כל מה שחשוב ויפה
אדם קנדה בקוסמופוליטן של מורן נקר
אדם קנדה בקוסמופוליטן של מורן נקר

פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי: אינטימיות בין חברים, שכנים ומשפחה

הרכיב המשותף לרבות מהיצירות בתחרות הסרט הישראלי ותחרות הסרט העצמאי הקצר, בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים ת״א, הוא האינטימיות העמוקה שניכרת בהם: כתמה, כרגש וכטקטיקה אמנותית

עשרות סרטים יוקרנו במהלך השבוע הקרוב בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים תל־אביב: תיעודיים ובדיוניים, קומיים ודרמטיים, סרטי אנימציה אוונגרדיים ונרטיבים המוצאים דרכים חדשות לספר סיפור. הפסטיבל שמשקף את ״הדור הבא״ של היצירה הקולנועית, חוזר בפעם ה־23. על אף השוני בתוכן ובצורה, ניכר יש משהו משותף לרבות מהיצירות בתחרות הסרט הישראלי ותחרות הסרט העצמאי הקצר.

הרכיב המשותף הוא האינטימיות העמוקה שניכרת בהם. לא רק במובן הפשוט של המילה, כתמה, כנושא ברור ובולט, אלא יותר כרגש ששאפו היוצרים והיוצרות ליצור, ובנוסף כתהליך חמקמק, טקטיקה שהם רתמו אל תוך המכניזם של יצירתם. כל הסרטים הקצרים הללו הצליחו ללכוד אינטימיות בתוך העולם העלילתי, בין אם בדיוני או תיעודי, וחשוב מכך, לייצר כמעט יש מאין אינטימיות בין הצופה לבין הנצפה, כאילו הוא פולש בקלות לעולם אישי, ערום: בין חברים, בין שכנים, בין בני משפחה ובין אדם לזולתו.


קוסמופוליטן

2020, 7 דק׳

סרטה הקצר של מורן נקר כבר גרף כמה פרסים מרשימים וטייל בעולם. לאחר צפייה בו אפשר רק לומר שהוא זכה בכל אלה בזכות ולא בחסד, ולקוות שיזכה בעוד כמה כיבודים. 

העלילה, המבוססת על חוויותיו של האקטיביסט קובי טרקאי (פעיל קל״א – קהילה להט״בית אתיופית), היא פשוט דוגמה לכמה חזק יכול להיות סרט קצר, רזה מילולית אך רווי משמעויות פוליטיות וחברתיות הראויות לבחינה ולהתייחסות אמנותית. במרכזו יעקב (אדם קנדה), אדם שחור, המנסה להכנס למסיבת גייז, רק כדי לגלות יחס גזעני כלפיו.

כשהוא צועד שוב ושוב בתור לסלקציה, עולה התחושה שהיוצרים ביקשו ללכוד חוסר אונים בסיטואציה מביכה ואירונית, באמצעות תנועות מצלמה מחושבות וקונטרסט המתבטא בצורות שונות בין קורבן הסיטואציה למקרבניו הלא טריוויאליים: במיקום המצלמה ובזוויות, בצבעים וביחסי הכוח המלאכותיים והשגויים שנבנים בין יעקב לבין ה״סלקטור״ ושלוחיו.

הרבה דיאלוג אין שם, אבל דווקא השתיקה, המבטים והודעות הטקסט שפולשות אל המסך, מספרות את הסיפור יותר ממה שכל דיאלוג יכול היה לתאר. אלו התנועה, מה שלא נאמר, והניואנסים הקטנים שמצליחים לייצר את הרושם החזק ביותר, ואף מעוררים רעב לעוד עלילה, לעוד חלקים מהנרטיב הזה, שאורכו רק שבע דקות . 

נקר הצליחה באורח קסם לייצר קרבה אינטימית עם גיבורה ברגעים ספורים, ולכאוב את הסיטואציה המתסכלת, המקוממת ואת כל מה שהיא מייצגת בהקשרים שונים ורחבים: זוהי חווית ה״אחרות״ (Otherness), שבה כל אחד ואחת יכולים למצוא את עצמם מול הזולת, והיא מתווכחת ביד אמן ובאומץ רב.

בימוי: מורן נקר; הפקה: קובי מזרחי, אלונה עמרם
צילום: רועי קייזרמן; משחק: אדם קנדה, יקיר אליהו ועקנין, סתיו סבג
יום רביעי 23.6 בשעה 21:00, מקבץ 2 בתחרות הסרט העצמאי הקצר


חצי סבא

2020, 4 דק׳

חצי סבא של בן מולינה, שנוצר במסגרת פרויקט הגמר של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, הוא סרט שאפשר לכנותו בפשטות נוגה ומקסים, ממש ליד הערך במילון. סרט אנימציה קצרצר זה הינו תוצר של דיאלוג בין נכד לסבו, הנע במיומנות בין ביוגרפיה לפנטזיה, בין הסוריאליסטי לממשי, בין צער להומור.

הזיכרונות וההגיגים של הסב מתגשמים ומתפוגגים על המסך בצורות של דימויים עשויים היטב מתוך נקודות שונות בחייו: מקפיצה לתוך בריכה של רחת לוקום, חייל העומד על דג,  או פשוט נכד שעוזר לסבו היושב על כיסא גלגלים: ״זה הסיפור, נולדתי, עבדתי כמו חמור מגיל קטן ועכשיו אני בדרך למות. זהו״, אומר הסב לנכדו, ששואל בתגובה: ״אבל מה יש אחרי זה?״.

הדיאלוג, שהתרחש לאורך מספר חודשים, נערך ונדחס לתוך דקות בודדות, ואין ספק שהיוצר עשה את עבודתו נאמנה במלאכת הליקוט וההרכבה, עד שהתחושה היא שהשיח מתקיים בכמה רגעים בלבד.

הרובד הוויזואלי והרובד השמיעתי מדברים זה עם זה כמו שני בני שיח, והם מרכיבים יחד תמונה אישית הן של קורות חייו של הסב והן של היחסים בינו ובין נכדו. הדיאלוג הופך כעדות לירושה בין דורות. זו אינה ירושה חומרית, אלא ירושה רעיונית, פילוסופית ורגשית, ספוגה בנוסטלגיה חמקמקה ובגעגוע ממשי, חזק ומעציב.

בימוי, כתיבה והפקה: בן מולינה
יום חמישי 24.6 בשעה 19:00, מקבץ 5 של התחרות הישראלית 


רומי מנחם, בין המגרשים

רומי מנחם, בין המגרשים

בין המגרשים

2020, 21 דק׳

בין המגרשים הוא דיוקן חברתי לא נוח, המתאר בצורה רווית ביקורת נושאים כגון מגדר, שייכות חברתית, זהות ואפליה. הדמות הראשית היא מה שאחרים, אלה המאכלסים את העולם הבדיוני, יכנו בחוסר תקינות פוליטית כ״טום־בוי״: נערה צעירה המשתייכת לקבוצת הבנים, כזו שאינה עונה על הסטראוטיפיים המגדריים השבלוניים והמיושנים.

בר (תלמה טל) היא שחקנית כדורגל מוכשרת, חזקה ואמיצה, עקשנית וחכמה, שלא מוותרת בקלות על המקום שהיא דורשת לעצמה. הדומיננטיות שלה מאיימת על חבריה, שמנסים להחרימה מקבוצת הכדורגל, אך היא לא מוותרת ונלחמת עד הסוף.

זו מלחמה חברתית המאפיינת גילאים מסוימים, שמוצגת בצורה אמינה ומגולמת נהדר על ידי כל השחקנים הצעירים. אולם מתוכה עולות שאלות רבות, המאפיינות כל גיל וכל מאבק חברתי: על שייכות, על הזכות להגדרה עצמית, על סטראוטיפיים קשיחים ומאובקים וגם על הצורך בניפוצם;  ובאופן ייחודי על ההבניה המלאכותית של מין ומגדר. האמירה ״ילדים מתנהגים כילדים״, לא תתאים כאן. ילדים הם הדוגמה הגסה והמרוכזת לרבדים שונים של חברה חולה.

רומי מנחם מפגינה בסרטה הקצר מיומנויות טכניות גבוהות, עבודה מרשימה בעבודה עם שחקנים ושחקניות צעירים וכתיבה אמינה, המעוררת תחושה עמוקה של דז׳ה וו מימי בית הספר בפרט והילדות והנערות בכלל. היא בראה סיטואציות שקשה להישאר אדיש אליהן. הידיים מתעוות בכעס, הלב נצבט.

בימוי ותסריט: רומי מנחם; הפקה: עמית גור, גל שרעבי
צילום: ספי אלישע נחמני; משחק: תלמה טל, נתנתאל בונדי, אורי סרדם
יום רביעי 23.6 בשעה 17:00, מקבץ 3 בתחרות הישראלית


הילה חסין, הדר הכרמל

הילה חסין, הדר הכרמל

הדר הכרמל

2021, 20 דק׳

״גן עדן פה, מה יש שמה?״, אומרת מרואיינת על השכונה החיפאית הדר הכרמל, שהוא גם שם הסרט של הילה חסין. למי שלא מכיר את חיפה ואת ההיסטוריה שלה (כמוני), שם השכונה מתברר מהר מאוד הן כניגוד אירוני למצב הנוכחי, והן למשמעות עמוקה יותר הנחבאת בין כפלי היצירה.

את ההדר האמיתי לא נמצא על האספלט או בחדרי המדרגות של הבניינים, לא בבית הקולנוע הנטוש או בסיפורים על מי שעזב את השכונה או הסתלק מן העולם, אלא בדמויות הצבעוניות שבחרה הבמאית לראיין. מה שנראה בתחילה כמו ראיונות רנדומליים – של יהודים, ערבים ומהגרים – הופך מהר לתמונה שלמה וקוהרנטית, כנה אך גם מתקלפת, על אודות מצבה החברתי־תרבותי של שכונה שהיא כמעין מיקרוקוסמוס של עולם רחב הרבה יותר. מסע זה בין העבר להווה, בין הראיונות לבין התמונות הקפואות, שחור־לבן מהעבר, מתאר את התפוררות השכונה ואת ערכיה, ומה שנותר, לכאורה בלבד, צל קלוש שלה.

״ישראל היא כמו משפחה, כן כמו משפחה״, אומר מהגר הודי בעברית, שאוהב את החיים שם בהדר הכרמל. ואכן יש משהו משפחתי, אינטימי בתיעוד הזה: בחברויות בין השכנים, במסירות התושבים למקום, אפילו בדאגה של אישה מבוגרת המאכילה את חתולי השוק הנטוש, שכן אין כבר מי שיאכיל אותם.  

כך, מסמך היסטורי של שכונה הופך למסמך אנושי מרגש, מגוון של דמויות שמה שמחבר ביניהן זה המקום. הם אנשים שרואים משהו חבוי מתחת לפני השטח, משהו שיחמוק מכל עין, מלבד זו של אלו החיים בהדר הכרמל, שאיבדה הדר מסוים, ושימרה הדר אחר.

בימוי, הפקה ותסריט: הילה חסין
יום חמישי 24.6 בשעה 16:30, מקבץ 4 במסגרת התחרות הישראלית


התאונה

2020, 31 דק׳

סרטו של אמרי דקל קדוש הותיר בי את הרושם העז ביותר: לא רק בגלל כישוריו האמנותיים והתוכן החשוף, אלא גם ובעיקר בגלל האופן שבו הוא משלב בין תיעודי לבדיוני, בין טרגדיה לקתרזיס, בין אמת לתעתוע, כשהוא מצליח לטשטש גבולות מסוימים ולפרוץ במקוריות את גבולות העשייה הקולנועית. זו אחת היצירות הנועזות שראיתי כאן בארץ בשנים האחרונות.

דקל קדוש לוקח (ממש מאלץ, כך זה נראה לפעמים) את בני משפחתו למסע אל העבר, אל הטראומה האישית והתפרקות התא המשפחתי. ההתפרקות הגיעה לשיאה הנוראי בתאונת דרכים שיצאו ממנה בחיים רק בנס. זהו מסע שהופך את הזיכרון ואת הטראומה לממשיים כל כך, בזכות – ולעיתים גם באשמת – המצלמה. שחזור מעיק של אותם רגעים בפרט והתקופה שעברה המשפחה בכלל הופך לתחכום קולנועי, נרטיבי וצורני גם יחד; ובסוף, גם לרפלקציה עמוקה על כוחו של המדיום, לתהיות אתיות באשר ליצירה תיעודית ולקתרזיס טיפולי ממש.

מלבד החלק השלישי של הסרט, המתוחכם והמרשים ביותר, גם הראיונות מרתקים, כתוצאה מהדינמיקה בין בני המשפחה והיוצר שבמרכזם. דקל קדוש מצליח להשכיח לרגעים את התיעוד הקולנועי ולתת תחושה כאילו הצפייה היא באמת של זבוב על קיר; ברגעים אחרים העריכה מדגישה את כוחה ונוכחותה הבלתי ניתנת להכחשה של המצלמה. 

זה ניכר בעיקר לאורך דקות ארוכות שבהן נוסעים בני המשפחה בתוך הרכב אל מקום התאונה בכבישים המדבריים, רבים ומתקוטטים, צוחקים ונעצבים. התחושה היא קלסטרופובית: המשפחה – והצופים איתה – לכודים בנסיעה בשביל הזיכרון, דוהרים אל עבר אירוע מחריד, אך גם כזה שאי אפשר שלא לצפות להתרחשותו הבלתי נמנעת.

מתוך הזיכרונות והאירועים הללו הצליח אמרי לייצר דיוקן משפחתי אינטימי ולהאיר באור חדש את הקשר – שהפך עם הזמן בנאלי וטריוויאלי ומובן מאליו – בין התמונה הנעה כעדות לזיכרון וטראומה. הבמאי הצעיר מצפין מנה נדיבה של ספק בקשר שבין תיעוד לבין ״אמת״: זו אמת  שאפשר אמנם לראות אותה, לשמוע אותה, לחוש אותה, אולם עדיין להבחין באופייה המתעתע. תמהיל מבריק של רכיבים מודרניים, פוסט מודרניים ופוסט אמת.

בימוי וכתיבה: אמרי דקל קדוש; הפקה: יובל גורביץ׳; צילום: טל ניניו; עריכה: נטע בראון
שחקנים: מוריס כהן, עלמה זק, סולו גבע
יום רביעי 23.6 בשעה 21:00, מקבץ 2 בתחרות הסרט העצמאי הקצר

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden