כל מה שחשוב ויפה
אורן פישר. צילום: מיכל רביבו
אורן פישר. צילום: מיכל רביבו

אורן פישר בבית סותבי׳ס: נשמה יתרה

בתערוכה ״נשמות״ בבית סותבי׳ס אורן פישר עוטף את הצופים בעבודות ענק של פיסול, ציור וטקסטים, בגודש אינטנסיבי שחושף עולם פנימי וחיצוני חסר גבולות, סוער ומסעיר

חגית: בוקר טוב אורן, מה שלומך? כבר נחתת (מההיי שאחרי הפתיחה)?

אורן: בוקר טוב חגית, האמת היא שאני בימים ממש גבוהים מרחף מעט מעל פני הקרקע. פוחד לנחות ושזה יכאב כי זה קצת גבוה לי מדי

חגית: תערוכת היחיד שלך בבית סותבי׳ס, נשמות, היא שיא של תהליך או שזה מגיע אחרי עצירה, בלבול ואי ודאות (קורונה סטייל)?

אורן: התערוכה בבית סותבי׳ס היא נקודת שיא בתהליך שאני עובר בעשור האחרון. אם היית שואלת אותי לפני עשור אם אציג בגלריה הכי יוקרתית במרכז תל אביב, תערוכת ענק, לא הייתי מאמין. אני צובט את עצמי לפעמים לבדוק אם זה אמיתי

צילומים: רן ארדה

אורן פישר, נשמות. צילומים: רן ארדה

אורן: עברתי תהליך ארוך מאוד וסיזיפי, שכלל הרבה עבודה קשה וחציבה בסלע, לפעמים בלי לדעת לאן אגיע ומה יהיה. הדבר שהנחה אותי לאורך כל הדרך הוא ללכת עם האמת שלי וליצור אמנות ופרויקטים שהלב שלי מכוון אליהם. השאר קרה מעצמו. וכן, כמובן שהתערוכה הגיעה אחרי הרבה דחיות, קורונה, מלחמה ומשברים אישיים לא פשוטים. אז שהחיינו והגיענו!

חגית: אמן. מאין צמח השם נשמות?

אורן: השם נשמות עלה אחרי כמה גלגולי שמות אחרים. לקח לי זמן לזקק את התערוכה הרחבה הזו, שמכילה הרבה אינפורמציה, לשם אחד ספציפי. אני חושב שנפל האסימון אחרי חוויה פסיכדלית שהייתה לי, שבה חזיתי ביצור שמימי של האדם בשר ודם שאנחנו. הבנתי את הרוח שקיימת בכל אחד ואחת מאיתנו, ולמדתי את המעגל שבו קיים אדם באופן הגשמי, שממנו נגזרת הנשמה או הרוח, והאמנות היא נגזרת של הנשמה. שלושה ממדים חיים יחד כמקשה אחת. אני חושב שהתובנה הזו הצליחה להקיף את מה שהרגשתי כלפי התערוכה והתקופה שבה עבדתי עליה

חגית: מאוד. אתה מצטייר בסצנה כאוטודידקט שעשה את דרכו מאמנות רחוב אל לב הממסד, דרך כמה יוזמות עצמאיות ואפילו רדיקליות. אולי תספר קצת על הדרך שעשית?

או ליתר דיוק: על נקודות ההחלטה שבדרך. איך ואיפה התחלת? איך קמה גלריית משונע? הבית האדום? בסופו של דבר הצלחת לצבור תחנות משמעותיות – כל זה רק בעשור?!

אורן: אני בן 37. בתחילת שנות ה־20 שלי, אחרי הטיול הגדול, חיפשתי את עצמי מקצועית. התחלתי לעבוד בבניין. ממש עבודה פיזית. במשך שלוש שנים ערבבתי מלט וסחבתי ברזלים. ניהלתי אתר בניה בלב רמת גן ובתום הפרויקט עברתי לגליל ללמוד כלכלה וניהול במכללת תל חי.

אני לא אמן שעובד רק בסטודיו על האמנות שלו. אני זקוק לקהילה. לשיתופי פעולה. ליצירה חברתית. וכן יש את זמן הסטודיו שהוא זמן התכנסות וריפוי אישי עבורי ואני מקדש אותו. אני צריך לחיות את שני העולמות האלו במקביל, כדי להרגיש שלם יצירתית

במהלך הלימודים התחלתי ליצור בבית אסמבלאז׳ים בחומרים רדי־מייד שמצאתי ברחבי קיבוץ שניר, שם גרתי. וכך, אט אט, פיתחתי אובססיה ליצירה. הפסקתי להגיע ללימודים והעמקתי באמנות, מתוך מקום תרפויטי – לא דמיינתי שזה יהיה מרכז חיי והעיסוק המרכזי שלי עשר שנים אחרי.

אנשים שראו את עבודותיי הציעו לי להציג בראש פינה בגלריה קטנה. מישהו מתל אביב ראה את העבודות שם והציע לי להציג בתל אביב, וכך התחיל המסע שלי עם האמנות. במקביל, יצרתי בצפון עם עוד שותפים את פרוייקט ״צבעי בסיס״, שבו יוצרים מכל הארץ הגיעו לבסיסי צה״ל נטושים ויצרו אמנות סייט־ספסיפיק. הפכנו את הבסיסים האלו להפנינג אמנותי ענק. בצבעי בסיס התגבשה קהילת אמנים, שלאחר מכן, בבואי לתל אביב, פתחתי את גלריית משונע יחד עם אנטון אברמוב מאותה קבוצה.

אורן פישר, מתוך וידאו בתערוכה נשמות

אורן פישר, מתוך וידאו בתערוכה נשמות

אורן: משונע הייתה גלריה פוליטית־חברתית עם גוון אוונגרדי. לאחר שפינו אותנו מהבניין (לטובת מגדל) יצרתי עם שותפים נוספים את פרויקט הבית האדום. במקביל לכל זה התפתחתי כאמן בסטודיו, והצגתי בארץ ובחו״ל.

עברתי בעשור הזה כמה תחנות משמעותיות ושיתופי פעולה שהפרו אותי מכיוונים שונים. אני לא אמן שעובד רק בסטודיו על האמנות שלו. אני זקוק לקהילה. לשיתופי פעולה. ליצירה חברתית. וכן יש את זמן הסטודיו שהוא זמן התכנסות וריפוי אישי עבורי ואני מקדש אותו. אני צריך לחיות את שני העולמות האלו במקביל, כדי להרגיש שלם יצירתית

חגית: אתה יזם טבעי, או סתם היפראקטיבי וחברותי במיוחד?

אורן: אני חושב שיש בי מן היזם באופי. יש בי מנוע שמייצר וארגז רעיונות, שאני פשוט חייב ליישם. אני מרגיש שיש לי יכולת לסחוף ולהניע אנשים וזה עוזר לי לפעול בפרוייקטים קהילתיים וחבריים.

🙂 האמת שאני לא היפראקטיבי. אני ממש אוהב לנוח ולישון ולשכב הרבה. המוח שלי עובד שעות נוספות, זה כן. והיום מספיק טלפון כדי להזיז ולשגע את העולם

חגית: התערוכה ״נשמות״ היא המשך להשתתפותך בחממת האמנים של צבע טרי (2019) – שם זכית כאמן המצטיין בפרס הפטיש של סותבי׳ס. שם גם הצגת לראשונה עבודות טקסטיל מקסימליסטיות – יריעות ענק בעבודת טלאים ורקמה. איך מרגיש ההבדל בין חללים אלטרנטיביים ויריד לבין החלל האלגנטי של סותבי׳ס?

birds

אורן: יצא לי להציג תערוכת יחיד במוזיאון ינקו דאדא, ותערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד, וגם במוזיאונים ובגלריות בחוץ לארץ. אז טעמתי קצת אווירת white cube קלאסית. אבל החלל של סות׳ביס באמת מתעלה על הכל. אני מאוד אוהב את הצורה והגובה שלו, שמתאים לעבודות שלי (העבודות בתערוכה הזו נוצרו במיוחד לחלל).

החלל הוא חלק מהיצירה. אני עובד עם החלל כמו חומר ומתכנן את הפרויקטים והחומרים בהתאם למקום. לפעמים בחלל אלטרנטיבי יתאימו יותר עבודות מלוטשות ומהוקצעות ודווקא בחלל הלבן אפשר להציג עבודות פרועות יותר ופחות אסופות מבחינה אסתטית

חגית: אהבתי את האבחנה. היה שינוי בתוכנית בעקבות התקלות הקורונה?

אורן: היו המון שינויים! התערוכה נדחתה כמה וכמה פעמים, כל פעם זה כמעט קרה ואז שוב נדחתה וכמעט בוטלה. ממש חששתי שיסגרו את הגלריה ושהתערוכה תרד לטמיון. עלו לי תרחישי אימה. אבל האוצרת, רז שפירא (מצוות צבע טרי), חיזקה והרגיעה וליוותה אותי גם בתוך הדחיות. הייתה התנהלות מקצועית מעולה גם עם אנשי סותבי׳ס

חגית: העבודות השתנו? התרבו? גדלו?

אורן: הסדר גודל של התערוכה גדל בעקבות הדחיות הרבות, שהסתכמו ולבסוף בשנה שלמה מהתכנון המקורי. בשנה הזו, שהייתה מלאת סגרים וזמן מת, העברתי ימים שלמים בסטודיו ופיחתי את העבודות והגדלתי את גוף העבודות שהיה מיועד לתערוכה. בנוסף פיתחתי את החללים הנוספים בגלריה – החלל הפנימי והקומה העליונה. זה היה עיכוב מבורך מבחינה זו, שאיפשר לי להעמיק יותר בתהליך היצירה

חגית: נראה שהכנסת את ״כל העולם״ שלך לתוך הגלריה. התגובות של המבקרים בתערוכה הפתיעו אותך?

אורן: התגובות הפתיעו אותי מאוד. לא ציפיתי לכל כך הרבה רגש שיוצא מהצופים. יש המון תגובות של בכי וזה מרגש לראות. זו תערוכה מאוד רגשית ואישית, אך היא גם פונה אוניברסלית לנפש האדם ולדברים שכל אחד עובר במסע חייו.

לא ציפיתי לכל כך הרבה רגש שיוצא מהצופים. יש המון תגובות של בכי וזה מרגש לראות. זו תערוכה מאוד רגשית ואישית, אך היא גם פונה אוניברסלית לנפש האדם ולדברים שכל אחד עובר במסע חייו

היה לי חשוב לייצר אצל המבקרים בתערוכה תחושה עוטפת, שהם נכנסים לתוך מערה, מקדש, מקום שנותן תחושה של משהו גדול ממך. העבודות גדולות מימדים – בין אם הפסלים או הקנבסים או האלמנטים התלויים מעל – וכאשר נכנסים לחלל ומרימים את הראש יש תחושה של כנסיה. היה לי חשוב לשמור על סימטריה מסויימת בתוך עומס העבודות.

מאחר והתערוכה בנויה מהמון פרטים, יש אנשים שחוזרים פעם שניה ושלישית. ושואלים אותי הרבה שאלות על כוונותיי. אנשים משתפים וכותבים לי על איך התערוכה גרמה להם להרגיש. נראה שהיא מייצרת מקום לשיח פגיע ורגיש, ואנשים נפתחים אלי בעקבותיה. אולי כי אני נפתחתי שם גם.

אני לומד הרבה על מה שעשיתי דווקא מתגובות האנשים, שמהווים לי מעין מראה. לכן אני משתדל להיות נוכח המון בתערוכה, כי זה שלב נוסף ביצירה מבחינתי – לספוג את מה שהתערוכה מייצרת אצל המבקרים

חגית: מרגש. ומה הדבר הבא? יש כבר פרויקטים וייעדים או שאתה עוד שקוע בעבודה ומפגשים בתערוכה?

אורן: אני כרגע עובד על פרוייקט מוזיקלי ראשון שלי, שמרגש אותי מאוד. בנוסף, העברתי לאחרונה סדנה לנוער עם שאנן סטריט (הדג נחש) בירושלים. בקרוב אטוס להמבורג להשתתף בתערוכה מוזיאלית משותפת בין מוזיאונים באיטליה, ישראל וגרמניה. עובד על פרויקט גדול־ממדים שיתקיים בניו יורק ויעסוק בפייק ניוז, רשתות חברתיות ועולם האמנות…

אבל לפני כל זה אני צריך חופשה דחוף!

חגית: משהו חשוב שלא ציינו והיית רוצה להגיד?

אורן: הייתי רוצה להזמין את כולם לבוא לתערוכה הזו שלי. נתתי את כל נשמתי וליבי עבורה, ואני ממש אשמח אם יזדמן לכם לבוא ולבקר בתוכי

חגית: הנה, אמרנו את זה 🙂


אורן פישר | נשמות
אוצרת: רז שפירא
בית סותבי׳ס, רוטשילד 6, תל אביב
נעילה: 15.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden