כל מה שחשוב ויפה
סרג׳יו לרמן, שערי עזה
סרג׳יו לרמן, שערי עזה. צילום: לביא ונונו

האדריכל סרג׳יו לרמן עובד בימים ומצייר בלילות

בתערוכה ״שערי עזה״ בגלריית בית הבאר, האדריכל סרג׳יו לרמן מציג איורים של אדריכלות השערים של העיר עזה, המשך לעיסוקו רב השנים בין אדריכלות ואמנות. ״המצב הקשה בעזה הוא במידה רבה הסיפור של התערוכה; לראות את היופי שקיים בתוך הכאוס״

30 שנים לקח לאדריכל והאמן סרג׳יו לרמן עד שגמלה בלבו ההחלטה לקיים תערוכה שתציג את איוריו מתקופת שירות המילואים שלו בעזה ב־1990, אבל אז החיים הוכיחו לו עד כמה הם יכולים להיות ציניים. שלושה ימים לפני מועד פתיחתה פרץ מבצע שומר החומות, ונושא התערוכה ושמה ״שערי עזה״ הפכו להיות טעונים ורגישים, בלשון המעטה.

״מפגש הזמנים בין תערוכה שעוסקת במבנים של עזה בעודנו חווים מצב לוחמה עם העיר והאזור הוליד סיטואציה הזויה ובעייתית מאוד״, אומר לרמן. ״פגיעה ברגשות של אנשים היא דבר שאני נזהר ממנו כל חיי, והסיכוי שהתערוכה תפגע ברגשות של מישהו גרמה לי לחשוב לא מעט איך והאם להתקדם עם ההצגה שלה.

״אחרי הרבה לבטים הגעתי למסקנה שמדובר באמנות לשמה, כערך שעומד בפני עצמו, שצומח מיצירתיות ומאנושיות חפות מכל הקשר שלילי. יתרה מזאת, המצב הקשה ששורר היום בעזה שרר בה גם בזמן שאיירתי את השערים, וזהו במידה רבה הסיפור של התערוכה; לראות את היופי שקיים בתוך הכאוס, שמייצג רבדים שונים בתכלית ממה שקורה בסביבתו ואינו קשור בשום צורה להתרחשויות הקשות ולמה שעומד מאחוריהן״.

כך, החל מאמצע החודש, התערוכה ״שערי עזה״ נפתחה בגלריית בית הבאר בדרך שלמה על גבול יפו ותל אביב. ״כל השנים האיורים שכבו אצלי, ופתאום הרגשתי שהם מתעוררים וקוראים לי. בחפיפת זמנים יצא לי להכיר את לביא ונונו שמנהל את בית הבאר, אכסניה שמתאימה מאד לאופי האיורים ולאג׳נדה שלי ככלל, והדברים התגלגלו לתערוכה״.

הכול התחיל כשלרמן נקרא לשירות מילואים, כחובש ביחידה לסילוק פצצות, שפעלה ברצועת עזה. התקופה הייתה רווית מתחים, סכנות, וימים קשים של עבודה מבוקר עד לילה, אבל בתוך כל הכאוס חווה לרמן רגע מרגש שכמו הבליח ממציאות אחרת.

הרמתי את הראש והמבט שלי פגש שער מדהים שהיה קבוע בחומה של בית מידות, כיצירה אנושית שריגשה אותי ביופייה. ולמרות שהצבעים לא היו במיטבם היא ריתקה אותי בחבלי קסם והרגשתי דחף לצייר את המראה

״הרמתי את הראש והמבט שלי פגש שער מדהים שהיה קבוע בחומה של בית מידות, כיצירה אנושית שריגשה אותי ביופייה״, הוא נזכר. ״זו הייתה עבודת מחשבת גיאומטרית עשויה מ׳פלאחים׳ של פח שהודבקו בשיטה מסורתית בשם Ferre Forge, ולמרות שהצבעים לא היו במיטבם היא ריתקה אותי בחבלי קסם והרגשתי דחף לצייר את המראה״.

האפיזודה הבלתי צפויה בעליל הפכה את המילואים ההם ״למילואי איורים״: למרות הסביבה הסוערת, עין האדריכל והאמן שבו המשיכה לתור אחר היופי של האורנמנטיקה האסלאמית האהובה עליו, ולמזלו הוא זכה לתמיכה של חבריו לצוות. ״החבר׳ה היו נהדרים ומפרגנים, וכשבנסיעות שלנו ממקום למקום היינו נתקלים במבנה או בשער שהלהיב אותי, הם היו עוצרים כדי לאפשר לי להנציח אותם דרך האיורים״. 

עובד בעירייה בימים ומצייר בלילות

לרמן עלה לארץ כאדריכל צעיר מברזיל ב־1970, והביא עמו את האהבה לאיור ורזומה שכולל תערוכות שהציג שם בגלריות ובמוזיאונים. בארץ הוא השלים תואר שני בפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון, שלאחריו בחר להתיישב בתל אביב.

״הקצב שלה הזכיר לי את הערים בברזיל. אמנם העלייה שלי לארץ הייתה המשך טבעי לבית הציוני שבו גדלתי ולתנועת הנוער שאליה השתייכתי, אבל בכל זאת העזיבה הייתה קשה, כי אני אוהב את ברזיל ויש לי שם חברים טובים. מה שלא אהבתי והקשה עלי לחיות שם היה לראות את המציאות של הסבל והעוני, השחיתות הנוראית והניצול של האנשים״. 

 האיורים שלו הם אקוורלים קטנים, בדרך כלל בגודל 30X50 ס״מ, או רישומים בעיפרון 6B, ובמרביתם קשה להחמיץ נרטיב אדריכלי־אורבני, ולא בכדי; זהו גם מוקד העניין שלו בעשייתו המקצועית לאורך השנים במגזר הציבורי. ״בתחילת דרכי בארץ הייתי אדריכל עצמאי, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא בנוי לזה ומעדיף את העבודה הציבורית. היא ריתקה אותי בגלל העיסוק בסביבה והרגישות אליה, ותמיד גרמה לי להרגיש שאני פועל למען העיר והתושבים שלה״. 

ואמנם, במהלך השנים מילא לרמן שורה של תפקידים בגזרה הציבורית, כיהן עשר שנים בתפקיד אדריכל העיר תל אביב ושמונה שנים בתפקיד אדריכל העיר רמת גן, והיה חבר פעיל בצוות שהוביל את מהלך השימור בתל אביב, שהביא להכרזה על העיר כעל אתר מורשת בינלאומי. לצד העיסוק באדריכלות הוא מעולם לא משך את ידיו מהעיסוק באיור האהוב עליו (״הייתי עובד בעירייה בימים ומצייר בלילות״), שבתוך כך קיבל ממד נוסף.

סרג׳יו לרמן

סרג׳יו לרמן

מביטוי אמנותי אישי הוא הפך לדידו לסוג של שליחות, שנשזרה בעשייתו האדריכלית ואף השפיעה על מהלכים עירוניים. כך לדוגמה, האיורים של שכונת עג׳מי, שהייתה מיועדת להריסה, עד שהגיעו האקוורלים של לרמן והפכו את היוצרות.

״הייתי חבר בצוות יפו שתפקידו היה לטפל בדרום העיר, ובמסגרת זו הגעתי לשכונת עג׳מי והתאהבתי במקום. עם כל ההזנחה ששררה שם, הבתים הישנים, עם עיטורי הכורכר שלהם, גגות הרעפים והצבעוניות הטוסקנית קסמו לי, כי הם הזכירו לי ערים באגן הים התיכון ואפשר היה לזהות בהם נפש תרבותית של עם״.

הייתי חבר בצוות יפו שתפקידו היה לטפל בדרום העיר, ובמסגרת זו הגעתי לשכונת עג׳מי והתאהבתי במקום. הבתים הישנים הזכירו לי ערים באגן הים התיכון, ואפשר היה לזהות בהם נפש תרבותית של עם

בד בבד, לדבריו, בתי השכונה זרקו אותו לעיירות קולוניאליות שנבנו על ידי הפורטוגזים סמוך לעיר הולדתו Belo Horizonte, תוך שימוש בחלקי בניינים שפורקו והובאו מפורטוגל, ולסיטואציה הדיסוננסית של איך בתוך סביבת הג׳ונגל העזה והחריפה, כפי שהוא מגדיר זאת, חיה ומתקיימת מורשת תרבותית ציורית כזאת. ״אותה תחושה הייתה לי למראה הבתים בעג׳מי, כשהרגשתי איך למרות העוני והסביבה המוזנחת, שהייתה גם עוינת למדי, ערכי המורשת התרבותית ממשיכים להתקיים״.

לרמן כמובן אייר את המראות שלכדו אותו בקסמם, והאיורים, שהוצגו בהמשך בתערוכה בגלריה הוראס ריכטר, ״קלקלו״ את תוכניות ההריסה. ״כל מי שעסק בכך אז הגיע לתערוכה, ודרך האיורים חלחלה ההבנה שראוי וצריך לשקם ולשמר את השכונה ולא להרוס אותה. התכניות אכן שונו, ומבחינתי זהו אחד ההישגים המקצועיים שמסב לי נחת עד היום״. 

לא רק מתגעגע או מתרפק על העבר

אחרי סיפור עג׳מי, אימץ לרמן את מבני הסגנון הבינלאומי בתל אביב כמושא איוריו. ״כמובן שבמקרה זה השתמשתי בעיפרון והם היו בשחור לבן, כי לצבוע את המבנים האלה זה כמו חילול הקודש. רק השמיים בהם כחולים״, הוא אומר על האיורים, שבין היתר עיטרו את הכרזות וההזמנות לכנס שהוקדש לסגנון ב־1994, ושבהמשך, בעקבות ההכרה הבינלאומית שעורר, הביא להכרזה על תל אביב כעל אתר מורשת עולמית מטעם אונסקו. 

מתחם גן החשמל בעיר, ״פסיפס מרתק של בניינים וסיפורים״ לדבריו, הוא אזור נוסף שלכד את האדריכל־אמן שבו, ובשנת 2018 הניעו איוריו את המקום תערוכה שהתקיימה בגלריה בן עמי ושבה נטלו חלק יוצרים נוספים שהנציחו אותו בעבודתם.

התשוקה הכפולה לאורבניות ולאיור אף קיבלה ביטוי בספרים שלרמן כתב ואייר לאורך השנים; יפו עיר קסומה, תל אביב עיר החלומות, צפת עיר האור, ירושלים בין החומות, המושבות ראשית היצירה וצפת עיר האור. ״צפת, אגב, היא המוצא של המשפחה שלי, שהגיעה לברזיל במסגרת תכנית הברון הירש, שמעבר לארגנטינה ׳התרחבה׳ גם לברזיל״. 

birds

את אמונתו הבלתי מעורערת בשימור מורשת, ובכך שאי אפשר למחוק/לבטל כך סתם ערכים תרבותיים או לאנוס את המרחב הדמוקרטי לטובת נד״לן, הוא מנחיל גם לסטודנטים שהוא מלמד בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב ובשנקר. ״אני אוהב מאוד ללמד. הרעיון להעביר לסטודנטים את הידע שנצבר, את ערכי היופי, ולפתור להם את עולם היצירה האדריכלית, לא מפסיק להלהיב אותי״.

אין ספק ש־50 השנים שלרמן מתגורר בארץ לא הקהו את תפיסותיו כאדריכל ואמן הומניסט ורומנטיקן. ״כן, התפיסה שלי היא רומנטיקנית, אבל כזאת שמניעה ומחייבת עשייה ולא רק מתגעגעת או מתרפקת על העבר. כל פעם שאני רואה בתים ומבנים ישנים, בתל אביב ובערים נוספות בארץ, קודם כל אני רואה את מה שעמד מאחוריהם; את החלומות של מי שבנה אותם ואת סיפורי המשפחות שהגיעו לכאן מקצווי עולם שונים והתגוררו בהם.

״מעבר לכך, אני רואה את היופי הראשוני שלהם: איך הם היו כשבנו אותם בלי כל התוספות המכערות כמו מזגנים, חבלי כביסה או אנטנות מאולתרות, ובלי שיני הזמן שכרסמו בהם. ככה אני גם מצייר אותם״.

אני רואה את היופי הראשוני שלהם: איך הם היו כשבנו אותם בלי כל התוספות המכערות כמו מזגנים, חבלי כביסה או אנטנות מאולתרות, ובלי שיני הזמן שכרסמו בהם. ככה אני גם מצייר אותם

לקראת השקת התערוכה הכין לרמן כמקובל מחירון עבודות, אלא שמי שיחפש בו מחירים נקובים יתקשה למצוא אותם. במקום זאת הוא ימצא ״מחירים״ כמו מנת שווארמה קומפלט, כיפה קוסמית שתגן על אהוביו, את הספר הערים הסמויות מן העין של איטלו קלבינו בפורטוגזית, שקיעת שמש בים, הבנה וקבלה, ומחירים נוספים, שאינם אלא ביטוי נוסף לרגשות, לכמיהות ולאהבות של לרמן הרומנטיקן.

״מבחינתי זהו אקט שמביע את הרתיעה שלי מהמשוואה הקושרת כסף ואמנות, ובאופן כללי גם אין לי עניין להיפרד מהאיורים. אני אוהב אותם ומרגיש שכולם היו בניי״, הוא אומר, ובנימה של הומור מוסיף ש״אם מישהו יתעניין באיור כלשהו ויצליח להביא לי כיפה קוסמית שתגן על כל אהוביי, אז כן, אני אהיה מוכן להיפרד ממנו״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden