כל מה שחשוב ויפה
שי אלכסנדרוני, החלומות של קספר האוזר
שי אלכסנדרוני, החלומות של קספר האוזר. צילומים: רן ארדה

החלומות של קספר האוזר: הילד של אירופה בבית האמנים

אורי דרומר חוזר לסיפורו יוצא הדופן של ״ילדהּ של אירופה״, בעקבות התערוכה של שי אלכסנדרוני בבית האמנים תל אביב, ומציע לראות בייצוגו של האוזר בן ימינו, כמהות שיכולה להיות נוכחת באמנים, מטפלים ומורים

קספר האוזר, נער כבן 16, מדדה על ירכו ומתקשה בדיבור, הופיע יום אחד ברחובות העיר הגרמנית נירנברג, בשנת 1828, ובידו פתקה בכתב יד לא־ברור, שנחזה, כרישום יותר מאשר כתב יד, ובה נכתב שמו. בתחילה הוחזק בבית המאסר המקומי ושם שימש הסוהר כמורה שהדריך אותו בצעדיו הראשונים בחברה. לאחר מכן, עבר בין כמה פטרונים, למד ללכת ולדבר.

לאחר שלמד להביע את עצמו היטב, התחוור, כי היה כלוא רוב ימי חייו במרתף אפל, כבול ומבודד ולצדו סוס־עץ למשחק. הוא חסר כל־חוויה של משפחה ויוחסין ומעולם לא הובא בחברה עד להופעתו הפתאומית. האוזר למד במהירות, בכלל זה לצייר ולנגן, ודמותו עוררה עניין רב בגרמניה ובאירופה כולה. כך זכה בכינוי ״ילדהּ של אירופה״ (Europe's Child).  העניין הרב שעורר האוזר הביא לכך שהוא הפך מוקד עניין לעיתונות ולבני החברה הגבוהה, ורבים עלו לרגל על־מנת לחזות בו.

בשנת 1833, כשש שנים אחר הופעתו, נרצח קספר האוזר, בהיותו כבן 21. רוצחו לא אותר מעולם, וכך הפכה עובדת רציחתו אף־היא מקור לחרושת־שמועות, על כך שלאמתו של דבר היה בן משפחת מלוכה או בן אצילים ונרצח טרם יכול היה לטעון לכתר או להון־רב מתוקף ירושה. בין האנשים שפגשו בקספר האוזר, רווחה ההתרשמות שמדובר באיש צעיר ברוך־כישרונות, אך בעל תמימות־ילדית.

באקלים הפילוסופי הרומנטי של שנות ה־20 וה־30 של המאה ה־19 נקל היה לייחס לו את דמות ״הפרא האציל״, קרי הנער שלא קולקל בהשפעת הציביליזציה המערבית. ״הפרא האציל״ הפך לסוג של מוטו בכתבי היוצרים הרומנטיים, בני הזמן, בהשפעת הסופר והמבקר הבריטי, ג׳ון דריידן (1700־1631) ובהשפעת הפילוסוף ז׳ן ז׳ק רוסו (1778־1712).

המוטו ליווה את בקשתם של מחברים בני הזמן (גם בגרמניה) לחיים הקרובים יותר לטבע, והרחק מהממסדים הפוליטיים, התעשייתיים והדתיים, המרחיקים את האדם מטוב־לב, פשטוּת ותום. בעיר אנסבך שבבוואריה – שבה נרצח האוזר, עומד על תילו, עד היום, מוזיאון קטן – ובו מוצגים בגדיו המגואלים בדם של האוזר, רשימות שכתב וציורים שצייר, לצד מספר פורטרטים שלו שצוירו וספרי מחקר שיוחדו לדמותו.

אפשר למצוא שורה של סופרים ומשוררים בני המאות ה־19 וה־20 שהזכירו ביצירות, פרי עטם, את דמותו של האוזר; בכללם, המשורר הצרפתי פול ורלן, הסופר הרוסי לב טולסטוי והסופר הצרפתי־יהודי ז׳ורז׳. 

יצירה נוספת היא סרטו של הבמאי הקונטרוברסלי, ורנר הרצוג, Jeder für sich und Gott gegen alle (כל אחד בשביל עצמו והאל נגד כולם), שבו נדמה כי קספר האוזר פשוט לא יכול לתפוס בעולם כה אלים ותחרותי מקום משלו, גם בשל תוקפנותו של מי שגידל אותו (והשאיר אותו בחיים) והן בשל תוקפנות החברה אליה קספר מתוודע

כך גם שתי יצירות מוסיקליות מתייחסות לסיפורו של האוזר: European Son של הוולווט אנדרגראונד, השיר החותם את אלבום הבכורה שלהם; ושירה של מוסיקאית הפולק־רוק האמריקנית, סוזן וגה, באלבומה השני, Tom's Diner, הכולל את השיר Wooden Horse: Casper Hauser's Song.

כולם ילדיה של אירופה 

החלומות של קספר האוזר, התערוכה של שי אלכסנדרוני בבית האמנים תל אביב, שתינעל בסוף השבוע, מורכבת מציורים, קולאז׳, אוביקט עץ ועבודות וידאו. נראה כי המושא האסוציאטיבי המרכזי, המוביל את האמן אל דמותו של האוזר, הוא סרטו של ורנר הרצוג, שהזכרתי למעלה בדבריי. 

אלכסנדרוני כמו־ממקם את עבודותיו בתוך נופו של הסרט, מתוך מחווה נוכחת לגרמניה של המאה ה־19, כפי שעוצבה בסרטו של הרצוג. לשם כך צילם אלכסנדרוני, סורגים, קירות אבן, חלונות, כרכובים וחרכים, באתרים אירופאיים שונים, ובכללם: בתי כלא, מנזרים ובתי־יתומים, הניכרים באחדות־אפור ובסגירות. 

אחד הדימויים המרכזיים בתערוכה, הוא הומאז׳ ליצירתו הנודעת של הצייר הנזיר, פרה־אנג׳ליקו (האח המלאכי), שחי במנזר סן־מרקו בפירנצה במחצית הראשונה של המאה ה־15 והפך לאחד ממבשריה של הפרספקטיבה (אשליית מרחק ועומק) בציור, שאותה פיתח אחריו מאוד, לאונרדו דה וינצ׳י.

מתוך עבודת הווידאו בתערוכה

מתוך עבודת הווידאו בתערוכה

birds

בדומה לציורו של פרה־אנג׳ליקו (1429) שבו מתוארת קבלת הסטיגמטה על ידי פרנציסקוס מאסיזי, חזון המאגד בתוכו שׂגב ואלימות, מציב עצמו אלכסנדרוני באחת מעבודות הווידאו כמי שעומד לקבל את הסטיגמטה (מחליף את הקדוש הנוצרי); ציור של סוס עץ ממוסגר ממולו (מחליף כנראה את דמות המלאך אצל פרה־אנג׳ליקו) ולנגדו ציור של דמות שחורה גדולה, חובשת כובע רחב שוליים, חסרת תווים או פרטי זהוי, העומדת, ובמלוא כובד־משקילה מניחה רגל על סוס עץ לבן, כמבקשת ליטול עליו בעלות או לנתצו.

הדמות השחורה המצוירת על רקע אדום (ככל הנראה מחליפה את הנזיר השני בציור הסטיגמטה של פרה־אנג׳ליקו), מייצגת כמובן את דמות החוטף, המגדל בשבי את קספר האוזר, העתיד לחזור על מנת להתנקש בחייו (כך בסרטו של הרצוג). הדמות השחורה המצויירת על רקע אדום לוכדת את העין ומעוררת את המחשבה – גם משום שנראה כאילו הסוס כלשעצמו הנו ייצוג סמלי של קספר האוזר, ואילו הדמות השחורה היא הנוכחות התובעת ריבונות על חייו ונכונה גם לקפדם.

בנוסף, מתקיימת מקבילה רעיונית מעניינת בין פרה־אנג׳ליקו, כאמן שצמח בבדידות מתא הנזיר במנזר, ובין האוזר, המתגלה כבעל נפש של אמן, אף שצמח בתנאי כליאה שאין בהם טעמה של חירות

בנוסף, מתקיימת מקבילה רעיונית מעניינת בין פרה־אנג׳ליקו, כאמן שצמח בבדידות מתא הנזיר במנזר, ובין האוזר, המתגלה כבעל נפש של אמן, אף שצמח בתנאי כליאה שאין בהם טעמה של חירות. קיימת גם מקבילה בין דמותו של פרנציסקוס מאסיזי ובין קספר האוזר, כנערים, המבטאים נכונות לשאת בסבל ובייסורים, שלא הצליחו למצוא את דרכו בממסדי הקיימים בזמנם, ונאלצו להפוך לדמויות סיפיות (לימינליות), המושכות אליהן דמויות סיפיות דומות להן.

כולם (פרנציסקוס מאסיזי, פרה אנג׳ליקו, קספר האוזר) הם ילדיה של אירופה, וכולם כאחד משכו אחריהם ״ילדים אירופאיים״ אחרים שנישבו בחריגותם, כבמטה קסם (גם הגל כאמור קשר בין נפשו היפה של ישו ובין חריגות חברתית). אם נוסיף לכל אלו גם את שי אלכסנדרוני ועבודותיו – הרי זה גם הרהור על מקומו של האמן, כנוכח בחברה וכמגורש ממנה בו זמנית, וכן על מקומה המאיים של החברה המקבלת או דוחה את יצירות אמנות כלאחר יד (שיפוטו הלא־צודק של האמן החש פעמים רבות לא־מובן).

איזו אי־הבנה, טרגדיה או כישלון

 אלכסנדרוני, ידיד ותיק שהציג בעבר עבודות בתערוכה שאצרתי, מתייחס לציוריו כאוביקטים מפוסלים. הוא שורף אותם, עובד עם מלט וחומצה. יש חיפוש אינטנסיבי אחר שינוי המצע: שינוי הפריים, צריבה, שריפה, ניסיון ליצור שכבות על שכבות.

לדבריו: ״יש לי דימוי בראש, ואני מחפש אחריו במציאות, אני בדרך כלל מסתובב ומחפש אותו במקומות שבהם אני שוהה ומצלם, את הצילומים אני מעבד, ולאחר מכן מדפיס הדימוי על נייר פרגמנט. אז אני מחמם ושורף אותו. אני מחפש אחר אפקט הצריבה, השריפה, בועות כוויה. אני ממשיך ומצייר עם צבעים שונים, לעתים – מוסיף מלט, חלודה ואז שוב צורב, אני עובד בשכבות, התוצאה הסופית שונה מהמקור, אני בונה את הפריים מחדש״.

בתהליך העבודה של אלכסנדרוני ניכר מתח בין נוכחות פיזית ואקסטרוורטית חסרת מנוחה, הנכונה כמו בסדנתו של נפח או חרש ברזל להפעיל כוחות פיזיים ונפשיים כאחד על מנת להגיע לתוצאה המקווה, ובין שאיפה מנוגדת מופנמת (אינטרווטית) לחשוף דרך האמנות – רגשים עדינים, חוסר־אונים ותחושות אי ודאות, חרדה ושגב.

אלכסנדרוני נוכח בעבודות הווידאו – פעם כמקבל סגיטמטה, פעם כלובש שמלה וצבוע־פנים באופן גרוטסקי, ופעם עוטה פאה מטולטלת ולבוש כטבח (שף) ברחוב תל־אביבי. אולי, מעבר לכל, הוא מנסה לומר שלאדם פנים רבות, אבל כל אחת מפניו היא סוג של כליאה בתפקיד ספציפי. כך אולי האמן העכשווי ניכר, בזמן של רשתות חברתיות ותרבות פייק ופופ, כמועד, משום נכונותו להלך בתום, לאיזו אי־הבנה, טרגדיה או כישלון, ביחס לחברה שאינה יודעת יותר להכיל, אלא את הסחיר והמכיר או את הפופולרי והסנסציוני. 

אני מציע לראות בייצוגו של קספר האוזר בן ימינו, כמהות שיכולה להיות נוכחת באמנים, או מטפלים, או מורים, ואף בעלי מקצועות אחרים, שיכולים להוות מעין תנועת שוליים סיפית, של אנשים המסרבים ליטול חלק בתהליכי ההאחדה של החלל ושל הטבע ובגזירתו לטריטוריות סחירות, נושאות תווי־מחיר.

במידה רבה, קספר האוזר מקומי עשוי להיות כל אדם, שלא פועל רק על פי ערכי הקפיטליזם הדורסני, דרוויניזם חברתי או מטריאליזם פוליטי צבאי וביטחוני

במידה רבה, קספר האוזר מקומי עשוי להיות כל אדם, שלא פועל רק על פי ערכי הקפיטליזם הדורסני, דרוויניזם חברתי או מטריאליזם פוליטי צבאי וביטחוני, הנקלע אל תוך חברה תחרותית, דורסנית ובולענית, שחבריה דורשים אותו לקבל את מלוא תכתיביהם – ולוותר על עולמו האידיוסינקרטי, לטובת השתתפות בעולמם.

כך, קספר האוזר על־פי המחשבה שביסס קארל קוניג, במסגרת החינוך המרפא בקהילת קאפהיל, ושלא הבחין בין הנורמטיבי ובין המוגבל, אלא בין הפעולות של האדם ביחס לעצמו וביחס לאחר (״לשרת ולא למשול. לעזור ולא לכפות. לאהוב ולא להכאיב״), הוא מי שעומד על שימור עולמו הפנימי הייחודי שלו, כמו גם של האחר, ולא נתון כולו תחת ציווי העולם הדורסני שמגלמת החברה.


שי אלכסנדרוני | החלומות של קספר האוזר
אוצרת: קציעה עלון
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
נעילה: 21.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden