כל מה שחשוב ויפה
דב פאטל, האביר הירוק
דב פאטל, האביר הירוק. צילומים: מ״ל

האביר הירוק: ״הסרט שיגדיר אותי הקיץ״

המבקרות והמבקרים מהללים, אבל יונתן קופיבקר חושב שהאביר הירוק משקף את הניתוק בין עולם הביקורת לצופה הממוצע, ושלא מדובר רק בסרט רע אלא גם בסרט מרגיז

המבקרים והמבקרות מהללים את סרטו החדש של דיוויד לאורי (הג׳נטלמן והאקדח, סיפור רפאים), האביר הירוק, המבוסס על הפואמה ״סיר גאווין והאביר הירוק״, שהועלתה על הכתב במאה ה־14 על ידי מחבר אנונימי. האם יש מה להלל? יש. האם זה סרט שיש להלל אותו? לא.

עלילת הסרט עוקבת אחר דמותו של גאווין (דב פאטל, נער החידות ממומביי, סארו – הדרך הביתה), שרוצה להצדיק את מקומו בעולם כאחיינו של המלך ארתור ולהפוך לאביר אמיץ. סעודת חג המולד סביב השולחן העגול של המלך מופרת על ידי מבקר מסתורי ומאיים – האביר הירוק. הוא קורא תיגר על המלך ואנשיו, ומציע לאדם האמיץ בחדר להתעמת איתו בספק משחק, ספק דו־קרב.

העסקה היא זו: על המתמודד להכות בו, איך שירצה, ואם יצליח, יאלץ להגיע שנה לאחר מכן למקום מושבו של האביר ולספוג מכה זהה – בין אם זו שריטה קטנה על הלחי או יותר מכך. אולם גאווין, מתוך מה שנראה כמו ניסיון להרשים ולהוכיח את עצמו, לוקח את חרבו של ארתור ועורף את ראשו של האביר, רק כדי להביט בבעות כשהיצור המסתורי קם, אוסף את ראשו בידו ודוהר משם בצחוק מנובל. 

שנה לאחר מכן, גאווין נאלץ לעמוד בהתחייבותו ולצאת למסע. בסופו, לפי העסקה, יאלץ להציע את צווארו לעריפה בידי האביר הירוק. מסע זה, כצפוי, פוגש באתגרים רבים ובדמויות משונות. גאווין, באופן אירוני מאוד, נאלץ לעבור מסע מפרך ומאתגר רק על מנת לזכות במותו. אך בעשותו כך אולי להצדיק את קיומו, לזכות במעין כבוד אבירי.

דב פאטל

דב פאטל

וכאן ראוי להזכיר את מה שיש להלל, בעיקר את שתי חוזקותיו של האביר הירוק: הראשון הוא המשחק המאופק, השקט אך המרשים של פאטל. פאטל תמיד מעולה על המסך, אך כאן הוא מספק את ההופעה הטובה שלו עד כה.

הדבר השני שיש להכיר ביופיו הוא האסתטיקה, האופן שבו האביר הירוק משרטט שפה קולנועית משלו, עשירה בדימויים מהפנטים ומטאפורות קודרות. מהשימוש בזוויות צילום מעניינות, שוטים ארוכים, עד עבודה עם תאורה מורכבת וכלה בפס קול מטריד. אפילו הפונטים שמסמנים את המעבר בין הפרקים – יפיפה. כולם בונים יחד עולם אסתטי שראוי להעריך. אם הייתי פוגש בדימויים אלו בתערוכה הייתי מתרשם מאוד.

שרשרת מוזרה ואניגמטית־מדי

בשלב זה אני מגיע למה שלא צריך להלל. יצירה קולנועית צריכה להיות מכלול קוהרנטי לא רק של אסתטיקה, אלא גם של סיפור, משמעות, והקשרים רחבים יותר, אבל גם התחשבות בסיבולת צפייה. כן, סיבולת. זוהי אמנות התמונה הנעה, לא הקפואה, הסטטית. זו גם לא תחרות צילום. טובים ככל שיהיו, הדימויים והסיקוונסים מתפזרים לאורך שעתיים אפיזודיות של מסע הזוי, מטריד, איטי ומשעמם; בעיקר מתסכל בכך שבו הוא עובר מאפיזודה לאפיזודה באופן תלוש.

העיבוד לפואמה הצליח לערוך פירוק לדימויים וויזואלים מרשימים, אך נכשל בלהפוך אותה לסיפור קוהרנטי שאפשר לשרוד את הצפייה בו. למעשה, הוא הפך את הסיפור לבתי נסבל. אנסה להסביר באמצעות סיפור אישי קטן והגדרה פסיכיאטרית בשקל.

אני בן למשפחת צורפים. כשהייתי קטן, אבי היה נותן לי להרכיב עבורו שרשראות של חרוזים. תמיד ידעתי לזהות את היפים ביותר. מתוך קופסאות רבות עם מאות חרוזים קטנים הצטיינתי בבחירת החרוזים היפים ביותר. זה דורש היכרות עם מה שהחרוז מייצג או מסמל, את המשמעות של הפרטים הזעירים שמעטרים אותו ועין לסימטרי, האסתטי, היפה. אחד אחד הייתי חורז אותם בהתלהבות ומביא לאבי את התוצר המוגמר. 

הבעיה הייתה שכאשר מדובר בעיצוב הכללי, בלבנות מה שאמור להיות בסופו של דבר תכשיט שנועדו לענוד אותו, שרשרת שתעטר צוואר, לא הייתה לי טיפה של כשרון. הייתי מסדר את כל החרוזים המנצנצים אך ללא שום קשר, ללא הגיון ותיאום. ביחד, השלם היה תאונת רכבת קטנה. אף אחד לא היה מעוניין לרכוש את השרשראות שלי, חוץ מלקוחה אחת קבועה ותימהונית, שהייתה מגיעה עם ערמות של שקים, ומכנה את שרשראות הכלום ושום דבר שעשיתי ״אוונגרד״. כולי תקווה שהשרשרת הזו לא מטיילת ברחובות ירושלים ומושכת מבטים נחרדים.

זו בדיוק הבעיה של האביר הירוק. כל שוט או סצנה יפים כשלעצמם. אבל המעבר בין חלקים ובין סצנות לא עובד. כשלם, מדובר בשרשרת מוזרה, אניגמטית־מדי, שהשלם בה לא עולה על סך חלקיו

זו בדיוק הבעיה של האביר הירוק. כל שוט או סצנה יפים כשלעצמם. אבל המעבר בין חלקים ובין סצנות לא עובד. כשלם, מדובר בשרשרת מוזרה, אניגמטית־מדי, שהשלם בה לא עולה על סך חלקיו. ההבדל בין הילד הקטן שחורז חרוזים לבין במאי כלאורי, היא שבמקרה של שרשרת האביר הירוק, זו כנראה חלק מהשאיפה האמנותית של יוצריה.

זה ברור כי הוא מבקש לאמץ את הניסיוני ולחרוז אותו לאפי, לפנטסטי. אולם התוצאה היא בליל שפשוט לא עובד ביחד. במרכזו אנטי גיבור רדוד שאי אפשר להזדהות איתו, ודמויות משנה שאי אפשר להבין אותן ואי אפשר לסבול אותן. לא רק בגלל הדיאלוגים הצפויים, אלא מכיוון שהם כאילו מתחרים מי יוכל לדבר לאט ומונוטוני יותר.

חכו רגע, זה קטע שאתם ממש חייבים לשים לב אליו

הבעיה השנייה שהפכה את הסרט למהולל, היא אותה סיבה שדירבנה את הלקוחה התימהונית לרכוש את אחת מהשרשראות שחרזתי: הקשר בין חוסר קונפורמיות ליומרנות והגדרה עצמית. אפשר כבר להרגיש כיצד ממש מהדימוי הראשון, שבו בוער לו הגיבור על כס המלכות בחשכה בעוד המצלמה נעה לכיוונו במה שהרגיש כמו שעה תמימה, כל ״יודעי הדבר״ הקולנועיים יבואו על סיפוקם הארוטי. ״הנה הסרט שיגדיר אותי הקיץ״, הם ילחשו לעצמם בחשכה. ״הנה עוד עדות לאינטלקט שלי״. בלילה הם יעניקו לעצמם עוד נקודת איי־קיו וירדמו בשלווה.

הבטחתי גם הגדרה פסיכיאטרית, ואין טובה מזו של פתולוגיה מאניה־דפרסיבית כדי לתאר את האביר הירוק מבחוץ ומבפנים. במישור העלילתי, הדיפרסיה עדינה כמו שיחה לפסיכיאטר המחוזי למטרת אשפוז בכפייה: מתמה חוזרת של אי־אונות, דימויים ישירים ועקיפים של מוות או בריחה מהעולם, חוסר בדמות אב, חוסר הערכה עצמי משווע ועד פנטזיות של הרס עצמי. כולם מלופפים בתמטיקה של סיפור המקור – מבחנים ופיתויים מוסריים ברוח הנצרות והמאבק הניצח בין טבע לתרבות.

אליסיה ויקנדר, דב פאטל

אליסיה ויקנדר, דב פאטל

אך לא פחות מורגשת המאניה – ארשת חשיבות עצמית שאפשר לצפות רק מאנשים שיודעים, לא חושבים, שהם גדולים מהעולם עצמו. מונולוגים מתוחים נדמים כבהילוך איטי, דיאלוגים שמתעכבים להגיד את המובן מאליו כמסר משמיים, והרבה, כל כך הרבה, רגעים בומבסטיים לשם הבומבסטיות. כל סצנה מלווה בתחושה שהסרט אומר ״חכו רגע, זה קטע שאתם ממש חייבים לשים לב אליו״. שעתיים רווית תיאטרליות שתרומתן לסיפור מקרית בהחלט. לא פעם נאלצתי להחניק גיחוך, שכן לא יכולתי לדמיין פרודיה טובה יותר לאביר הירוק מזו שהוא עושה לעצמו.

מהסיבות האלה זה לא רק סרט רע, זה גם סרט מרגיז; אבל זה גם סרט שמשקף בעיה רחבה יותר בעולם הביקורת, אודות הקשר בין טעם להגדרה עצמית (וכן, גם חשיבות עצמית). שכן, הנחת היסוד הרווחת היא שחוסר קונפורמיות + אסתטיקה עשויה היטב = יצירת מופת (ואם תוסיפו לכך דה־קונסטרוקציה של אגדה ארתוריאנית תקבלו גם בונוס). 

מהסיבות האלה זה לא רק סרט רע, זה גם סרט מרגיז; אבל זה גם סרט שמשקף בעיה רחבה יותר בעולם הביקורת, אודות הקשר בין טעם להגדרה עצמית (וכן, גם חשיבות עצמית)

מבט אוביקטיבי יותר יגלה כי המכלול, על אף חוזקותיו, מעלה חרס. אני אהמר שמי שאוהב את הסרט הזה ומהלל אותו, עיוור לעובדה שגם סרטי הבלוקבאסטר של הקיץ – כן אלה, המסחריים – יכולים להיות טובים יותר; אפילו מהפכניים, מעניינים ואקטואליים יותר מהעצמאי, האמנותי והנסיוני.

אבל, בגלל שהם לא לוקחים לעצמם חמש דקות על מנת לשרטט מטאפורה אניגמטית הדומה יותר למשוואה מתמטית, ובוחרים להיצמד למוסכמות, הם ״רק״ תרבות פופולרית, ולא פואטיקה של צלילים ודימויים. רחמנא ליצלן! למה לצפות במשהו מהנה כשאפשר ללכת לקולנוע, ולהוכיח לעצמך ולעולם שאתה בן אדם מורכב ומבריק עם טעם ״טוב״? אז מה אם זה חרא של סרט?


האביר הירוק
ארצות הברית, 2021
במאי: דיוויד לאורי
דירוג: 1.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. N

    בהחלט יש ניתוק גדול בין רוב המבקרים לקהל
    הביקורת מעניינת אבל מעבר לזה לא ראיתי את הסרט

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden