כל מה שחשוב ויפה
עמית קבסה. צילומים: מל
עמית קבסה. צילומים: מל

עמית קבסה: מהפכה קלה יותר מהיום שאחריה

בתערוכה בגלריה חזי כהן עמית קבסה חושף את הבטן הרכה של הציור, בציורים־רישומים ביתיים, שבהם מככבות שתי בנותיו ודיוקן עצמי. ״התכנסות, שלעיתים מביאה דווקא להתרחבות פנימית״

חגית: הי עמית, מה שלומך? ברכות על התערוכה בגלריה חזי כהן ״שׂם חוט״

עמית: היי, אני בטוב תודה. מה שלומך?

חגית: עסוקה מתמיד. או שזו רק ההרגשה אחרי שהייתה תקופה שקטה לרגע… הגדרתם את התערוכה כ״אישית במיוחד״, שמתמקדת בדיוקנאות משפחתיים, ובעיקר בבנותיך, מה הביא לתפנית? האם זה קשור לשנה האחרונה והמיוחדת שעברה עלינו?

עמית: אני מניח שאני מתעסק תמיד באישי, יש בי איזו אמונה שככל שאמן מתקרב לליבת המוטיבציה שלו, האתגרים שבחייו, אם בצורה ישירה ואם עקיפה, כך הוא נוגע באיזה מיתר אוניברסלי.

אכן כל הרישומים והציורים נעים בין בנותיי לדיוקנאות עצמיים. וללא ספק לשנה האחרונה חלק נכבד במעבר הזה לרישום, רישום פיגורטיבי במידה, דברים שיכולתי לעשות בבית

חגית: איפה אתה עובד בדרך כלל?

עמית: יש לי סטודיו בקיבוץ מגל, שמאפשר עבודות בגדלים שאני רגיל לעבוד בהם

חגית: שיש להסביר לקוראים: מדובר לעתים בעבודות של 2X2 מטרים. ועם הסגרים ואילוצי הפעילות עם הילדים, אני מבינה שהעבודות העצומות שלך התכווצו במידה מסויימת, וגם המבט אולי הצטמצם והופנה כלפי פנים?

עמית קבסה. צילום: מל

עמית קבסה. צילום: בועז לובלמן

עמית: כן, גם הסגרים והאילוצים וגם האווירה הכללית, לא עודדו אותי ללכת לסטודיו. היה איזה ואקום בחוץ, שהצריך ממני התבוננות להתרחשות היומיומית שלנו. בין ארוחות לטלוויזיה, לזמן בהייה באוויר ומוכנות להשתעמם.

הסטודיו שלי עבר לפינת היצירה בבית, לטושים היבשים, לעפרונות צבעוניים, ולמודליסטיות האהובות שלי 🙂

יש ברמה האישית מידה של סיכון בשבילי בכניסה לרישום, שחושף את הציור במערומיו. אין מקום לאפקטים והתחבאויות. אתה שם עצמך, בתוך שרשרת הציור, נתון אך ורק לאנטומיה של המדיום, וזה מצריך אמונה עמוקה מאוד שיש לזה מקום

חגית: אתה נוהג לעבוד באופן ממוקד או תמטי לקראת תערוכה, או שהעבודות נעשות בזרם התודעה והיומיום והתערוכה היא משהו באופק, וכשמגיע היום אתה בוחר מה להציג?

עמית: קשה לי לענות על השאלה הזאת. בדרך כלל לקראת סדרת עבודות חדשה יש איזה ריק, מוות מסוים. זו תקופה שמצריכה הרבה סבלנות, יש המון אי ודאות בזמן הזה. יש פעמים בהן הלידה קורית תוך כדי עבודה ולאט לאט מתגלית, ויש כאלו המגיעות כמו איזה נס, בבת אחת. הרבה פעמים מתחיל משהו, וכשאני מרגיש שיש לו עמוד שדרה כבר אפשר לחשוב על תערוכה. יש איזה מסלול ויש גם יעד

בודק מחדש את האמונה בציור

חגית: איך השפיע השינוי בחומרים ובקנה המידה על הביטוי שלך? על הציור עצמו?

עמית: ברמה הכי פשוטה יש את העניין הפיזי. עבודה בעמידה לעומת עבודה בישיבה, התרחבות פיזית לעומת התכנסות, שלעיתים מביאה דווקא להתרחבות פנימית. הדלק הוא שונה. אין וואו בסוף, אין ״מדליה״. יש עשייה, היא קצרת טווח יחסית לעבודות הגדולות.

אני מגלה שמהפכה קלה יותר מהיום שאחריה, ולכן יש ברמה האישית מידה של סיכון בשבילי בכניסה לרישום, שחושף את הציור במערומיו. אין מקום לאפקטים והתחבאויות. אתה שם עצמך, בתוך שרשרת הציור, נתון אך ורק לאנטומיה של המדיום, וזה מצריך אמונה עמוקה מאוד שיש לזה מקום.

מי שמצייר יודע כמה קל ללכת לכיוון הרוחני או הציני או ״המעניין״ והחדשני. הרגשתי בתקופה הזאת שאבד לי האמון בזה, שאני מבקש לבדוק מחדש את האמונה שלי בציור, אמונה שמאותגרת לי כל פעם מחדש. קל ללכת לאיבוד בתוך השפה שלך כאומן, להתמכר לסגנון. אבל בדיוק על זה נאמר ״לא תעשה לך פסל ותמונה״ – הנקודה שהמהות מסתלקת מהמקום הפיזי, זה יכול להיות בבית כנסת, במדיטציה, וגם בציור.

ההשתנות קורית לי מתוך הדחף הפנימי לבדוק את המוטיבציה לצייר. יש לי נטייה להיות חשדן כלפי עצמי. לא מעט אני אפילו חושב שאני משקר. ואז אני צריך לערבב מחדש את כל הפתקים, ולבדוק האם בסגנון אחר השפה, החלק המהותי של העבודה, עדיין קיימת

חגית: המשפט הנפלא שאמרת: המהפכה קלה יותר מהיום שאחריה – זו תובנה ענקית. כאילו כשמתרוקן האדרנלין מתחילה הביקורת העצמית והתהייה…

הדבר שבו אני רוצה להאמין, זה נפש האדם. הציור הוא כלי מבחינתי, ערוץ, הוא לא הדבר עצמו. להאמין בציור זה כמו שיצביעו לך על השמיים ואתה תסתכל על האצבע, אפשר להאמין בפעולה, אפשר להאמין בהתבוננות על הציור. אך האמונה בציור תהיה טעות

עמית: אכן, ולא רק הביקורת העצמית, אלא גם הקשר, עם כל מה שהוא מביא. זה רגע אחרי ההתאהבות

חגית: אתה איש מאמין? בית הכנסת הוא חלק מהיומיום שלך או מטאפורי?

עמית: אני איש שרוצה להאמין, אני מפלרטט עם היהדות כבר שנים. אני מאוד אוהב בית כנסת. בשנה האחרונה אני גר בקיבוץ ואין פה בית כנסת, זה חסר לי. אני אוהב את הדת ומפחד ממנה בו זמנית. כל־כך קל לקדושה לברוח מכל דבר בעיניי, אז גם שם חשוב לי המרווח.

האמונה החזקה שלי, או הדבר שבו אני רוצה להאמין, זה נפש האדם. הציור הוא כלי מבחינתי, ערוץ, הוא לא הדבר עצמו. להאמין בציור זה כמו שיצביעו לך על השמיים ואתה תסתכל על האצבע, אפשר להאמין בפעולה, אפשר להאמין בהתבוננות על הציור. אך האמונה בציור תהיה טעות

אני חוליה בשרשרת הציור

חגית: אני מוצאת בעבודות שלך הרבה רפרנס חזותי לאמנים מתקופות עבר – סצנריו, צבע וערבוב בין מופשט לפיגורטיבי – מאגון שילה ועד האימפרסיוניסטים ואולי גם פיקאסו, ולסקז וקצת ברויגל. איכשהו הם עוברים אצלך הגדלה blow up, למידות ענק. והתוצאה היא אקספרסיביות מאוד גדושה, משולבת עם הרבה יידע ואיזו נאיביות, בקו הפרוע יותר.

יש גם שאלה 🙂 השאלה היא אם אתה מודע להשאלות ולרפרנס או שהם נוחתים בציור שלך מבלי שכיוונת לכך?

עמית: בטח שאני מודע. לא באופן ישיר, בזמן העבודה, אבל הם מונחים שם. אחד הרגעים המשמעותיים בשבילי כצייר היה להבין שיש לי משפחה, אני יכול לאהוב אותה, יכול לבקר אותה, אפילו לשנוא. אבל היא המשפחה שלי, ואני חוליה בתוך שרשרת הציור.

אני מאמין שאם הציור התקדם במשך מאות שנים בצורה לינארית, אותי מעניין לראות את הזמן הנוכחי ככזה המבקש כיפוף מסויים והליכה בצורה ספירלית. גוגן לדוגמא, היה אחד הציירים שאפילו נגעלתי מהציור שלהם וברגע מסויים הוא ממש הדריך אותי בעבודה

birds

חגית: אז מי הם הענפים הראשיים בעץ המשפחה שלך?

עמית: וואו, יש איזה מאה, ויש גם כאלו שעוד לא נולדו, אני מניח

חגית: אז בדימויים של המשפחה הפרטית (הבנות) אתה שותל את הדימויים ממשפחת האמנות (במחוות חזותיות). תוכל להשלים את התמונה בקצת ביוגרפיה?

עמית: אני בן 44, למדתי בבצלאל, אך את רוב הלימוד עשיתי בסטודיו של עופר ללוש. כיום אני מלמד בסטודיו שלי קבוצה קטנה ונהדרת, שכבר שנים איתי. ואני לומד פסיכותרפיה גופנית

חגית: איך אתה מסכם את התרגיל בציור, שבו השתתפת לאחרונה במעבדה לאמנות (עם זויה, שי אזולאי, חן שיש ושירה גפשטיין?

עמית: העבודה במעבדה הייתה בשבילי הרפתקה רצינית. היו לי חששות מהדבר הזה, לא ראיתי איך יכול לצאת מזה משהו טוב. מה גם שפרט לזויה אף אחד מהציירים לא הכרתי באופן אישי, אלא רק את העבודות שלהם. וציור משותף? נשמע לי כמו כישלון מוחץ.

בסופו של דבר גם הכרתי אנשים יפים וגם החוויה הציורית, המוכנות למות כל רגע, שמישהו יעביר מברשת צבע על משהו שעשית… זו היתה חוויה מרגשת, מלמדת, חזקה מאוד

חגית: כל יום לומדים משהו חדש… משהו חשוב לסיום? תוכניות לעתיד?

עמית: בא לי לסיים באיזו קלישאה, שאין עתיד. אבל יש תצוגה באופק. עוד לא יכול לדבר עליה כרגע 🙂

חגית: אופטימי בעל כורחך. זה ניכר גם בתערוכה, שעולים ממנה רוך ואהבה. בהצלחה


שם חוט I עמית קבסה
גלריה חזי כהן, לילנבלום 33, תל אביב. עד 31.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden