כל מה שחשוב ויפה
יוגה בשכונה
יוגה בשכונה. צילום: שחר בדולח

הכיוון דרום // הרשת

נועה שמש מנהלת את ארגון הרשת בבאר שבע, שפונה בעיקר לבוגרי תואר ראשון שהחליטו להישאר בבאר שבע, ״מתוך העיקרון שמאפיין את הדור שלנו: אלגואיזם, שילוב של אלטרואיזם ואגואיזם״

בשיתוף המחלקה לתרבות – יצירה והפקה, מכללת ספיר


בואו נכיר

נועה שמש, בת 27, במקור מחיפה. גרה בבאר שבע עם בן זוג, לומדת תואר שני בפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, מנהלת את ארגון הרשת בבאר שבע.

מתחברים למקום

החלום שלי בכלל היה ללמוד בירושלים, באוניברסיטה העברית. הייתי בת 22 והלכתי אחרי החלום מבלי להבין ממש מה הוא אומר. אבל אז עשיתי רגע סטופ ודיברתי עם חברים שאמרו לי לברוח מהעברית, כי שם זה רק ציונים, ואני חיפשתי מעורבות חברתית.

באתי ליום פתוח באוניברסיטת בן גוריון, ואני זוכרת שראיתי אנשים עם נצנצים בעיניים. היו שם דוכנים של מעורבות חברתית ושל תא כזה ותא אחר, וזה קנה אותי. כשהייתי סטודנטית בתואר הראשון הייתי ראש תא וראש מדור מעורבות חברתית, חייתי את העולם הזה וזה מה שהחזיק אותי. היום אני לומדת תואר שני באוניברסיטה ופעילה בעיר, כחלק מהרשת; גרה עם בן הזוג שלי שהוא באר שבעי במקור וגם לומד כאן.

אני חושבת שיש שלוש סיבות עיקריות שמשפיעות על המחשבה אם להישאר או לעזוב את באר שבע, כמו כל מקום. אחת זה התעסוקה: בסוף, אם אדם לא ימצא את עצמו מבחינה תעסוקתית, הוא לא יישאר פה. זה לא משהו שהרשת יכולה לפתור ואפילו לא ברמת העירייה, זה הרבה יותר גדול וזה ברמת המשאבים של המדינה. הממשלה חייבת להבין שיש צורך לפתח את הנגב, וכל עוד לא יהיו פה מקומות עבודה זה יישאר פקטור משמעותי על הגירה שלילית מהעיר.

נועה שמש

נועה שמש. צילום: סנאפ, המרכז החברתי לצילום

הסיבה השנייה היא זוגיות והעיסוק של הפרטנר, והסיבה השלישית היא סצנה צעירה וחברים. וזה המקום של הרשת בתוך כל הדבר. המטרה שלי היא לאו דוקא להשאיר צעירים בנגב, אלא לתת מענה במקום החברתי ולייצר את הסצנה, שאנשים ירגישו ביטחון קהילתי בתוך עיר.

מתחברים ליצירה

הרשת היא ארגון שפועל תחת עמותת ארץעיר, עמותה שהיא ארגון גג לרשת קהילות מקומיות ומתעסקת גם ביזמות חברתית ובתעסוקה בפריפריה. הרשת פונה בעיקר לבוגרי תואר ראשון שהחליטו להישאר בבאר שבע, כדי לייצר סצנה חברתית שלא קשורה לאווירה הסטודנטיאלית, להעיף את התחושה שנשארתי פה לבד כשכל החברים שלי עזבו לתל אביב. אז התחילו לעשות אירועי מגנט, להוציא את כולם מהמאורות שלהם, שיתחילו להכיר אחד את השנייה, שיתחילו להתרשת. אחרי שנוצרו החיבורים, אחרי שאנשים התרשתו, התחילו לקום מיזמים יצירתיים של אנשים יצרנים שרצו לעשות עוד דברים בעיר, לא רק אירוע חד־פעמי אלא מיזמים חיים ונושמים שיש להם אדוות קהילתיות.

אנחנו במודל של דור ה־Y: אתה יכול לנוע בין מעגלי ההשתתפות, אתה יכול בשנה אחת להוביל מיזם, כי יש לך זמן פנוי, ושנה אחר כך להגיע לאירוע פעם ב… וזה סבבה

אנחנו לא קוראים לרשת קהילה אלא התארגנות צעירים. יש משהו בדור שלנו שמפחד מהתחייבות, וקהילה נשמע כמו משהו סגור ומחייב. פה אנחנו במודל של דור ה־Y: אתה יכול לנוע בין מעגלי ההשתתפות בתוך הרשת, אתה יכול בשנה אחת להוביל מיזם, כי יש לך זמן פנוי, ושנה אחר כך להגיע לאירוע פעם ב… וזה סבבה.

הנגריה הקהילתית באר שבע

הנגריה הקהילתית באר שבע. צילום: פייסבוק הנגריה

חוג קח תן לימוד מוזיקה

חוג קח תן לימוד מוזיקה. צילום: שני סרודי

הרשת התחילה מקבוצת 20 חברים, שהפכה להיות 400 אנשים והיום בקבוצת פייסבוק יש 2,500 אנשים בערך. בדף שלנו יש 1,000 עוקבים, סביב כל מיזם יש ממוצע של 50-60 פעילים, ככה שההתארגנות הולכת וגדלה. 

היום יש לרשת שמונה מיזמים מתמשכים ומתוחזקים, ביניהם המקרר הקהילתי – למניעת בזבוז אוכל, הכלבויניק – מחסן ציוד שיתופי, יוגה בשכונה וחוג קח תן. בימים אלה אנחנו עובדים על שמונה נוספים, אחרי הקורונה יש יצרנות פסיכית ומי אני שאגיד לה לא. 

מתחברים להשראה

אנחנו פועלים מתוך עיקרון שמאפיין את הדור שלנו, ואנחנו קוראים לזה אלגואיזם, שילוב של אלטרואיזם ואגואיזם. הרעיון הוא שאני עושה קודם כל בשביל עצמי, כי אכפת לי, כי זה בוער בעצמותיי, וכל עוד זה עושה טוב לאחרים מה טוב, השפעתי על הסביבה. אנחנו דור שעסוק הרבה בהעצמה ובהגשמה עצמית, וזה לא דבר רע, רק צריך להתאים לזה את הרצון לשייכות.

אני רואה את זה על חברים שלי שנמצאים במרכז, עם כל השפע שיש שם, בסוף אתה לא מוצא את עצמך והולך לאיבוד. כשיש איזשהו ארגון שאתה מזדהה איתו ומייצר משהו טוב בשבילך, ואתה מוצא כל מיני מענים בו, בין אם זה להשאיל משהו פעם בשנה מהכלבויניק, בין אם בנית משהו בנגריה הקהילתית, ובין אם אתה בא לאירוע פעם בשבועיים, הדבר הזה נותן לך תחושת השתייכות, שמישהו רואה את הצרכים שלך. 

אנחנו פועלים מתוך עיקרון שמאפיין את הדור שלנו, ואנחנו קוראים לזה אלגואיזם, שילוב של אלטרואיזם ואגואיזם. אנחנו דור שעסוק הרבה בהעצמה ובהגשמה עצמית, וזה לא דבר רע, רק צריך להתאים לזה את הרצון לשייכות

הרשת פועלת מתוך שתי תמות מרכזיות שממקדות אותנו, האחת היא אוכלוסייה של בוגרי תואר והשנייה היא שכונה ב׳. הרבה בוגרי תואר ראשון התמקמו פה כי זו שכונה במצב סוציו־אקונומי יותר טוב, עם פארק הסופרים במרכזה, וגם כי היא רחוקה קצת מהאוניברסיטה.

עוד סיבה שאנחנו פועלים בעיקר בשכונה היא מתוך הרצון להתרשת. אנחנו מאמינים בקשר אנושי: לדוגמה, פסטיבל בתים מבשלים, שכל בית מארח אצלו ומכין אוכל שנקבע מראש. אם זה היה בכל העיר אנשים היו צריכים לנסוע באוטו או בתחבורה ציבורית ממקום למקום, ולא היה את האפקט הזה שאנשים הולכים בשכונה מבית לבית ומתרשתים. חוץ מזה זה גם המקום של האלגואיזם, פה אנחנו גרים ואנחנו רוצים לפעול בשכונה כדי להפוך אותה להכי טובה בשביל עצמנו; אנחנו לא ארגון כזה שנועד כדי לעשות נעימי בלב לשכונה אחרת ולהיעלם.

חנוכ׳קטע: בניית חנוכיות

חנוכ׳קטע: בניית חנוכיות. צילום: דניאל פוליאקוב

birds

העניין של בוגרי התואר הוא יותר קריטי. הרשת מדברת על שלב בחיים שאף אחד לא מדבר עליו: כל החיים אנחנו במסגרות שמתכללות את סטטוס החיים שלנו, אני בת נוער ואז אני חיילת ואז סטודנטית  ואז מה? אנחנו לא כמו הדור של ההורים שלנו, שישר אחרי לימודים הקימו משפחה והלכו לעבוד. נוצר פה שלב חיים של בערך שש שנים מסיום תואר ועד השלב של משפחה צעירה, שרק גדל ומתרחב.

הרשת באה לעיריית באר שבע ובפעם הראשונה אמרה ״הלו, יש פה צעירים שבכלל לא מתייחסים אליהם״. המזל שלנו הוא שהעירייה תומכת ברמות שזה לא מובן מאליו, הם מבינים שההצלחה שלנו היא ההצלחה שלהם, ומלווים אותנו בציוד, בתקציבים ואפילו בליווי.

מתחברים לחזון

הרשת מתרחבת, זה קורה איתי או בלעדיי. כלומר, אני לא זו שיוצרת את הגדילה. מעבר לאוכלוסייה של בוגרי תואר שהיא הקהילה המרכזית שלנו, יש באזור שלנו בבאר שבע שתי קהילות שאי אפשר להתעלם מהן: הסטודנטים והמשפחות הצעירות. חלק מהמשפחות הצעירות הם אלה שהקימו את הרשת ובחרו להישאר פה גם אחרי הקמת המשפחה. הם פחות יצרנים כמו שהם היו פעם, אין מה לעשות, זה המקום שלהם בחיים.

אבל כשאני עושה אירוע, גם אם הוא לא במובהק עבור משפחות צעירות, אני אוכל לשלב שעות מסוימות שמיועדות למשפחות לעשות פיקניק או משהו בסגנון, ובשעות אחרות נעשה את המסיבה, הקרנבל, שפחות מתאים לילדים. 

ענת שרעבי, לקראת הפתיחה של המקרר הקהילתי

ענת שרעבי, לקראת הפתיחה של המקרר הקהילתי. צילום: קפה הצריף

הסטודנטים נהפכו בשנה האחרונה בעיקר להיות כוח משמעותי. כשאני הייתי בתואר הראשון אני זוכרת שחברה שלי, שהייתה פעילה ברשת, לקחה אותי לאיזה אירוע שהם עשו והייתה מין תחושה כזאת של חוסר שייכות, זה לא פנה אליי. היום הרבה סטודנטים פונים אליי שהם רוצים להשתלב והם רוצים לעשות, ואני מאפשרת את זה גם מתוך החוויה שלי כסטודנטית, וגם כי אני מאמינה שאם בן אדם לא יפגוש את הרשת כשהוא סטודנט, הוא לא ידע שיש לו את האופציה הזאת בכלל כבוגר תואר וישר יעזוב למרכז.

הסטודנטים היום הרבה פחות מרגישים את הקמפוס כמשמעותי בחיים שלהם, הם פחות נמצאים שם ויותר בבניין מגורים שלהם. ככה הם פחות בתודעה של אורח, שאני לומד פה ויש לי את הדירה שלי לישון בה ואני חוזר להורים בסופי שבוע. הם הרבה יותר בתודעת חיים בעיר, ובתוך זה הם מחפשים מענה חברתי וגם ליצור, כשאתה חלק ממיזם זה מקרקע את השייכות שלך למקום. 

מה הלאה?

אני משתדלת שלא להתחייב לכלום, אנחנו כל הזמן אומרים שלא התחתנו עם באר שבע. אם רוב החברים שלי יעזבו בסוף שנה הבאה וגם לא תהיה לי פה עבודה אני אעבור, אבל זה לא הדבר העיקרי. הרשת היא ממש לא תלויית פרסונה, יהיה לה מוביל גם אחריי וגם אחריו, יש לה מטרות ויעדים והיא ממשיכה להגשים אותם.

אני מקווה שבשנה הקרובה נצליח לייצב את הרשת כלכלית, המון שנים נתמכנו על פילנתרופיה ובעקבות הקורונה העולם הזה נחלש, ומה שיש מופנה כלפי מיזמים חדשים. תורמים רוצים לתמוך במשהו חדש שעוד לא שמעו עליו. אני מקווה שנצליח לבסס מודל כלכלי שעדיין נשאר חברתי ולא הופך את הרשת להתארגנות עסקית.

אני קוראת לזה ״כסף חברתי״, אלה מחירים שהם נוחים וחבריים אבל מנחילים את האמירה שכמו כל דבר בחיים, גם הרשת עולה כסף. אז הפעילויות שלנו יעלו כסף אבל זה כסף שיושקע בפעילויות שיבואו אחריהן, אין פה שום מטרות רווח. זה אחד המשפטים שעזרו לנו בפסטיבל התרמה שעשינו: בסוף הכסף חוזר לקהילה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden