כל מה שחשוב ויפה
צילום: Karen Zhao on Unsplash

זמנים משתנים: למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים ״קולנוע״

צפייה פרטית או קולקטיבית? ביקורת קולנוע: חיה נכחדת? ולאן מועדות פניו של הקולנוע? ערן ריקליס, אורי אביב, יאיר רוה, יעל שוב וליאור אלפנט על קולנוע במאה ה־21, שניה לאחר הקורונה ורגע לפני החזרה לאולמות

יש פער גדול בין לצפות בסרט לבד, לבין לצפות בו עם ודרך הקולקטיב. בשנים האחרונות התחבטתי רבות בנושא השפעת המרחב הציבורי של הצפייה בקולנוע על תודעת המבקרת. שאלת החשיבות של ביקורות קולנוע עלתה אף היא, ועם פרוץ מגפת הקורונה, הגיעו שינויים בהרגלי הצריכה של אמנות הקולנוע, שהעלו (שוב) את השאלה הגדולה ״הקולנוע, לאן?״. 

יש הסבורים שמגפת הקורונה צמצמה עוד יותר את צרכנות הקולנוע שכבר הייתה בתהליך הצטמקות; ויש הטוענים את ההפך: שהקורונה הרחיבה אותה. אני מנסה לבדל את ההגדרה של צפייה כאירוע קולנועי מהצפייה באמצעות המסכים הבינוניים והקטנים, ולחשוב על מהות הקולנוע.

האירועים והקשיים של השנה האחרונה מצביעים על תרבות משתנה ומבקשים עצירה, ולו קטנה, לחשבון נפש של תעשיית הקולנוע. בסופו של יום, הדיאלוג של הביקורת הכתובה הוא עם היוצרים והקהל: האם היא חייבת להשתנות או דווקא לא? 

מסות קולנועיות לא נכתבות הרבה, אם משום שמופעל על המבקרים/ות והחוקרים/ות לחץ רב במסגרות שבהן הם כותבים – רובם בעיתונות פופולרית; ואם משום שיוצרי קולנוע עסוקים בסרט הבא ופחות מתפנים/ות לכתיבה רעיונית. זו הסיבה העיקרית לכך שהדלת סגורה. אבל אנסה לפתוח אותה עם כל המפתחות האפשריים, משום שאי כתיבת מסות מעין אלו, בזמן כה גורלי, שבו עולות שאלות מהותיות ואידאולוגיות על עתיד אמנות הקולנוע, משאירה את השיח על בלימה. 

מזמן טענתי שחסרה יצירתיות במבנה המוכר של ביקורת כתובה, אך ליצירתיות אין כמעט מקום בהמשגה מובנית של ז׳אנר כתוב. לכן, עצרתי את העולם ואת המרתון של שגרת הקולנוע ופניתי לנשות ואנשי תעשיית הקולנוע – הבמאי ערן ריקליס ומנהל פסטיבל אוטופיה אורי אביב, המבקרים/ות יאיר רוה, יעל שוב, ליאור אלפנט – על מנת לנסות ולייצר מסה קריטית. ביקשתי מהם לחשוב ולענות על שלוש שאלות מפתח: מהי חשיבות אופן הצפייה בסרט, נחיצות הביקורת הכתובה, והקולנוע לאן (?).

בריצת אמוק לתוך המאה ה־21: צפייה פרטית או קולקטיבית?

״בעולם שבו אנשים צופים בסרטי קולנוע על גבי טלפונים, טאבלטים, מחשבים ניידים וכמובן טלוויזיות בגדלים שונים ואיכויות שונות, ההליכה לבית הקולנוע הייתה ועודה חוויה מסוג אחר. ולו רק בגלל גודלו של המסך והאימפקט שלו על הצופה״, אומר הבמאי ערן ריקליס.

״על החוויה הקולקטיבית קשה לדבר כי הרי היו לא מעט פעמים שבהן ישבנו באולם כמעט ריק. אבל בכל זאת – קולנוע נועד לבתי קולנוע בראש ובראשונה ורק אז הוא אמור לעשות את הסבב השני שלו במדיות אחרות. אני ממש לא מתבצר בחוויות נוסטלגיות של הליכה לקולנוע אלא חושב שבית הקולנוע ימשיך להיות משמעותי, ימשיך להוביל כאמצעי המשובח ביותר לצפייה בסרטים, ובכל זאת יכלול בתוכו את עצם היציאה מהבית וההליכה למקום שבו סרטים נועדו להיות מוקרנים מלכתחילה״.

ערן ריקליס

ערן ריקליס. צילום: איתן ריקליס

מבקרת הקולנוע יעל שוב טוענת ש״צפייה קולקטיבית יכולה להרים, וגם להוריד״. לדבריה, ״היא משפיעה בעיקר בקומדיות, ובמידת מה בסרטי אקשן שיכולים להוציא מהצופים תגובות של הזדהות קולנית (חוויה שמבוססת בעיקר על צפיות בסרטים בניו יורק). אם את מסונכרנת עם הקהל, זה כיף. אם לא, זה יכול לייצר צרימה בחוויה. בסך הכל אני מעדיפה צפייה עם קהל, ללא טלפונים וללא שיחות ערות. עם פופקורן אני מסתדרת״.

לגבי מבקר הקולנוע יאיר רוה, כשם שיש מצווה להתפלל כל יום, ומצווה מן המובחר להתפלל במניין, ברוב עם הדרת מלך, ההלכה גם אומרת מפורשות שאם יש הסחות בתפילה בציבור, או כל דבר שמונע את הכוונה, עדיף להתפלל לבד בבית; ובדיוק כך היא עמדתו לגבי סרטים: ״מקום ראשון, עדיף עם קהל באולם. מקום שני, לבד באולם. מקום שלישי, לבד בבית עם הזמן והריכוז שלי.

״אקדים ואזכיר שמרגע שהתחילו לשדר סרטי קולנוע בטלוויזיה, בשנות ה־50 באמריקה, רוב הצפיות בסרטים היו בבית ולא בקולנוע. זה התגבר בשנות ה־80 עם מכשירי הווידיאו, בשנות ה־90 עם הכבלים והטלוויזיה הרב־ערוצית, בשנות ה־2000 עם הדי.וי.די וההורדות למחשב, ובשנות העשרה עם הסטרימינג. ואנחנו בישראל מכירים מצב שבו בתי הקולנוע סגורים: ימי מלחמה, לדוגמה.

״אני זוכר שבמלחמת המפרץ (1991) בתי הקולנוע היו סגורים למשך חודשיים. ולהבדיל מאמריקה, בתי הקולנוע בארץ סגורים ביום כיפור, יום השואה ו־ט׳ באב; ובאופן וולונטרי גם בערב ראש השנה וליל הסדר. אז אמנם ימי הקורונה סגרו את בתי הקולנוע לשנה וחודשיים שזה חסר תקדים מבחינת אורך הזמן, אבל זה לא משהו שלא קרה לנו לפני כן״. 

ובכל זאת, הוא מוסיף ״אין ספק, צפייה בסרט בבית הקולנוע מהנה יותר. בעיקר בזכות העובדה שהקולנוע עושה עבודה טובה בתפיסת הריכוז שלנו: החושך, הישיבה לכיוון המסך, המסך הגדול והכי חשוב – הסאונד החזק וההקפי. יש ערך גדול בזה שאנחנו מקצים שעתיים מזמננו ולא יכולים לעצור את הסרט וללכת למקרר, או סתם לאבד עניין באמצע. 

יאיר רוה: אחת מנקודות התורפה הכי גדולות בקולנוע מאז ומתמיד, ובייחוד בשנים האחרונות, היתה הקהל. זה החלק היחיד שלבמאים אין עליו שליטה. אם הקהל מרעיש, אוכל, מתעטש – ובעיקר מתעסק בטלפונים, מדבר, מסמס ומסנוור את האנשים סביבו באור המכשיר – הרי שאין שום ערך בחוויה הקולקטיבית ועדיף לראות לבד בבית

״ועדיין, צריך לזכור שהאנשים שרואים את הסרטים בקולנוע הם המיעוט מסך הצפיות שיהיו לסרט בימי חייו. אז כן – כשעשרות אנשים צוחקים יחד זה פלא. וכשעשרות אנשים משתנקים יחד זה נס. וכשמדברים על ׳חוויה קולנועית׳ ועל הרומנטיקה של הקולנוע, על זה מדברים. על רגעי הקסם והאלכימיה, כשקורה משהו קסום בחלל שבין המסך ובין הקהל. אבל הרגעים האלה, לצערי, נדירים״.

רוה מוסיף הבט מעניין נוסף, ״אחת מנקודות התורפה הכי גדולות בקולנוע מאז ומתמיד, ובייחוד בשנים האחרונות, היתה הקהל. זה החלק היחיד שלבמאים אין עליו שליטה. אם הקהל מרעיש, אוכל, מתעטש – ובעיקר מתעסק בטלפונים, מדבר, מסמס ומסנוור את האנשים סביבו באור המכשיר – הרי שאין שום ערך בחוויה הקולקטיבית ועדיף לראות לבד בבית. לכן, הקורונה הזכירה לנו שהדבר הכי חשוב הוא הסרט ולא העצים והאבנים של האולם שבו הוא מוקרן.

״יש ערך עצום בצפייה בסרט בתנאים אופטימליים, אבל זה לא מעכב. יעידו מבקרי הקולנוע: כמות הסרטים שאנחנו אמורים לראות היא כזאת שאי אפשר טכנית לראות את כולה בקולנוע ואת רובה אנחנו רואים באמצעי צפייה ביתיים – טלוויזיה או מחשב. כשסרט טוב, הוא יהיה טוב גם בטלפון ועל המסך הקטנטן במטוסים. כשסרט רע הוא יהיה רע כפליים על מסך איימקס״. 

ליאור אלפנט: בצפייה פרטית אני בוחרת מתי לראות, מתי לעצור, ואת התנאים המיטיבים עבורי לצפייה. הצפייה נגישה הרבה יותר מאשר בצפייה קולקטיבית. ולמרות שהתרגלתי כבר לצפייה פרטית, הקורונה הוכיחה לי עד כמה הצפייה הקולקטיבית חסרה לי

״יש הבדל עצום – לטוב ולרע״, מוסיפה ליאור אלפנט. ״נתחיל בטוב: צפייה קולקטיבית יכולה לייצר זכרונות משותפים, נרטיבים ואסוציאציות תרבותיות משותפות, שאחר כך הופכים לסמלים, מטאפורות, ופועלים לייצור הקולקטיב עצמו (זה כמובן יכול להיות גם הצד הרע של הסיפור, וראינו את זה עם תעמולה, לדוגמה).

״בנוסף, מחקרים הראו שצפייה קולקטיבית משפיעה על הצופה עצמה/ו – יותר קל לצחוק עם כולם, לפחד ביחד, לבכות ביחד. כשאת רואה סרט עם כולם – את לא לבד. החוויה הקולקטיבית של הצפייה בדרך כלל מלווה גם באירוע – חושך, לפעמים אוכל, לפעמים חברותא: מה שבצפייה פרטית לא תמיד קורה.

״מנגד, בצפייה פרטית אני בוחרת מתי לראות, מתי לעצור, ואת התנאים המיטיבים עבורי לצפייה. הצפייה נגישה הרבה יותר מאשר בצפייה קולקטיבית. יש יתרונות לשני הסוגים, ולמרות שהתרגלתי כבר לצפייה פרטית, הקורונה הוכיחה לי עד כמה הצפייה הקולקטיבית חסרה לי״.

ביקורת קולנוע: חיה נכחדת?

״הבעיה הגדולה של ביקורות הקולנוע״, אומר רוה, ״היא שנראה שכלי התקשורת הגדולים כבר לא ממש מעוניינים בהם, והמקום המוקצה להם הולך ומצטמק. ניחא בדפוס, שם באמת יש בעיית נדל״ן ועלויות דפוס. אבל זה שאתרי אינטרנט מתקמצנים באורך הביקורות ותכיפות פרסומן מעידה על החשיבות הפחותה שיש לביקורת הקולנוע בקרב רוב העורכים והמו״לים.

״כשיש מקום ל־400-600 מילה קשה להיות מעמיק, והטקסט והתובנות כמעט תמיד יהיו רדודים ויעסקו בחוויה ולא בניתוח. התחושה היא שעבור כלי התקשורת ביקורת קולנוע הפכה לסוג של המלצה צרכנית – האם הסיר הזה שווה את הכסף או לא. זו אחת הסיבות שאני מחפש ערוצי תקשורת אישיים שבהם אני לא מוגבל במקום: הבלוג בתחילה והפודקאסט בהווה, שבהם אני המו״ל של עצמי. באמצעותם אני גם מגלה שבניגוד למה שנדמה לרוב כלי התקשורת המבוססים, לקהל הרחב יש עניין בביקורת ארוכה, מעמיקה, שיורדת לפרטים ולקונטקסט״.

ליאור אלפנט

ליאור אלפנט. צילום: דנה גולדברג‎

לדעת אלפנט, ״יש כמה דרכים להתייחס לביקורות הקולנוע של היום: הרשתות החברתיות (כולל הפודקאסטים) יצרו סוג של דמוקרטיזציה בביקורת הקולנוע – כל אחד ואחת יכולה להיות מבקרת, לכתוב על מה שהיא רוצה, כמה מילים שהיא רוצה, ושומרי הסף הרגילים (עורכי העיתון והאתרים) לא רלוונטים עבור חלק ממבקרי ומבקרות הקולנוע החדשים – וטוב כך.

״מצד שני, האם כל סטטוס בפייסבוק על סרט שאהבתי או לא אהבתי הוא ביקורת קולנוע? אפשר לדון בזה. מבחינה תכנית, ובוודאי מבחינה פמיניסטית (שזו נקודת המבט שלי), אנחנו יכולות לראות שני מסלולים מנוגדים: מצד אחד, יש יותר מודעות למגדר, מגוון אתני, ובכלל ל׳מאחורי הקלעים׳ של היצירה והחשיבות של זה.

״מצד שני – יש גם ׳באקלש׳, והרבה ביקורת על ׳פוליטיקלי קורקט׳ ולאן אפשר להגיע איתו – שגם זה מורכב. נכון להיום, בישראל, עדיין יש הרבה יותר מבקרים ממבקרות, ונראה שיש פחות מודעות לנושא ממה שהיתה פעם. ייתכן שזה בגלל הרשתות והאפשרויות החדשות שנפתחו, ובגלל שלמרות הריבוי, עדיין בתפיסות השולטות, מבקר/ת קולנוע היא רק מי שכותב/ת או מפרסמ/ת באמצעי תקשורת מוכר – ושם יש פחות נשים״.

יעל שוב מוסיפה ומצביעה על כך, שהיעדר מבקרות נשים פוגע בטיב השיח על סרטי נשים והיא מפנה אותי למאמר מורחב שכתבה לאחרונה בנושא וראה אור בגיליון החגיגי של כתב העת סינמטק, לרגל 50 שנות קולנוע עלילתי של נשים בישראל. לטענתה ישנו פער באופן התקבלותם של סרטי במאיות על ידי מבקרים לעומת מבקרות. ״טוב שיש מגוון של כותבים בפלטפורמות שונות״ היא אומרת, ״וחבל שאין יותר מבקרות בכלי תקשורת ממוסדים״. 

ערן ריקליס: אין היום שיח משמעותי בין היוצרים לבין המבקרים בישראל. יש תחושה שעם השנים התהום בין הצדדים נעשתה עמוקה יותר וכואבת יותר במקום שיהיה סוג של כוח משותף הנובע מדיון אמיתי

מנקודת המבט של הבמאי אומר ריקליס, ״אין היום שיח משמעותי בין היוצרים לבין המבקרים בישראל. יש תחושה שעם השנים התהום בין הצדדים נעשתה עמוקה יותר וכואבת יותר במקום שיהיה סוג של כוח משותף הנובע מדיון אמיתי על כיוונים, מגמות, דרישות, הבנת הקהל, הבנת היצירה עצמה. אבל זה דיון אינסופי שכנראה תמיד היה ותמיד יהיה אבל יש למה לשאוף״.

לעומת זאת, את אורי אביב, מנהל פסטיבל אוטופיה, לא מעניינות כלל ביקורות קולנוע, ״חלקן לרוחי, חלקן פחות״ הוא אומר. ״אני מעדיף ניתוחים מעמיקים על המקום של הסרט בזמן ובמרחב, מדוע הוא בכלל נעשה, מה האינטרסים שעומדים מאחוריו, ומה הוא מספר. אני פחות מתעניין בביקורות על האסתטיקה הקולנועית, אבל זה כי זה פחות מעניין אותי אישית״.

לאן הקולנוע הולך: ולמה אנחנו מתכוונים ב״קולנוע״

״לאן הקולנוע הולך? השאלה היא כמובן ׳מה זה קולנוע׳, או יותר נכון למה את מתכוונת כשאת אומרת קולנוע״, אומר אביב. ״נרטיב חזותי לא־אינטראקטיבי? או שאת שואלת אודות ׳בית הקולנוע׳. בתי הקולנוע יתחלקו בין רשתות כמו Alamo Drafthouse בארצות הברית, ובארץ סינמטקים, קולנוע קנדה, אולי גם את רשת לב אפשר לכלול בזה, אבל לא ממש, לבין סינפלקסים ענקיים שיספקו חוויות ענק, שיידמו יותר ויותר בצורה ובתוכן לאופרה.

״אותו סיפור יסופר שוב ושוב ושוב במתכונות שונות, על ידי במאים שונים, בטכניקות שונות, וזה יהיה ספקטקולרי יותר וידרוש משאבים גדולים יותר – גם בהפקה וגם בהצגה. לוקאס ושפילברג טוענים שהקולנוע עובר תהליך של ברודוודיזציה, אני טוען אופרזציה אבל זה אותו הדבר… 

אורי אביב: לאן הקולנוע הולך? השאלה היא כמובן מה זה קולנוע, או יותר נכון למה את מתכוונת כשאת אומרת קולנוע: נרטיב חזותי לא־אינטראקטיבי או בית הקולנוע?

״הקולנוע ההוליוודי עובר תהליך כזה. הוא עובר תהליך קאנוניזציה של סיפורים, והחשיבות היא הטכניקה היותר ויותר ספקטקולרית, גרנדיוזית, מהפנטת ויזואלית. יהיו פחות ופחות סיפורים חדשים ועוד ועוד עיבודים מחדש של סיפורים קיימים. אנשים ירצו לראות את באטמן של ווס אנדרסון, את הסנדק של כריסטופר נולאן, אנא עארף, את מועדון קרב של קתרין ביגלו. זה יהיה יקר יותר מכל עבר, ההפקה, ההפצה, ההצגה והכרטיס עצמו לקהל.

״חדשנות סיפורית תהיה בכל מדיה ויזואלית אחרת, לא בקולנוע, וכמובן, באוף־אוף־ברודווי, כלומר בקולנוע העצמאי, שזה דה־פקטו כל מה שלא־הוליוודי. אבל כל זה יהיה לסטרימינג ויישען מבחינה כלכלית על הסטרימינג הגלובלי. תאטראלית זה יוצג רק ב־specialty theaters כמו האלאמו, הסינמטקים בישראל. אלו יהיו סרטים בתקציבים של מיליון דולר לכל היותר. טווח הביניים, סרטים של בין 3-4 מיליון דולר ועד 100 מיליון דולר, יימחקו מהמפה פחות או יותר. הם נמחקים כבר עכשיו לאורך כל העשור האחרון״.

״מאז שאני הולך לקולנוע (בערך ב־1978) אני שומע שהקולנוע מת״, אומר רוה. ״אז בכל פעם שאומרים לי שהקולנוע מת אני מגלגל עיניים. הקולנוע חי, חי וקיים. כל מי שאומר שפעם היה יותר טוב פשוט שוכח שתמיד יצאו המוני סרטי ג׳אנק פופולריים וזניחים, אלא ששכחנו מהם או שהם לא שרדו את הזמן. גם את המאה ה־21 יזכרו בעתיד בזכות יצירות מופת כמו פרזיטים ולא הסרטים הזניחים״.

יעל שוב

יעל שוב. צילום: מ״ל

יעל שוב: לגבי העתיד – אני לא עוסקת בתחזיות. נדמה ששנת הקורונה נתנה הזדמנות לסרטים דלי תקציב ובתוכם סרטי במאיות לזהור. גם שירותי הסטרימינג הרוויחו בגדול. אבל לא ברור אם זה יימשך ברגע שייפתחו בתי הקולנוע

״לגבי העתיד – אני לא עוסקת בתחזיות״, אומרת שוב. ״נדמה ששנת הקורונה נתנה הזדמנות לסרטים דלי תקציב ובתוכם סרטי במאיות לזהור. גם שירותי הסטרימינג הרוויחו בגדול. לא ברור אם זה יימשך ברגע שייפתחו בתי הקולנוע, כי זו גם היתה אמורה להיות השנה שבה יצאו למסכים סרטים עתירי תקציב של במאיות – מולאן, וונדר וומן 1984, האלמנה השחורה ועוד. כך שהיו גם במאיות שהפסידו. אני יכולה רק לנסח תקוות – שאנשים יחזרו לקולנוע בהמוניהם, לראות סרטים של במאיות״.

״הקולנוע לעולם יחפש רגש וריגוש והוא ימצא אותם יותר ויותר בסרטים שיבחנו סוגיות חברתיות עמוקות מהבטים אישיים (לצד סרטים אסקפיסטים שתמיד יישארו)״, אומר ריקליס. ״כך שקולנוע רלוונטי, נוגע, אמיץ, ויחד עם זאת סוחף, מרתק ומרגש – הוא הכיוון שאליו אנחנו הולכים״.

״לאן הקולנוע הולך מכאן?״, מחזירה אלפנט בהד את השאלה, ״אני לא יודעת לענות על השאלה הזו. אני יודעת רק משהו אחד: הקולנוע תמיד הפתיע אותי ואני אתן לו להמשיך לעשות את זה״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden