כל מה שחשוב ויפה
הקרנת טרום בכורה בדרייב אין של ניוארק
למה אנחנו אמריקאים? לורין היל בהקרנת טרום בכורה בדרייב אין של ניוארק. צילומים: מ״ל

למה אנחנו אמריקאים: ניוארק, ניו ג׳רזי כמשל

סרטם החדש של אודי אלוני ואיאנה סטפורד מוריס צולל למים העכורים של פוליטיקת הזהויות והשייכות של הקהילה האפרו־אמריקאית

בליבו של הסרט ״למה אנחנו אמריקאים?״ (?Why Is We American, השיבוש במקור) ניצב המתח הגדול בין לאומיות שחורה ופוליטיקה של זהויות, למאבק מרקסיסטי בין־לאומי בתוך הקהילה השחורה. על הסרט הדוקומנטרי שיצא השנה חתומים כבמאים־שותפים אודי אלוני הישראלי ואיאנה סטפורד מוריס האמריקאית, והמפיקה לורין היל (כן, לורין היל המדהימה מהפוג׳יז).

סטפורד מוריס, קולנוענית אקטיביסטית ואפרו־אמריקאית צעירה, שזהו סרטה הראשון, רשמה לאחרונה היסטוריה קטנה, כשהקימה מחדש את בית הקולנוע הראשון בעיר ניוארק, ניו ג׳רזי. אלוני הוא יוצר החי ועובד על הקו ישראל/ארה״ב, וידוע כמי שלא מהסס למרוד בממסד ולגייס את אמנות הקולנוע למאבקם של החלשים בחברה. הוא מעולם לא יצר סביבו קונצנזוס. דעותיו פרובוקטיביות ויצירותיו, בהתאם, נתפסות לעתים כרדיקליות ובלתי נסלחות.

אלוני משלב ביצירתו הדוקומנטרית מבט בין־תחומי. לעיתים הוא נע בין התיעודי לדרמטי, לעיתים משלב אלמנטים של קולנוע ותיאטרון ולעיתים המוזיקה היא כוכב מרכזי. בחלק מיצירותיו משולבת אלימות באופן היפר־ריאליסטי, כיאה לניסיון לייצר מסמכים אותנטיים ששואפים לצדק ותיקון עולם.

אמירי ברקה בצעירותו

אמירי ברקה בצעירותו

לכן לא מפתיע שחבר לסטפורד מוריס, ב״למה אנחנו אמריקאים?״ והיא הביאה עימה את נקודת המבט השחורה, ששורה על היצירה כולה. הסרט מוקדש לזכרן של שני ברקה וריישון הולמס, שנורו ונרצחו בשל היותן לסביות שחורות. הוא עשוי כזרם תודעה, מסמך דוקומנטרי ייחודי, שמכניס אותנו בהדרגה לעומק התרבות השחורה.

היצירה מצליחה להיות בו זמנית תיעודית ופואטית, כשהיא אוגדת יחד שירה ומוזיקה עם נוכחות משמעותית של מיטב אנשי ונשות הרוח האפרו־אמריקאים – ביניהם מאיה אנג׳לו, ג׳אבר עלי ואמירי ברקה – וההישג הזה של דואט הבימוי מרשים בכל קנה מידה.

היצירה מצליחה להיות בו זמנית תיעודית ופואטית, כשהיא אוגדת יחד שירה ומוזיקה עם נוכחות משמעותית של מיטב אנשי ונשות הרוח האפרו־אמריקאים – ביניהם מאיה אנג׳לו, ג׳אבר עלי ואמירי ברקה – וההישג הזה של דואט הבימוי מרשים בכל קנה מידה

בשנת 1967, במשך ארבעה ימים, עלתה ניוארק, ניו ג׳רזי בלהבות. העיר המרוחקת רק 20 דקות נסיעה מניו יורק, הפכה לסמל של המאבק על הזהות ועל הנרטיב החופשי של האפרו־אמריקאים, אחרי שניסיון לשנות את אופייה האותנטי השחור – באמצעות התקשורת והפוליטיקה, לצד אלימות המשטרה – הוציאו את האנשים מבתיהם להפגנת מחאה במאבק על זכויותיהם.

ניוארק היא לא רק סמל. מאז ועד היום היא מגלמת את השבר העמוק בארצות הברית הליברלית. אמריקה אחרת, מודחקת ולא מדוברת (עד לאחרונה). עיר רוויית סבל ופשע, נוער בסיכון ואלימות. ממנה, כנגד כל הסיכויים, יצאו פוליטיקאים בעלי השפעה ולא מעט אמנים. לניוארק, מתוך הכאב הקיומי שלה, יש חלק בלהיטים מוזיקליים שהצליחו בארצות הברית וברחבי העולם.

אלוני וסטפורד מוריס מזמינים את הצופים לחקירה קולנועית של כל מה שקשור לאקטיביזם התרבותי שיצא מעיר המאבק. הסרט הוא קודם כל ״מחקר״ משום שבניגוד לזירת המאבק הפלסטיני, שאותה אלוני מכיר על בוריה, ניכרת הענווה שלו כבמאי, שמנסה ללמוד ולהבין, בדיוק כמונו, הצופים, את טיבה של הגזענות האמריקאית.

בזכות המבט החקרני שלו, השפה הקולנועית שנוצרת בסרט היא שפה אוניברסלית ומלאת אפשרויות: עמדתה של המרואיינת אינה שמאד, לדוגמה, שמזהה את עצמה כאישה שחורה מאד בכל מעשיה; מול האמנית אמינה ברקה (אשתו של אמירי ברקה) שמזהה את עצמה כמרקסיסטית. שתיהן מציעות אפשרויות סיפור שונות, מתוך תודעה שונה של אותו מקום עצמו.

רוחות הרפאים של הפוליטיקה

הסרט נפתח בנאום חוצב להבות, של מנהיג אפרו־אמריקאי צעיר, שלמרביתנו, עד לרגע זה היה אנונימי: ״אתה מנסה להיות שחור ורדוף רוחות רפאים לבנות… אתה מנסה להיות שחור ורוחות הרפאים הלבנות קוראות לך להיות רוח רפאים כמותן״.

המושג ״רוח״ שנקשר למוות (Ghosts), טעון מאוד כשמדובר במשורר הפוליטי אמירי ברקה, שביתו היא אחת משתי הנרצחות שלזכרן מוקדש הסרט. מכאן יוצא הסרט לבחון מה קורה לפוליטי ומה קורה לאמנות ומה קורה למשפחה שמוקרבת במובן מסוים על מזבח המאבק והאמנות.

אימאו אמירי ברקה (1934-2014) משורר ומנהיג אפרו־אמריקאי, ניצב בלב סרטם של אלוני וסטפורד מוריס. ברקה נולד בעיר ניוארק בניו ג׳רזי בשם לירוי ג׳ונס, והפך לאייקון לירי במאבק על רוחו וחירותו של האדם השחור.

כבוגר אוניברסיטת הווארד בוושינגטון די.סי ואוניברסיטת קולומביה בניו יורק, כמי ששירת בחיל האויר האמריקאי, היינו מצפים לפגוש פטריוט אמריקאי. אלא שלאחר פרסום ספרו הראשון ״מבוא לפתק התאבדות בן עשרים כרכים״ (1961) הוא בחר בקו לוחמני, והצטרף אל האפרו־אמריקאים הקיצוניים. הוא נתפש לדעות מרקסיסטיות, והושפע מאוד מחייו ומותו של מלקולם איקס.

מהלך זה הוא שהוביל לשינוי שמו ולגירושין מאשתו הראשונה והלבנה. בהמשך ייסד תיאטרון קהילתי וניהל בהמשך את התיאטרון האמנותי של הארלם. מחזותיו, ספריו ושיריו (עשרה ספרי שירה, 15 מחזות ושבעה רומנים) הם בעלי אופי מבריק, שנון, שחור, ומלאים ברגשות תסכול וחיפוש אחרי השורשים האפריקאים שהועלמו עם השנים.

אחרי נאומו מלא הלהט של ברקה מופיעה לורן היל, זמרת ושחקנית, ומי שהקימה יחד עם וייקליף ז׳אן את הפוג׳יז. היל, אף היא מניו ג׳רזי, פעילה חברתית ואף היא מדברת על אהבה שתלויה בדבר: ״אתם מכאיבים לי, אתם שומעים אותי ואתם רואים אותי ובכל זאת מכאיבים״. המאבק הפמיניסטי השחור – שצריך במקביל לתמוך ולהילחם כל הזמן בדיכוי של הגבר השחור בעולם לבן – מרחיב ומשנה הרבה מההגדרות הידועות של הפמיניזם.

בהמשך, בהדרגה, מופיעים קטעי מוזיקה, ראיונות, קטעי ארכיון, ונאומים, שנשזרים יחד לרצף אידאולוגי. אמירי ברקה וראס ברקה, מחנך ופוליטיקאי, ומי שלימים נבחר לתפקיד ראש העיר של ניוארק, בולטים בזכות שילוב סוחף בין מנהיגות לכישרון תיאטרלי.

birds

ברקה שאף שיתף פעולה בעבר עם הזמרת לורין היל, הוא איש מרשים שניכר שירש את יכולת הביטוי וההנהגה של אביו. עו״ד קורי בוקר, הסנטור האפרו־אמריקאי הראשון, מתגלה בסרט כנואם מבריק, שמשיב באופן מטאפורי להיל לגבי האהבה העצמית וזו שאינה תלויה בדבר: ״אני לא רוצה לשמוע את האהבה שלכם, אני רוצה לראות את האהבה שלכם״.

באופן מפתיע, אמינה ברקה, אלמנתו של אמירי, רקדנית, שחקנית ומשוררת ומי שהקימה את בית הספר האפריקאי החופשי בניוארק, מזכירה את הלך הרוח של אימו של הבמאי, שולמית אלוני.

בהמשך מדברת גם הראפרית רוקסן שאנטה, על התיקון שבחזרה הביתה, אל התרבות האפרו־אמריקאית; ומייסד הארגון העממי של ניוארק, ארי חאם, מצוטט עם We Don't Call it Riots (אנחנו לא קוראים לזה מהומות) – זיכרונותיו מהמחאה של 1967. כל בני משפחת ברקה, למעט הבת שנרצחה, מופיעים בסרט ומציירים תמונה מרגשת של עיצוב מציאות עצמאית בכל מחיר.

אמינה וראס ברקה

אמינה וראס ברקה

למה אנחנו אמריקאים? הוא סרט משמעותי ומרחיב אופקים, שקודם כל מנסה לענות על השאלה שבכותרת (ומצליח להפתיע בתשובה). הסרט הנפרש כשתי וערב, בין זיכרונות עבר מדממים, ממחיש כיצד מאבקי השחורים מסוף שנות ה־60, שנגמרו בדם ברחובות, מחפשים שפה חדשה כל הזמן.

המאבק כיום מחזיר אותנו לאותו נאום פתיחה של אמירי. משום שהמאבק, פוליטי ככל שיהיה, הוא מאבק שמעל הזמן, מעבר למוות. הוא מאבק תרבותי ונצחי על הרוח.

״למה אנחנו אמריקאים?״ הוא סרט משמעותי ומרחיב אופקים, שקודם כל מנסה לענות על השאלה שבכותרת (ומצליח להפתיע בתשובה). הסרט הנפרש כשתי וערב, בין זיכרונות עבר מדממים, ממחיש כיצד מאבקי השחורים שנגמרו בדם ברחובות, מחפשים שפה חדשה

גם בתקופה החמה שאחרי התעוררות Black Lives Matter, הסרט נחשב בארצות הברית לפצצה מתקתקת פוליטית, והמפיץ סאב מרין עצר את הפצתו אחרי הקרנות טרום בכורה (בין היתר הוקרן לתושבי ניוארק בדרייב אין המקומי). מתברר, ששמו של אמירי בארקה הוא עדיין דגל אדום באמריקה, ומתקיימים מאבקים גדולים בשאלה אם להקרין אותו ואיפה, גם מול רשתות השידור הגדולות.

איך יתקבל בישראל? סביר להניח שיעורר פרשנות וניסיונות השוואה למיעוטים ״שחורים״ מקומיים (פלסטינים, אריטראים וגם… חרדים אולי). התמונה צפויה להתבהר בעוד כמה חודשים, ועד אז אפשר לומר שזוהי הביקורת הישראלית הראשונה שנכתבה עליו.


למה אנחנו אמריקאים?
 ארצות הברית 2020/21, 100 דקות
בימוי: אודי אלוני, איאנה סטפורד מוריס
הפקה: לורין היל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden