להמשיך לכלכל את הסטודיו ובמקביל לעבוד במנשר. אני עדין עושה פרויקטים, בקצב כמובן יותר איטי, נולד לי תינוק וזה חתיכת פרויקט…

״עברתי השנה חתיכת קפיצה בחיים בהרבה בחינות. הטריק הוא לעבוד עם היומן, לסדר את הזמן ולמצוא את תשומת הלב והפניות לכולם. אני גם לומד הרבה – חזרתי ללימודים. אני חוזר לשורשים ולמקורות, לומד מהסטודנטים, מהמרצים, הרבה מהם היו גם מרצים שלי ועכשיו אני עובד איתם״.