כל מה שחשוב ויפה
עמרי רבס. שרפרפי עץ ל־Riva1920 בהשראת הלגונה בוונציה, במלון קנשו, מיקונוס
עמרי רבס. שרפרפי עץ ל־Riva1920 בהשראת הלגונה בוונציה, במלון קנשו, מיקונוס. צילום: מ״ל

עמרי רבס: אנשים שמבקרים בביאנלה בוונציה, צמאים לרעיונות פרקטיים בשאלה מה הלאה

אחרי 15 שנים בוונציה עמרי רבס מלמד, מעצב ומציג בביאנלה לעיצוב, ובמקביל עובד בישראל על פרויקט תכנון של בתים קטנים, קרובים לטבע ומוכנים לשימוש - כחלק מהמגמות שקיבלו תאוצה בקורונה

חגית: הי עמרי, מה שלומך?

עמרי: הי חגית! שלומי מצויין, יום חג היום. נפתחה היום הביאנלה לאדריכלות אחרי שנה וחצי של דממה. חג גדול לוונציאנים

חגית: בפעם האחרונה שנפגשנו עוד התלבטת אם לחזור לוונציה או להשתהות ביפו…

עמרי: אכן כן, גם השתהיתי ביפו, וגם חזרתי לוונציה. זה סיפור החיים שלי. ומה שלומך?

חגית: אני בסדר גמור, הטילים נפסקו

עמרי: חדשות מעולות

חגית: אז אתה יושב בוונציה על המים ודואג לאנשים בבית ביפו. ובינתיים החיים בעיר חוזרים למסלולם?

עמרי רבס

עמרי רבס. צילום: Giuliano Rancan

Graphic design Sebastiano Girardi Studio, photo courtesy Chong Lip Mun

Sebastiano Girardi, כרזת הביאנלה לעיצוב. צילום: Chong Lip Mun

מתוך הביאנלה לעיצוב בוונציה. צילום: Federico Floriani

מראה הצבה מתוך הביאנלה לעיצוב בוונציה. צילום: Federico Floriani

עמרי: אפשר לומר שכן. בשבועות האחרונים יש שיפור ניכר באיטליה מבחינת הקורונה. מזג האוויר יפה והחיסונים נפתחו לבני 40 פלוס. אומרים שביוני כבר לא יהיו הגבלות, אז מחכים בכיליון עיניים. המצב רוח החברתי בהחלט השתפר משמעותית

חגית: שמעתי שפתיחת הביאנלה לאדריכלות בימים האחרונים עוררה את העיר לחיים. זה מרגש (ועושה חשק!) וגם אתה משתתף במעין ביאנלה לוויינית – הביאנלה לעיצוב. מה זה, לטובת אלה שפחות מכירים?

עמרי: היום בבוקר ברחוב היה מדהים, באמת מרגש. הרבה אנשים סקרנים ושמחים. אני משתתף בביאנלה לעיצוב של ונציה, שנפתחה במקביל לביאנלה אדריכלות. זה אירוע שמתקיים זאת הפעם השלישית. הביאנלה לעיצוב השנה תחת הכותרת עיצוב כדיוקן עצמי, מתקיימת במספר מוקדים ברחבי העיר, ומציגה עיצוב נושק לאמנות מכל העולם.

השנה, האירוע המרכזי הינו תערוכה במוזיאון הארכיאולוגי של ונציה, מקום מדהים בפיאצה סן מרקו, שבו אני מציג. האוצרים משרטטים קו המשכי בין העבר להווה, ושואלים לגבי ההמשכיות. התערוכה מרהיבה, בין היתר בזכות השילוב של המוצגים העכשוויים בין המוצגים הארכיאולוגיים במוזיאון. מומלץ!

חגית: נשמע מצוין. עד כה הביאנלה לעיצוב הוצגה מול הביאנלה לאמנות (בשנים 2017, 2019) וכשזו זזה, פתאום מצאתם את עצמכם סמוכים לאדריכלות… אולי זה יותר טבעי?

בזמן קצר מאוד פיתחנו הרגלים חדשים, שאולי התחילו קודם (עבודה מהבית וכו׳) אבל ללא ספק השאיפה ל־self sufficiency והיכולת לעשות הכל מתי שאבחר ובעצמי, צברה תאוצה. במקביל, מבחינה רגשית התחזקה התחושה של מה כל זה שווה בלי לחלוק את החוויות?

עמרי: אני חושב שהשנה, מעבר להשראה, אנשים שמבקרים בביאנלה לאדריכלות ממש צמאים לרעיונות פרקטיים בשאלה מה הלאה… בנושא הזה עיצוב ואדריכלות מאוד דומים וזה באמת חיבור טבעי. בשניהם יש אלמנט רגשי, אך גם פרקטיקה שמייצגת את ההתנהגות שלנו כפרטים וחברה

חגית: זווית טובה למחשבה. בין הרגשי לפרקטי, אתה חושב שמשהו השתנה בגלל הקורונה?

עמרי: כן, מאוד. כל אחד מהם (הרגש והפרקטיקה) המריא לכיוונים קיצוניים. אני חושב שבתחום הפרקטי, בזמן קצר מאוד פיתחנו הרגלים חדשים, אולי שהתחילו קודם (עבודה מהבית וכו׳) אבל ללא ספק השאיפה ל־self sufficiency והיכולת לעשות הכל מתי שאבחר ובעצמי, צברה תאוצה חדשה.

במקביל, מבחינה רגשית אצל כולנו התחזקה התחושה של מה כל זה שווה בלי לחלוק את החוויות? רואים את זה גם בתכנון מוצרים וגם בחשיבה חדשה על חללים

חגית: אתה יכול לתת קצת דגשים, איזה מגמות אתה רואה בעבודות?

עמרי: תופעה מעניינת שמדברים עליה הרבה באיטליה בכלל ובוונציה בפרט בשנים האחרונות היא human sustainability: איך לפתח מגזרים שלמים בחברה, שמתעסקים במקצועות מסורתיים, שאיטליה כל כך ידועה בהם – מחומרי גלם ובישול ועד עיצוב וקראפט.

בתערוכה מוצגים מוצרים עם אופי מסחריים, אבל הם מיוצרים על ידי בעלי מלאכה. זו תופעה מעניינת, כי אפילו חברות איטלקיות שבדרך כלל נחשוב עליהן כעל תעשייתיות (מורוסו, קסינה, דקסטלי) הן חברות משפחתיות, עם מסורת ארוכת שנים של קראפט. זו אחת התגובות של איטליה לקורונה – פיתוח אותן תעשיות קטנות וייחודיות דווקא

שרפרפי Bitta, עמרי רבס לחברת Riva1920

שרפרפי Bitta, עמרי רבס לחברת Riva1920

עמרי רבס לחברת Cimento

עמרי רבס לחברת Cimento

אני מציג בתערוכה שרפרפים מעץ ארז, שעיצבתי עבור חברת Riva1920, ושולחנות בטון לחברת Cimento. שניהם מיוצרים באופן ידני ולא מתועש. השרפרפים שואבים השראה מעמודי העץ העתיקים בלגונה של ונציה, ויש גם מהדורה שיוצרה בעץ ממוחזר מעמודים שנשלפו מהים.

השולחנות מעניינים בעיקר בגלל החומר: הם עשויים מעץ ומחופים בדף בטון גמיש, בעובי 2.5 מ״מ. זה פטנט של חברת Cimento שאפשר לעשות בו שימושים רבים – מריהוט ועד חיפויים ורצפה. הרעין העיצובי של הפרוייקט היה ליצור סוג של אלפבית של קונוסים בגדלים שונים, שכל הצמדה של שני קונוסים יוצרת שולחנות בגדלים שונים

חגית: מצד אחד חדשנות ומצד שני שומרים ומחזקים את העבודה הידנית מסורתית

עמרי: בדיוק. עוד דוגמה: אני עובד כעת על שני מוצרים לבית, שהם בהחלט פרי של תמורות הקורונה, או לפחות מגמות שתפסו תאוצה בשנת הקורונה. האחד מסתכל על השולחן כמרכז החיים בבית, ונותן מענה לסוגיית העבודה מהבית, ושני מתעסק בחללים קומפקטיים ואיך לאפשר יותר אפשרויות שימוש ברגעים שונים ביום.

מהצד השני, אני עובד על חידוש המשרדים של Mingardo, תחת הקונספט Casa Mingardo, ככה שהמשרדים יהפכו למקום סמי־ביתי, שאנשים מצפים ושמחים להגיע אליו ולהיפגש

birds

חגית: נראה שהנושא של בידוד ומפגש הופך למאוד משמעותי. אתה רואה פתרונות מפתיעים או רעיונות קיצוניים?

עמרי: נושא ענק. הקורס שאני מעביר השנה באוניברסיטת IUAV (האוניברסיטה לאדריכלות של ונציה) עוסק בדיוק בזה: co-individual. אנחנו שואלים שאלות ומחפשים תשובות לשינויים הבאים

חגית: מושג מוצלח co-individual

עמרי: את המושג טבע המעצב קניה הארה (Kenya Hara, הארט דירקטור של חברת MUJI), בתערוכה שעבדנו עליה יחד לביאנלה הקודמת לאדריכלות, לפני שנתיים (וזה בדיוק מדגים איך מגמות שהיו כאן קיבלו האצה בקורונה)

עמרי רבס, סקיצה לבתים מוכנים plug&play

עמרי רבס, סקיצה לבתים מוכנים plug&play

חגית: הביאנלה לאדריכלות בהחלט מנסה להיות רלוונטית לחיים, תחת הכותרת ״איך נחיה ביחד״ והתייחסות לסכנות אקלים, מלחמות, מחלות, וחשיבה פילוסופית על צורות חיים חדשות…

עמרי: כן, נושא מאוד רחב אבל מעניין. בשנים האחרונות דיברנו המון על מגיפת הבדידות שמתפשטת אצל מבוגרים וצעירים כאחד. ראינו לא מעט חברות כמו WeWork שביססו את החזון שלהן על יצירת קהילה, על לחיות ביחד.

מה שאומרת הביאנלה השנה הוא למעשה הרחבת מערכת הביחד: אנחנו לא רק אנשים בעולם, אלא גם חיות, וצומח ואטמוספירה ורובוטים ועוד… ולכן, ״איך נחיה ביחד״ היא שאלה ענקית אבל רלוונטית מאוד

חגית: עוד מגמה שנמצאת כנראה בתערוכה שאתה משתתף בה (אם לשפוט לפי תמונת ההזמנה): חיפוש הקירבה לטבע, הכניסה של הטבע לעיר. הרבה עבודות בתערוכה הן בהשראת טבע? בשילוב חומרים וצמיחה מהטבע?

בשנים האחרונות דיברנו המון על מגיפת הבדידות שמתפשטת אצל מבוגרים וצעירים כאחד. מה שאומרת הביאנלה השנה הוא הרחבת מערכת הביחד: אנחנו לא רק אנשים בעולם, אלא גם חיות וצומח ואטמוספירה ורובוטים ועוד… ולכן, ״איך נחיה ביחד״ היא שאלה ענקית אבל רלוונטית מאוד

עמרי: כן, מאוד! אחד הדברים שנוכחנו בהם בשנה האחרונה, הוא כמה חשוב לנו הקשר עם הטבע. אני חושב שאחד המונחים הכי יפים שלמדתי השנה הוא ביופיליה (biophilia) שמוגדר כמשיכה הטבעית שלנו לחי: חיות, טבע, חומרים. מטר מרובע של מרפסת הפך לממלכה.

אני מתעסק הרבה במונח הזה לאחרונה, גם מבחינת אקולוגיה וגם מבחינה תכנונית. אני עובד עם שני שותפים (בישראל) על מיזם חדש של בתים קטנטנים שמטרתם ממש זו: נגישות לטבע

חגית: נשמע מעולה. יכול לספר על זה עוד משהו?

עמרי: זה ברמת סטארט־אפ – התחלנו לעבוד לפני הקורונה ועכשיו זה מתחזק. מדובר בתכנון של בתים קטנים שהם prefabricated, הכל נעשה מראש. אני חושב שזה גם מוצר מאוד נכון ונחוץ להמון אנשים, וגם מבחינה תכנונית זה ממש מתאים למה שאני יודע לעשות – אדריכלות ועיצוב פנים, אך בראייה של מוצר – כך שזה יקר לליבי. התכנון הוא בשיטת plug & play, כלומר, לאחר רכישת הבית כל מה שנותר הוא להתחבר לתשתית ולהיכנס לגור. באופן הזה, נוכל לשפר משמעותית את איכות הבנייה ולהוריד את העלות וזמן הביצוע

חגית: הייתה איזו הרגשה שהקורונה עצרה את כל המשחק ועכשיו הכול יהיה שונה. ואז, בארץ (לפחות לפני שהתחילו המהומות והמלחמות) ראינו שחוזרים להכי נורמלי ורגיל. ללא חרדות מקרבה ושיתוף, להפך. מחפשים את הקרבה

עמרי: בהחלט, אני מאוד מסכים. טבע האדם לא השתנה. מה שכן ישתנה זה ההרגלים: יהיו יותר דברים שאנחנו יכולים לעשות לבד בבית, כמו כושר למשל, ויותר דברים שנרצה לשתף בהם, כמו לעבוד בפארק ובכיכרות העיר. אני חושב שגבולות בין ביחד ללבד מיטשטשים מאוד, סדר היום הפך להיות מאוד גמיש ונזיל, פחות חוקים

מתוך הביאנלה לעיצוב. צילום: Federico Floriani

מתוך הביאנלה לעיצוב. צילום: Federico Floriani

מתוך הביאנלה לעיצוב. צילום: Federico Floriani

מתוך הביאנלה לעיצוב. צילום: Federico Floriani

חגית: פחות חוקים ויותר חוקים, במקביל… למען האמת, אני מרגישה קצת טוב עם העובדה שהרבה דברים יכולים להיעצר והעולם לא התמוטט לגמרי. אתה רואה הבדלים רבים בין הגישה בארץ לאיטליה?

עמרי: כן יש הבדלים מהותיים בין התרבויות. היו כמובן קיימים גם לפני, אבל עכשיו, אחרי עצירה וכשהכל כמו מתחיל מחדש, ההבדלים יותר ברורים. האמביציוזיות הישראלית, הדחף להמציא ולחדש, הם משהו שכאן אפשר לדבר עליו במונחים של אבולוציה, פחות התחדשות אלא המשכיות…

מצד אחד, קרס עולמה של איטליה בעקבות המגיפה, אך מצד שני זאת תרבות כל כך מבוססת, שיותר מכל הם ממשיכים עם אותם הערכים והמסורת, ואכן חיים עדיין בשמחה ורוגע יחסי

חגית: זה קצת נוסך בטחון

עמרי: נוסך בטחון? לא מבין את המונח 🙂

חגית: כן כן. בוא נדבר רגע עליך – אתה חי בוונציה, והבית שלך הוצף יותר מפעם אחת. המשפחה שלך בישראל, ועכשיו מותקפת ברחובות יפו ובטילים. שנה שלמה לא יכולת לבקר, עד שהגיעו החיסונים – העולם שלך התערער? אתה ממשיך כרגיל? איך אפשר ליצור וללמד בתנאי אי־ודאות כאלה?

עמרי: קשה :)) קשה מאוד להגיד ממשיך כרגיל, השתנו הרבה דברים. הייתי עכשיו ארבעה חודשים בארץ (בזמן שבוונציה היה סגר ובישראל נפתח בהדרגה כמעט הכל) ואני בדרך חזרה שוב. מאז שאני בוונציה (15 שנה) אף פעם לא יצא לי להיות בארץ כל כך הרבה זמן רצוף – ואהבתי את זה מאוד!

כיף, מרענן, מעורר השראה. ממש גיליתי מחדש צדדים באישיות שלי שנעלמו להם עם השנים, ואת מקומם תפסו צדדים מהתרבות האיטלקית. אז אני כן מתכוון לבלות הרבה יותר זמן בארץ מלפני. זה משמח אותי

חגית: כיף לשמוע. אולי החיים בוונציה מלמדים אותך להיות מאוד גמיש וזורם 🌀

עמרי: ממש ככה, לא בטוח שחייבים להיות או זה או זה, זהות יכולה להיות גם מורכבת 🙂

חגית: ואולי שאלה לסיום… נתראה השנה במילאנו?

עמרי: כן! כולם מאוד מתרגשים משבוע העיצוב הקרב (בספטמבר), אבל גם חוששים, אני חייב לומר, לגבי הנוכחות הבין־לאומית. אני עובד על סדרה של רהיטים לחברת Cimento ועל חלל תצוגה חדש ב־Corso Monforte שישמש משרדים, גלריה ומרכז מדיה

חגית: בהצלחה!


עיצוב כדיוקן עצמי
הביאנלה לעיצוב בוונציה, 2021
20.5-27.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden