כל מה שחשוב ויפה
נורית טל־טנא צילום פיני סילוק
נורית טל־טנא. צילום: פיני סילוק

נורית טל־טנא: הייתי מקרבת את חוטי הזמן, ומחבקת את עצמי בת ה־18

צילום רחוב של אלכס ליבק, ציור מלא כאב של פמלה לוי ועוד עבודות טעונות. בתערוכה הקבוצתית ״האיש בחליפה החומה - A Tale to Tell״ האוצרת נורית טל־טנא מתמודדת באומץ עם התקיפה שעברה בנעוריה

חגית: הי נורית מה שלומך? ברכות על התערוכה החדשה והאמיצה ״האיש בחליפה החומה״, במקום לאמנות בקריית המלאכה

נורית: תודה, התרגשות אדירה. שם התערוכה: ״האיש בחליפה החומה – A Tale to Tell״

חגית: למה עברת לאנגלית באמצע הכותרת?

נורית: מעניין שאנו מתחילות דוקא מהכותרת. לכאורה זניח, אבל גם לב ליבו של העניין. המילים באנגלית זורקות אותי לניינטיז תקופה של נעוריי. השיר של מדונה:
I have a tale to tell / Sometimes it gets so hard to hide it well / I was not ready for the fall

חגית: וזה מתקשר לאירוע הטראומטי שעברת?

נורית: אז אשתף. לפני 28 שנה חוויתי תקיפה מינית. 1993. אי שם בגיל 18. חיי התפרקו, כל זהותי נמחקה. וקברתי את הסוד. נהגתי לשיר את השיר עם עצמי ולחלום שיגיע היום בו אספר את סיפורי. והנה באמצעות האמנות אני מספרת.

הבטחתי לנורית הנערה שאספר. לא ידעתי איך ומתי הדבר יתממש. השנים חולפות להן ולפני ארבע שנים התחלתי לעבוד על התערוכה הזו. מספר חודשים לפני שתנועת #MeToo החלה להתפשט באופן ויראלי ברשתות חברתיות

טובה דורפמן

טובה דורפמן

אלכס ליבק, האיש בחליפה החומה

אלכס ליבק, האיש בחליפה החומה

חגית: מעניין – אז המומנטום הציבורי נתן לך רוח גבית?

נורית: אין ספק. 28 שנים לקח לדבר להבשיל ולצאת לאור. לפני כמה שנים לא היינו במקום הזה.

בתחילת העבודה על התערוכה רציתי להיעזר בסיפור אלגורי, כמו שמלת השבת של חנה׳לה או כיפה אדומה – מסתבר שיש אינספור מעשיות שנוגעות בנושא, ובפרשנויות מאוחרות ניתן לראות במעשייה התמה מעשה זימה. בסופו של דבר הבנתי שאין לי צורך להשתמש בשום מעשייה או סיפור אלא בסיפורי שלי

חגית: הסיפור התעורר אחרי מפגש מקרי שלך עם צילום של אלכס ליבק?

נורית: זה קרה מזמן, כשנתיים לאחר המעשה. באחד הימים אני עומדת בחנות של סטימצקי, פותחת באקראי את ספרו של ליבק ״עין לציון״ והנה הוא שם. האיש בחליפה החומה. תצלומו מתנוסס על עמוד שלם. מכת אגרוף מיידית ללב.

באותה תקופה אלכס צילם דמויות ברחוב באופן אקראי והן התפרסמו במדורים שלו בעיתונים ובספרים, ללא שאלת רשות או עדכון של המצולמים (זה מעלה שאלות אתיות וחוקיות אחרות, אבל לא נעסוק בזה כאן). בספרו מוצגת סדרת תצלומים של דמויות ״מעניינות״ שהסתובבו בדיזינגוף, שאותן לכד בעדשתו.

זה קרה מזמן, כשנתיים לאחר המעשה. חיי התפרקו, כל זהותי נמחקה, ובאחד הימים אני עומדת בחנות של סטימצקי, פותחת באקראי את ספרו של ליבק ״עין לציון״ והנה הוא שם. האיש בחליפה החומה. תצלומו מתנוסס על עמוד שלם. מכת אגרוף מיידית ללב

לאורך השנים קיוויתי למצוא בי את האומץ ולפנות לליבק, היה לי חשוב שידע את מי צילם. ולפני כארבע שנים הרגשתי שיש לי את הכוח ופניתי אליו עם סיפורי. הוא היה המום. מכאן החלטנו שאנו יוצאים בתערוכה עם התצלום.

בהמשך עבדנו יחד על תערוכת יחיד שלו (שהוצגה בשנה שעברה בגלריה בסיס) ובשיחות בינינו הוא סיפר שברבים מהצילומים שלו יש סודות שמתגלים בדיעבד – כמו במקרה של קו 300

חגית: אני שואלת את עצמי אם זה בוודאות האיש שפגע בך או שזו דמות גנרית?

נורית: תאמיני לי, אי אפשר לטעות. דמותו לא באה אלי רק בזמן הפגיעה. דמותו שבה אלי בסיוטים לילה לילה במשך שנים ארוכות. עיניו וגבותיו העבותות נגלו אלי לפני שנתי… ב־1998 האיש הופיע בתוכנית בשידור חוקר אצל גבי גזית והוא נשלח לכלא לשבע שנים

חגית: אם לחזור לרגע המפגש שלך עם התמונה בספרו של אלכס (את מכנה אותו במאמר לתערוכה ״הרגע המכריע״ השלישי). את חושבת שלאיש יש איזו כריזמה, שהוא מושך עין? אלכס אמר משהו על כך?

נורית: לאיש יש כריזמה מטורפת. רואים את הטירוף בעיניים, בשידור חוקר דובר על מעל 100 קורבנות שלו. פגיעות. רבים מהנוכלים הם סדרתיים: הם קמים בבוקר לעבודה, והעבודה הזו מצריכה כישורים מסוימים בשביל להצליח בה…

אני זוכרת שהתקשרתי לגבי גזית וסיפרתי לו, הוא הפציר בי לגשת למשטרה אבל לא היה בי כוח. זה היה הסוד שלי

חגית: 💔

נורית: הוא אגב לא נתבע בגין פגיעה מינית אלא במעשי נוכלות וסחטנות בנשים

פמלה לוי. צילום: אלעד שריג

פמלה לוי. צילום: אלעד שריג

אסף רהט. צילום: מ"ל

אסף רהט. צילום: מ״ל

חגית: ואיך ממרחק הזמן חזרת לעסוק בזה?

נורית: קשה. זה הזוי. סוג של דיסוננס. רגע אחד אני יוצאת עם התערוכה ורגע בא לי לברוח. השתגעתי? מה אני עושה? זה הרי הסוד של חיי.

אבל זה היה חזק ממני – לממש את ההבטחה לעצמי לנורית בת ה־18. ולו יכולתי הייתי מקרבת כעת את חוטי הזמן, ומחבקת את עצמי של אז, מנגבת את דמעותיה ומביאה אותה ברכות ואהבה היישר לכאן ועכשיו

חגית: הלוואי. זו באמת איכות נדירה של יכולת להכיל, גם בדיעבד. אני חושבת שהיא יודעת…

נורית: אוי את מרגשת אותי בתגובה שלך

אז לשאלתך – התצלום התיעודי של ליבק היה נקודת המוצא וממנו התחלתי להרכיב תצרף ויזואלי שמאגד אלמנטים מסיפור ״האיש בחליפה החומה״. מדובר במוטיבים שכיחים, שמופיעים בסיפורי אונס ותקיפה מינית בתרבות האנושית מקדמתה – החל מסיפורי המקרא, מיתוסים ומעשיות וכו׳

רגע אחד אני יוצאת עם התערוכה ורגע בא לי לברוח. השתגעתי? מה אני עושה? זה הרי הסוד של חיי. אבל זה היה חזק ממני – לממש את ההבטחה לעצמי, לנורית בת ה־18. ולו יכולתי הייתי מקרבת כעת את חוטי הזמן, ומחבקת את עצמי של אז, מנגבת את דמעותיה ומביאה אותה ברכות ואהבה היישר לכאן ועכשיו

חגית: מה למשל?

נורית: שתיקה, האשמת הקורבן, היעדר התנגדות לתקיפה, היכרות מוקדמת עם התוקף, זהות מפורקת, תסמונת טראומת האונס. אני בונה את התערוכה כאוצרת־יוצרת – מאגדת יחד יצירות אמנות שבחרתי, שנועדו לייצג את הנרטיב האישי שלי. מדובר בעבודה שיש בה פרשנות אישית שלי – ולא בהכרח קשר למקור היצירה אצל האמנ.ית. אסופת היצירות בתערוכה מוכפפת סובייקטיבית לטובת התזה שלי, ועל כך תודתי הגדולה לאמנים

חגית: תסבירי לטובת מי שפחות מכיר את הפעולה האוצרותית

נורית: היצירות המוצגות לא בהכרח קשורות לעניין תקיפה מינית. אני אימצתי אותן לטובת האמירה שלי. יוצאת דופן במובן זה העבודה של פמלה לוי ״מינוטאור״ שבה העיסוק בנושא הוא מובהק. היצור המיתולוגי, בן־הכלאיים הפראי, שהוצג לאורך תולדות האמנות בגרסאות רבות כאנס או כרוצח (החל מעיטורי כד מהמאה השישית לפנה״ס ועד פיקאסו ואחרים במאה ה־20).

אלן גינתון כתבה על כך: ״בציוריה פמלה הציגה אמיתות לא שגורות אודות המציאות הישראלית, דימויים שיש בהם טאבו או צנזורה לגבי הצגתם, מראות חיילים גוססים וסצנות המתקשרות לאלימות מינית, אונס ותופת… ציורה מנכיח את פגיעותן של נשים צעירות וילדות״.

למעט העבודה של פמלה אפשר לציין גם את עבודת הווידאו של טובה דורפמן כעיסוק ישיר בפגיעה. טובה אינה אמנית פלסטית, אלא קולנוענית, תסריטאית. העבודה ״רעש לוואי״ היא סרט קצר שבו נערה מתהלכת כסהרורית במרחב הפתוח, הליכה כבדה וסיזיפית, שאינה מובילה לשום מקום, בלופ אינסופי. הרי זו ההליכה של ״היום שאחרי״. הסדר הרציף נקטע, הנתיב המוכר תם ומכאן נפתחת דרך חתחתים וכאב, עד שיימצא מזור לנפשה

חגית: האמניות והאמנים שמציגים בתערוכה היו שותפים לתהליך שלך, לאיזה עיבוד מאוחר של הטראומה בראי האמנות?

נורית: לא עד הסוף. למעט ליבק, איש סודי

חגית: מקסים הקשר שנוצר ביניכם. איזה מזל שהעזת לפנות אליו 🙂

נורית: העבודה של אסף רהט, לדוגמה, מגיעה מתחום אחר לגמרי – זהו רישום בהשראת רגע אמיתי שראה ברחוב תל אביבי, עורב אפור בוגר שתקף בחמת זעם אלימה גוזל של ציפור. אני לקחתי את זה לתחום התוכן שלי.

לא מובן מאליו, החרות שקיבלתי מהאמנים. וגם הגלריה – מקום לאמנות והאוצר יאיר ברק, שראה מיד את החשיבות של הנושא. אנחנו חיים בחברה שעדיין רבים חוששים/נזהרים ולא מעוניינים להיות מתוייגים כנפגעי תקיפה מינית

חגית: נכון. וגם תמיכה מהציבור כשפנית לגיוס כספים. את מרגישה שיש כאן שליחות? שאת יוצאת מעבר לטראומה האישית לזירה הציבורית?

נורית: נכון, לא מובנה מאליה גם התמיכה שקיבלתי מהציבור. לפני כחצי שנה יצאתי בקריאה למימון המונים בהפקת התערוכה והקטלוג הנלווה. המטרה שלי לא היתה רק איתור תקציב, שכמובן הכרחי, אלא גם לאפשר לעצמי טבילת אש ראשונית.

וזה היה קשה משתיארתי לעצמי

לני דותן

לני דותן. צילום: מ״ל

חנאן אבו חוסין. צילום: מ״ל

חנאן אבו חוסין. צילום: מ״ל

birds

חגית: החשיפה?

נורית: הוצפתי בעשרות תגובות, שיתופים, סיפורים של אנשים ידועים ושאינם ידועים, וזו הייתה מעמסה אדירה. אנרגיה שחורה ובולענית של סיפורים כואבים. ביומיום יש איזו ידיעה חדשותית מבחילה ומעוררת אימה על איזו דמות שפניה חשוכות, שאי שם היא נפגעה…

להבין שזו לא איזו דמות, אלא שמדובר בשכן בקומה השנייה, או במנהל הבנק או ברופאת המשפחה. להבין שהסוד הזה אצל כל כך הרבה אנשים. גברים ונשים יש לומר. סוד נסחב ומדמם. מושתק.

הסיפור שלי עם עצמי כבר נלעס ונסלח והוטח לאורך שנים… אבל לקבל גל של סיפורים זה מטורף. הבנתי שאין לי אפשרות או רצון להכיל.

לכן כל כך חשוב שכל אחת ואחד שנושאים סוד כזה על עצמם יפנו לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל. וחשוב לי להדגיש – כי האיגוד שותף ותומך בתערוכה הזו

חגית: גאווה

נורית: ביחד נדליק את האור!

להבין שזו לא איזו דמות שפניה חשוכות, אלא שמדובר בשכן בקומה השנייה, או במנהל הבנק או ברופאת המשפחה. להבין שהסוד הזה אצל כל כך הרבה אנשים. גברים ונשים יש לומר. סוד נסחב ומדמם. מושתק

נורית: הפסיכיאטרית ג׳ודית לואיס הרמן טוענת שאצל נפגעים קיים העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם. רק כשהאמת זוכה להכרה, הנפגעים יכולים להתחיל בתהליך ההחלמה. אבל לעתים קרובות מדי הסודיות מנצחת, וסיפור האירוע הטראומטי אינו יוצא לאור במילים אלא בתסמינים״. לכן כל כך חשוב לטפל ולהתמודד עם הטראומה

חגית: ועכשיו – את נערכת לגל של תגובות? להצפה רגשית ולהתשה? אפשר בכלל להיערך?

נורית: אני צוחקת כאן 🙂 עלית עליי. איך אפשר להיערך? מרגישה כמו ז׳אן דארק, אבל רגע, מה לי כי אלין, הרי אני הנפתי את הדגל. את מבינה את הכאוס הזה?

רגע של היי ונצחון ורגע של אימה ורצון להשתבלל. הפקתי לקח מהקמפיין לומר שאין לי אפשרות לשמוע/להכיל ומקווה שיקבלו זאת בהבנה. חייבת לשמור על עצמי

חגית: אני מאמינה שגם הסביבה והקונטקסט של הגלריה יגוננו עלייך, זה לא חשוף כמו ברשתות החברתיות, זה סוג של מקום מרפא אולי

נורית: מקווה. אני באמת מתכוונת לשמור על עצמי ולשמור על סדר היום עם משפחתי, עבודתי (ולא אקרא טוקבקים). אני מקווה שאני עושה נכון. זה היה חזק ממני.

הדבר שהכי מטריד אותי הוא ילדיי… אז הקטלוגים כבר כאן בבית ואנחנו זורמים עם זה. בסופו של דבר השאלה איך מנגישים נושא, כל נושא. ואני יודעת שאני עושה כאן משהו חשוב עבור עתידם

חגית: גם בעבר עסקת בנושאים קשים, מושתקים וטראומטיים. בהתמודדות עם דיכאון אחרי לידה – הוצאת ספר בנושא. את חושבת שיש קשר בין הטראומות, ההדחקה והדיכאון?

נורית: חשבתי על זה. ברור שמבחינתי יש קשר. וכאוצרת אני מוצאת את עצמי יותר ויותר עוסקת בנושאים חברתיים שהם בגדר טאבו, או לפחות זקוקים להארה והתבוננות אחרת, ממקום של ריפוי. אבל אם נחזור לראשית האמנות הרי שעיקר כוחה היה בהעברת מסרים חברתיים.

ב־2011 אצרתי את התערוכה ״אי־מהות״ בנושא דיכאון אחרי לידה, שנחשבה אוונגרדית לזמנה. גם אז עסקתי בנושא טעון ומודחק, שנבע מהחוויה שלי. לפני כשנתיים הוצאתי את הספר ״הדובה הגדולה״ שבו נשים מדברות על דיכאון אחרי לידה (גם במימון המון). בפרויקטים אחרים עסקתי בנושאים של הנקה ואוטיזם. אני נוגעת בהם באמצעות האמנות

חגית: וגם בקהל

נורית: וכן, זו שליחות. לא התכוונתי שכך יהיה, אבל כך זה יצא. החיים נורא קצרים כאן… צריך לעשות משהו עם כל השיט שאנחנו עוברים להפוך את הזבל ליהלומים. האמנות מאפשרת לי את זה. אני חוזרת ליהלום ולאור – שזה ההפך מהסוד והחושך ותחושת הקורבן וכל אותן תחושות קשות ומילים טעונות אימה, שמלוות את פגועי תקיפה מינית לאורך שנים.

אם התערוכה תאיר את אורה הרי שעשיתי כאן משהו

חגית: א מ ן. בהצלחה


האיש בחליפה החומה – A TALE TO TELL
אוצרת: נורית טל־טנא
משתתפים: אלכס ליבק, אסף רהט, בועז לניר, דרורה דקל, חנאן אבו חוסיין, טובה דורפמן, לני דותן, רעות פרסטר, פמלה לוי
מקום לאמנות בקרית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב.
פתיחה: 10.6; נעילה: 3.7. בשבת 26.6, בשעה 11:00 יתקיים שיח גלריה בתערוכה

  

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. נאוה הראל-שושני

    אכן, נראה שהצלחת להפוך את הזבל ליהלומים. תודה על כתבה ממש מרגשת. בהצלחה רבה בתערוכה, שלפי העבודות שהובאו כאן – היא ללא ספק תזכה לה!!!

    1. נורית

      תודה רבה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden