כל מה שחשוב ויפה
נועה טרלובסקי, אופנת ברכה
נועה טרלובסקי, אופנת ברכה. צילומים: יעל רסנר

נועה טרלובסקי: אופנת ברכה זה פשוט מי שאני ב־100 אחוז

ללכת עם חולצה שכתוב עליה בגדול ״אופנת ברכה אוריגינלס״ זה התשובה שלי לטישרט ב־400 דולר שכתוב עליה גוצ׳י, אומרת נועה טרלובסקי על המותג שהקימה, על שם החנות שהקימו סבה וסבתה בשנת 1969 בחולון

יובל: הי נועה מה שלומך? איך את עם בוא הקיץ?

נועה: הי יובל! חם לי מאוד אבל בקטע טוב! מה שלומך?

יובל: אני פחות מחבב את הקיץ וחושב לאן אפשר לברוח, אבל בינתיים אני פה. את נראית לי טיפוס של קיץ, נכון?

נועה: האמת שאני ילידת פברואר, תמיד ביום הולדת שלי הכי גשום, אבל מבחינת צבעוניות אני לגמרי קיץ (ואני תמיד שותה קפה קר, גם בחורף)

יובל: הא! ידעתי. אבל מספיק עם הקיץ ובואי נדבר על אופנת ברכה. נפגשנו וירטואלית לפני שנה כשראיתי מבעד למחשב את פרויקט הגמר שלך במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, ואז גם הזמנתי אותך להשתתף בתערוכה שאצרתי – הטבע מתעורר – במרכז רוטשילד. ותמיד סקרן אותי לשאול ולא הספקתי, מה הסיפור של אופנת ברכה.

אז מה הסיפור של אופנת ברכה?…

נועה: אז ככה: אופנת ברכה הוקמה בשנת 1969 על ידי ברכה ויעקב טרלובסקי, שני שורדי שואה שעלו לארץ היישר לעיר האורות חולון. ברכה הייתה הקניינית והמוכרת, היא היתה נוסעת בכל יום שלישי לבית רומנו לקנות את המילה האחרונה באופנה מיצרנים מקומיים, ויעקב היה החייט של החנות והתפקיד שלו היה להבטיח שכל לקוחה תרגיש הכי טוב ובנוח במידותיה.

זו היתה חנות קטנה, כמו אלו שרואים שהולכים במעלה דרך יפו, וברכה דאגה שחלונות הראווה של החנות תמיד יהיו הכי צבעוניים שיש, בתוך הרחוב האפור. היא תמיד היתה מתגאה שהיא ״מביאה את דיזנגוף לחולון״. החנות נסגרה בשנת 2006, וברכה ויעקב כבר לא בחיים.

וכאן אני נכנסת לסיפור: הנכדה של ברכה ויעקב!

יובל: שהלכה ללמוד עיצוב אופנה

נועה טרלובסקי

נועה טרלובסקי

יעקב טרלובסקי

יעקב טרלובסקי

ברכה טרלובסקי

ברכה טרלובסקי

נועה: כן, הדרכים הובילו אותי לשנקר. איכשהו, זה לא היה תמיד הכיוון בצורה מודעת, אבל גדלתי בבית עם אמא מעצבת קרמית ואבא שחקן, בין התיאטרון לאובניים הייתי מבלה אצל סבתא בחנות ותוך כדי התואר, לגמרי בטבעיות נולד המותג.

בהתחלה בכלל לא הבנתי שזה מה שקורה, התחלתי מלתפור גולפים לחורף מבדים שירשתי מסבתי, עם רקמה בפונט דיוויד, ״אופנת ברכה״. מאיה ארזי, שהיתה מרצה שלי בשנקר, היתה הלקוחה הראשונה, והיא אמרה לי ״אני אוהבת לתפוס מותגים ברגע שהם נולדים״, ואני הייתי כזה: ״אה, אז זה מה שקורה, הלם״

יובל: קטעים. מתי זה היה?

נועה: לפני שנה וחצי או יותר! לפני שכל העולם נחרב

יובל: אז מה קרה מאז ועד היום? מה זה אומר לפתוח מותג? מאיפה התחלת ומה קרה בדרך (חוץ מקורונה ומלחמות ומיליון מערכות בחירות)

התחלתי מלתפור לבד פריטים ולרקום עליהם במדוייק ״אופנת ברכה״. הייתי עושה את זה וצוחקת תוך כדי. ההתעניינות של אנשים הפתיעה אותי, יש משהו בפונטים האיקוניים האלו בעברית ״דיוויד״, אריאל״, ״טהומה״, זה קוסם לאנשים. הכל התחיל מהאותיות בעברית

נועה: התחלתי מלתפור לבד פריטים ולרקום עליהם במדוייק ״אופנת ברכה״. הייתי עושה את זה וצוחקת תוך כדי. ההתעניינות של אנשים הפתיעה אותי, יש משהו בפונטים האיקוניים האלו בעברית ״דיוויד״, אריאל״, ״טהומה״, זה קוסם לאנשים. לא ידעתי לאיזה כיוון עדין אני אלך, אבל ידעתי שאני הולכת להשאר נאמנה למי שאני, והכל התחיל מהאותיות בעברית.

משם המשכתי לטי־שירטים, הייתי צובעת בבית ביד טי־שירט טי־שירט, הכל קרה תוך כדי הקורונה ופרויקט הגמר, הפרגון והעניין באופנת ברכה היה כל כך חיובי שהבנתי שזה היעוד שלי ושאני חייבת להמשיך.

באותו הזמן לא ידעתי מה זה אומר לפתוח מותג: בתואר יותר מתעסקים בפן האמנותי, העיצובי, לא בעניין העסקי והייצרני. והייתי צריכה ללמוד הכל מאפס, וכל זה בלי כסף בכלל. זה עניין לא פשוט בכלל, אבל אני יודעת שזה מה שהגעתי לעשות בעולם וכל כולי מושקע במותג

יובל: אז מה כולללת הקולקציה כרגע?

נועה: מאז הטי־שירטים לפני כשנה ועד היום המותג התרחב והתפתח, יש לי כבר שרשרת ייצור שמתנהלת כאן בארץ. אני לאט נרפאת מהדפוסים הכובלים של התואר ומרגישה יותר חופשייה ליצור.

המותג כיום כולל בתוכו מגוון של פריטים, משמלות, מכנסיים ואוברולים אל חולצות וכובעים, כולם נשענים על האסטתיקה הנוסטלגית של הבוטיק המקורי, אבל עם טוויסט רלוונטי לימינו, וכמובן שאני לא מוותרת על הטיקט בעברית, שהוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהעיצוב.

זה ממש חשוב לי להמשיך את הסגנון מהזכרונות האישיים שלי מהחנות ולהביא אותם אל העתיד. אני מחפשת בתמונות פריטים שהיו תלויים ברקע, או משתמשת בעיצוב של השקית המקורית משנות ה־80, אבל מחדשת לכתב היד שלי

לשים את כל הלב ככה על השולחן

יובל: בואי נדבר על הנוסטלגיה הזו, ונתחיל בשאלה המתבקשת: בת כמה את?

נועה: אני בת 28!

יובל: 28! מה שאומר שבשנות ב־80 עוד לא נולדת… אז (וזה לא ציניות או סרקסטיות. באמת), איזו נוסטלגיה יכולה להיות לך לתקופה שלא חיית בה?

נועה: החנות פעלה בשנים 1969-2006. הזכרונות שלי מהחנות הם משנות ה־90 והאלפיים, כשהייתי מגיעה ורואה את סבתא מהצד מדברת ביידיש עם לקוחות, או שהיא הייתה שומרת לי פריטים מיוחדים רק בשבילי. הנוסטלגיה האמיתית משנות ה־70 וה־80, עברו אלי בסיפורים מאבא שלי כמו אגדת עם אבל משפחתית כזו, והנוסטלגיה מהשנים האלה, היא בעיקר בדמיון שלי שמבוסס על תמונות, חפצים ופריטים שנשארו לי מהחנות והסיפורים האישיים של אבא שלי.

באופנה האתגר הוא כל הזמן לחדש, אני מעצבת בעידן שבו כבר עיצבו הכל. לכן אני בוחרת לעשות את זה הפוך: זה מאתגר בשבילי דווקא להסתכל פנימה ולא החוצה, ולקחת השראה ויזואלית וסיפור מהדמיון ומהלב

יובל: ומה מושך אותך בתקופה הזו? באסתטיקה הזו? כי מצד אחד זה נראה כמו דחקה של מילניאלז, ומצד שני… לא בטוח שיש לי צד שני 🙈

המטרה של בגדים היא לגרום לנו להרגיש טוב, וביצירה שלי אני תמיד בטבעיות ניגשת לרעיונות בהומור. הרעיון הראשוני של לקחת בוטיק קטן מחולון ולהדפיס אותו על חולצה בגדול הצחיק אותי מהרגע הראשון. והצחוק הוא מה שדחף אותי ללכת עם זה עד הסוף

נועה: בדיוק נגעת בנקודה!

זה מעולה שזה מצחיק, זה כל מה שאני מתכוונת. בתפיסה שלי המטרה של בגדים היא לגרום לנו להרגיש טוב, וביצירה שלי אני תמיד בטבעיות ניגשת לרעיונות בהומור. אני מעריצה של מעצבי ״קאמפ״ וממש דוגלת באורח חיים כזה; בהומור יש הרבה מודעות עצמית וביקורת. ללכת עם חולצה שכתוב עליה בגדול ״אופנת ברכה אוריגינלס״ וזהו, היא התשובה שלי לטי־שירט ב־400 דולר שכתוב עליה גוצ׳י!

הרעיון הראשוני של לקחת בוטיק קטן מחולון ולהדפיס אותו על חולצה בגדול הצחיק אותי מהרגע הראשון. והצחוק הוא מה שדחף אותי ללכת עם זה עד הסוף

יובל: אני חושב שמה שמציל את אופנת ברכה מהדאחקה הוא המילה ההו כה בעיתיית וחמקמקה: אותנטיות. והעובדה שאת נצר לברכה אורגינלס היא כנראה מה שעובד פה (למרות שעדיין, אני מרגיש קצת קשיש בשביל זה…)

נועה: קודם כל אופנת ברכה זה לכל מי שרוצה ללא הבדל גיל, מגדר או מידה!

ואני ממש שמחה ומתרגשת שאתה אומר את זה, כי באמת, אופנת ברכה זה פשוט מי שאני ב־100 אחוז. זה הסיפור שלי ואני לא מנסה להיות מישהו שאני לא, וכשאתה שם את כל הלב ככה על השולחן, זה מלווה גם בפחדים וחרדות. אז כשאני שומעת אותנטי, יורדת לי אבן מהלב, כי זה הכי חשוב

הסיפור שלי ואני לא מנסה להיות מישהו שאני לא, וכשאתה שם את כל הלב ככה על השולחן, זה מלווה גם בפחדים וחרדות. אז כשאני שומעת אותנטי, יורדת לי אבן מהלב

יובל: רגע. רק עכשיו אני קולט. גם פרויקט הגמר שלך עסק בסבתא, או ליתר דיוק בגינת הקקטוסים של סבתא בערד. זו הסבתא השנייה?

נועה: זו הסבתא השנייה. בתור בת בכורה לשני אמנים, הסבתות היו עושות עלי הרבה מאוד בייביסיטרים, או בחנות, או בגינת הקקטוסים. עברתי תהליך במהלך התואר שבו הבנתי שלא צריך ללכת כל כך רחוק כדי לחפש השראה. לפעמים הקסם קורה הכי קרוב אלינו

יובל: קטעים. תגידי, יש תכניות לפתח משהו מפרויקט הגמר?

נועה: אופנת ברכה ופרויקט הגמר צמחו זה לצד זה. הפרויקט היה יותר תיאטרלי ורציתי לעוף על עצמי ולעשות קוטור ועבודות יד; אופנת ברכה היא התרגום הלביש והקז׳ואלי יותר של השפה העיצובית, שלי.

ככל שאגדיל ואפתח את אופנת ברכה אני מאמינה שהצד של  פרויקט הגמר והצד של הרדי־טו־וור שלי יתאחדו למשהו גדול. אני תמיד אשאר תיאטרלית וצבעונית בעבודות שלי, אני פשוט לפעמים על אש גדולה ולפעמים על אש קטנה, אבל לגמרי מתכננת בעתיד לחזור ליצור בצורה כזו.

אני ממש אשמח לראות אנשים לובשים קקטוסים ענקיים ברחוב סתם ככה לשתות קפה, אבל אנחנו עוד לא שם, אז אני מתחילה על אש קטנה ולאט לאט מגבירה

יובל: יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

נועה: רק תודה רבה לכל מי שבוחר לקחת חלק ב״אופנת ברכה״, זה לא מובן מאליו כל הפרגון והתמיכה הזו. ממני, מכל בעלי המלאכה והיצרנים הנהדרים שאני עובדת איתם, אני מקווה שאצליח בתוכנית שלי לשפוך צבע ברחובות ישראל והעולם ומאחלת לכולם שילבשו מה שמתחשק להם ויריגשו שמחים!

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. יפעת

    סופר חמוד אבל אם זו התשובה למותגי העל היקרים אז בעיני יש פה פיספוס…עדין הבגדים ממותגים,פשוט מיתוג מחליף במיתוג. אני תוהה מה יהיה התמחור כמותג ברכה יהיה הייפ…
    בכל מקרה המון בהצלחה, כל דרך היא דרך שצריך לצעוד בה כדי לגלות אותה 🙂

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden