כל מה שחשוב ויפה
קלווין האריסון־ג׳וניור, מפלצת

מפלצת? או אדם חף מפשע?

שלוש שנים לאחר הקרנת הבכורה בפסטיבל קאן, הסרט ״מפלצת״ מופץ בקנה מידה עולמי בנטפליקס, החל מהיום, כשהנושאים שבהם הוא עוסק רלוונטיים ואקטואליים מתמיד: האיש הלא נכון במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, נאשם שכל חטאו הוא צבע עורו

ב־2018 הוקרן בפסטיבל קאן סרט הבכורה של אנתוני מנדלר תחת השם All Rise, המבוסס על הספר ״מפלצת״ של וולטר דין מיירס. רק כעת הוא מופץ בקנה מידה עולמי (נטפליקס) לאחר ששינה את שמו לשם הספר. מאז הוקרן לראשונה, הדיון על קיפוח וגזענות כלפי הקהילה השחורה בארצות הברית, שהם מנושאיו הבולטים של הסרט, לא איבדו את האקטואליות שלהם; ומערכת היחסים בין מערכת אכיפת החוק לבין מיעוטים אתניים נותרה עכורה, בלשון המעטה.

שמו של הסרט לקוח מסצנה שבה התובע מצביע על הגיבור, אחד החשודים בפרשת שוד שהשתבשה, ומכנה אותו מפלצת מול חבר המושבעים. אחת השאלות שהסרט מבקש למצוא להן תשובה היא האם אכן מדובר במפלצת או באדם חף מפשע, והאם התשובה לשאלה זו תלויה במשוואה, על פיה אשם=מפלצת, חף מפשע=בן אדם. 

על פניו, זו גרסה נוספת לתבנית עלילתית מוכרת: האיש הלא נכון במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון; נאשם שכל חטאו הוא צבע עורו, וסיפורו מגולל באופן לא־לינארי כדי לחשוף את האמת. גם המסר על אודות חוסר הצדק האזרחי והמשפטי, נחשף מההתחלה.

לצד משחק נהדר, בעיקר של הגיבור סטיב הרמון (קלווין האריסון־ג׳וניור), אך גם של שחקני משנה כמו ג׳ניפר האדסון, ג׳פרי רייט, ג׳ון דיוויד וושינגטון ואחרים, מנדלר מצליח ליצור סרט רווי רגעים אסתטיים נוגים. אך מה שהופך אותו למעניין ומייחד אותו מאחרים, הוא האופן שבו הוא מתווך את מסריו באמצעות מטא־רפלקטיביות. 

לצד משחק נהדר, בעיקר של הגיבור, אך גם של שחקני משנה, מנדלר מצליח ליצור סרט רווי רגעים אסתטיים נוגים. אך מה שהופך אותו למעניין ומייחד אותו מאחרים, הוא האופן שבו הוא מתווך את מסריו באמצעות מטא־רפלקטיביות

הנאשם לא עונה לפרופיל של אדם המעורב בשוד ורצח. הוא ילד טוב מבית טוב עם הורים טובים, כפי שאומרת הסנגורית שלו. התיכוניסט הצעיר מבלה את זמנו בעיקר בצילום, וגם כשהוא אינו מצלם הוא מסתכל על העולם כעל קולנוע, מבעד עדשות מצלמה דמיוניות או דפי תסריט. 

הסיפור מתואר מנקודת מבטו והוא אף מקריין אותה. הוא מספר על האירועים המכוננים שהתרחשו והתמודדותו עם ההאשמות החמורות: ״פנים הכלא, תא מעצר, יום״; ״לפעמים אני מרגיש כאילו אני חי בתוך סרט״; ״כל מה שאני רוצה לעשות הוא לשכתב את הסיפור״. דמותו מתווכת כשונה מאוד מהמפלצת שכינו אותו; הוא נער יצירתי ואינטליגנט שמנסה להימנע מתרבות רעה ורוצה לעשות קולנוע.

ג׳ניפר האדסון, ג׳פרי רייט

ג׳ניפר האדסון, ג׳פרי רייט

birds

הקולנוען החובב, שצופה באירועים העוברים עליו כאילו היו סיפור או תסריט, ממלא פונקציה יעילה: הוא מדגיש את הצומת שבין גזע לבין חוסר צדק, ומוסיף לו את הקשר הציפייה המוקדמת. הרי מהם סטראוטיפים ודעות קדומות אם לא ציפייה שגויה ומכלילה. אבל הדבר עלול לעבוד גם הפוך; מנדלר משחק עם הציפיות שהורגלנו אליהן מסרטים דומים. הוא מראה לנו כי שום דבר אינו בטוח, וגם על עצמנו ועל כוונתנו הטהורה וההומנית אין תמיד לסמוך. 

המאפיינים המשותפים למושבע ולצופה הקולנוע, מייצרים אנלוגיה בהירה. בין אם מדובר בצופה ובין אם מדובר במושבע, הוא נדרש לצפות בראיות, להקשיב לסיפור ולהכריע מהו הנרטיב ה״נכון״; מהי האמת. גם התביעה וגם ההגנה שואפת להציג נרטיב שבו נאמין בעוד את השני נפסול לחלוטין, או לכל הפחות נסרב לקבל. 

לפחות באשר לנרטיב הקולנועי והטלוויזיוני שאליו הורגלנו, ובעיקר כאשר מדובר בסיפורים העוסקים במערכת המשפט ויחסה ללא־לבנים, יש כבר הנחה לחפותו של אדם. הצופה הופך למעין חבר מושבעים עם הטיה בעד הנאשם. אבל מחוץ למסך, במציאות, מערכת המשפט נוטה לפעול הפוך: במקום שהנאשם יהיה חף מפשע עד שיוכח אשם – ובעיקר כשמדובר באנשים לא לבנים – הוא אשם עד שיוכח חף מפשע. 

כרזת הסרט

כרזת הסרט

המטא־רפלקסיביות של מנדלר יעילה ומעניינת, אך היא מופרזת, עד כי עולה התחושה שהיא מממסכת רבדים אחרים: הסבל של המשפחה – הן של הנאשם והן של קורבן הפשע; האלימות החברתית והממשית שהנאשם סופג בעודו עומד למשפט; החיים במעצר ארוך תחת צל מאיים של מאסר עולם; ואף שאלות מוסריות העשויות לעלות נוכח העולם בו אנו חיים. כולם נותרים בצילה. 

אז יש דבר כזה יותר מדי מטא, והיא גורמת לסרט לעמוד בדרכו־שלו. לפעמים ההתעקשות של מנדלר להנכיח את הרפלקטיביות, נעשית דידקטית ומסיחה את הדעת

אז יש דבר כזה יותר מדי מטא, והיא גורמת לסרט לעמוד בדרכו־שלו. לפעמים ההתעקשות של מנדלר להנכיח את הרפלקטיביות, נעשית דידקטית ומסיחה את הדעת. סרטים כמו צדק ורחמים, If Beale Street Could Talk, או סדרות כמו כשהם רואים אותנו (נטפליקס) או ליל האירוע (HBO) הצליחו לייצר יותר רושם דרמטי ובו בזמן להיות גם יותר ביקורתיים פוליטית. הם בנו את הסיפור באמצעות מאזן שקול של הדרמה המשפטית, והדגשת ההקשרים האנושיים של כל הנוגעים בדבר. 

ב״מפלצת״ האיזון הזה מופר לטובת הגימיק. אין זו טעות שבגללה לא כדאי לצפות בסרט, אולם זו בעיה, ואולי יהיו כאלו שיתקשו לסלוח עליה. למרות זאת, בגלל קאסט מרשים, ובראשו קלווין האריסון־ג׳וניור, צילום נהדר ומטענים ביקורתיים הטמונים לאורך הסיפור (גם אם הם ממש קבורים שם לפעמים), כדאי להדליק את המסך – ולשפוט בעצמכם.


מפלצת (Monster)
2018, 98 דקות
בימוי: אנתוני מנדלר
זמין לצפייה בנטפליקס החל מ־7.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden