כל מה שחשוב ויפה
אבי נשר, תמונת הנצחון
אבי נשר, תמונת הנצחון. צילום: עמית יסעור

פסטיבל חיפה 2021: ממלחמת העצמאות ועד לרחוב סומסום

אבי נשר חוזר למלחמת העצמאות, יעל ראובני לילדות פתח תקוואית, בובי לקס לברלין, מרילין אגרלו לרחוב סומסום ופדרו אלמדובר לז׳אן קוקטו

אם קולנוע הוא סוג של נדידה – עולם שבמהותו מתאים לנוודים, אלו שיכולים לעמוד במיקום גאוגרפי אחד ולהיות אלפי קילומטרים משם, או לשהות בקרבת אנשים בסיטואציות הכי אינטימיות שלהם, בלי להכיר אותם או להתחייב להם, ולתת להם לטלטל את עולמם – הרי שחיפה, קולנוע וסוכות הם משולש מבטיח להפלגה מיוחדת במינה. ואחרי המדבר של הקורונה, ההתקהלות החגיגית בפסטיבל חיפה הכרחית במיוחד, עם אירועים קולנועיים וסרטים בינלאומיים, לצד סרטים ישראלים חדשים.

תמונת הנצחון, סרטו החדש והיפהפה של אבי נשר, הוא סרט שמצליח להעביר מסר חדש של שלום ומבט נוסף על מלחמת יום העצמאות, תוך כדי עיסוק מפתיע במערכות יחסים, כשהוא משחזר את אחד הסיפורים השנויים במחלוקת שבמרכזו מירה בן ארי (בכיכובה של ג׳וי ריגר), לוחמת אמיצה שפחות מוכרת מבין דפי ההיסטוריה.

בסוף 1947 יצאו כוחות מצריים לכפר הסמוך לקיבוץ ניצנים. אליהם התלווה בימאי קולנוע מצרי, שמטרתו לתעד את ההשגים המצריים בתמונות ניצחון. אלא שהמציאות מעט מורכבת יותר וכשהקיבוץ נכנס למצור ופורצת מלחמה, המרקם העדין בין הדמויות ייחשף בשיאו ויחשוף רגעים של שברון ואומץ, גבורה ופחד, לצד שאלות על זיכרון ומוות, זהות והשלמה.

נשר מצליח ליצוק להפקה השאפתנית, שצולמה בימי הקורונה והסגרים, אלמנטים אמנותיים מרהיבים ביופיים ותובנות לרוב על האנקדוטה הייחודית בתקופה ההיסטורית, תוך כדי התבוננות על המצב האנושי ומערכות היחסים המורכבות תחת אש. באופן מבריק הוא יוצא מהקלישאות המוכרות לנו על הסכסוך הערבי־ישראלי, ומצליח לכונן מבט ואמירה מקורית משלו. הסרט, שמועמד למספר פרסי אופיר, מצטרף להשגיו הקולנועיים של הבמאי והוא יוקרן בבכורה ישראלית במסגרת הפסטיבל. 

ערן קולירין, ויהי בוקר

ערן קולירין, ויהי בוקר. צילום: שי גולדמן

מרט פרחמובסקי, תל אביב

מרט פרחמובסקי, תל אביב. צילום: הלן יאנובסקי

לצד סרטו של נשר, יוקרנו השנה מבחר סרטים המתמודדים אף הם על פרסי אופיר, ביניהם ויהי בוקר היפהפייה של ערן קולירין; תל אביב, סרט הביכורים הנפלא והאינטימי של מרט פרחמובסקי; ופתח תקוה, סרטה הדוקומנטרי של יעל ראובני, שלאחרונה אף זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הבינלאומית בפסטיבל הקולנוע היהודי בברלין וברנדנבורג JFBB.

פתח תקוה היא יצירה נוגעת ללב, בייחוד לבני ובנות הדור שלי שימצאו בה הרבה חלקים מעצמם: פרופיל מדויק של דור שגדל בעשורים שבהם מדינת ישראל תופסת תאוצה ומתעצבת, בין מלחמות הישרדות ואידאלים כוזבים. ככזה, הוא סרט שלגמתי בסקרנות והנאה רבה.

הבמאית יעל ראובני (היה שלום פטר שוורץ) המתגוררת מזה 15 שנה בגרמניה, חוזרת לתמונת המחזור הכיתתית של ילדותה הפתח תקוואית. עשרות שנים לאחר מכן, כמו תעלומה בלשית, היא מאתרת את כל אחד ואחת מהילדים המחויכים בתמונה ובודקת איפה הם היום ומה עלה בגורלם.

ואם כל אחד ואחת מהם פנה למסלול, לכאורה, שונה, הרי שכולם עברו מעין כור היתוך שמגדיר את ישראליותם ושם אידאלים מסוימים, כמו הקמת משפחה, במרכז. ראובני עצמה מתלבטת בתוך האידיאליזציה הישראלית הזו ומתעמתת איתה, כמי שבחרה לנתק עצמה במודע מחבל הטבור של נוף ילדותה.

חומרי הארכיון של שנות ה־80 הם אלבום ילדותנו כשבהקשר רחב יותר ראובני מנסה להבין את השורה ״האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו״ מתוך שירו של שאול טשרניחובסקי, כשהיא בוחנת את דור התקווה, שאולי גם היה הדור הראשון להתאכזב ממנה. היצירה הזו אישית וסימבולית, יחודית בתפיסה האמנותית ובאופן שבו לוכדת הבמאית מצבים רגשיים כמצבים אסתטיים. ככל שקיים בה ערוץ של פתיחות וכנות, היצירה זורמת ויוצרת הזדמנות לחשבון נפש על סף שנה ה־73 למדינת ישראל.

הסיפור שאביו הסתיר ממנו כל חייו

הריין זורם לים התיכון הוא עוד סרט של במאי שהיגר לגרמניה. עופר אבנון עוסק בסרטו, כבן לניצולי שואה, בנוכחות הקוגניטיבית של השואה והשפעתה האפשרית עלינו. הוא יוצר פסיפס ראיונות שמאפשרים רפלקציה באופן סוביקטיבי כדי למצוא את הקשר ההדוק בין הטראומה לסיפור שאנו נושאים עמנו. המשמעות הפוליטית משתנה, מגרמניה ופולין, לעיר הולדתו חיפה, שבה יהודים גרים זה לצד זה.

השיבה לברלין, סרטו של בובי לקס, מחזיר לעומת זאת את הבמאי לאנגליה מולדתו, שם הוא מוצא מזוודה ובה חומרי תיעוד לסיפור משפחתו שנספתה בשואה – הסיפור שאביו הסתיר ממנו כל חייו. חברו הגרמני של בובי שעוזר לו לתרגם את המסמכים – אחיינה של אלמנתו של סטנלי קובריק – מגלה שגם הוא חשף סוד משפחתי אפל. הדוד של אביו הוא הבמאי הנאצי ווייט הרלן, שביים את הסרט ״היהודי זיס״ – שנאסר להקרנה ונחשב ליצירה האנטישמית והאיומה בהיסטוריה. יחד הם יוצאים למסע בברלין, מסע שמעמיד את חברותם למבחן.

עופר אבנון, הריין זורם לים התיכון

עופר אבנון, הריין זורם לים התיכון

בובי לקס, השיבה לברלין

בובי לקס, השיבה לברלין. צילום: דוד זריף

מרילין אגרלו, כנופיית רחוב - איך הגענו לרחוב סומסום

מרילין אגרלו, כנופיית רחוב – איך הגענו לרחוב סומסום

ואם נתעכב רגע על הציר הנוסטלגי ונחזור לנוף ילדותנו, הרי שהקרנת סרטה התיעודי של הבמאית מרילין אגרלו – כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום – היא הזדמנות נהדרת לחזור לתכנית הילדים האהובה שהפכה את הילדות ברחבי העולם לחוויה גלובלית. התכנית שהוקמה בסוף שנות ה־60, בהשראת המהפכות החברתיות והפוליטיות, נוצרה כשהאקטיביסטית ג׳ואן גנץ קוני ולויד מוריסט, המייסד השותף של סדנת ״סומסום״, החליטו לקיים ניסוי מהפכני ולבחון כיצד תכנית חינוכית תשפיע על ילדים משכבות מצוקה.

קוני גייסה את יוצר החבובות ג׳ים הנסן ואת במאי הטלוויזיה ג׳ון סטון וביחד הם יצרו את רחוב סומסום האגדית. דרך תיעוד ארכיוני ואוספי ראיונות, נכנסת המצלמה ללוקיישן המפורסם ולמדובבים מאחורי הבובות המפורסמות, כשלעינינו נגלה עולם מרתק של עשייה אמנותית ורדיקלית, שמסייעת לנו גם במבט רפלקטיבי לאחור, להבין מה היה סוד הקסם שהתכנית הפעילה עלינו בילדותנו ולמה כל כך הושפענו ממנה, ואולי עודנו מושפעים ממנה גם כיום.

לקינוח אציין שסרטו הקצר והאינטימי של פדרו אלמדובר, הקול האנושי, יוקרן אף הוא, ובו הבמאי מביא את נקודת המבט הייחודית, הססגונית והצבעונית שלו למחזה של במאי הקולנוע, התסריטאי והמשורר הצרפתי והאוטודידקט ז׳אן קוקטו (כן, ההוא שצייר מודיליאני ושימו לב, לא מדובר במחזה בעל שם דומה של פרנסיס פולנק).

פדרו אלמדובר, הקול האנושי

פדרו אלמדובר, הקול האנושי

birds

קוקטו כונה ״הזיקית התרבותית״ משום שהתפרסותו על כל כך הרבה תחומים, הייתה לו לרועץ בקרב המבקרים, שהאשימו אותו שהוא לא רציני, לא משקיע בשום מדיום שבו נגע, וקופץ מאחד לשני. אך במקרה שלו (כמו בהרבה מקרים אחרים) פספסו המבקרים בענק, ושנים אחרי שמת מהתקף לב, בשנת 1963, הפך קוקטו לאגדה, כשכל אחת מפרי יצירותיו נחשבת לפנינה תרבותית רבת רושם, עד שלא בכדי, אחרי מותו, קרא ז׳אן מארה לספר האוטוביוגרפי המפורסם שכתב על יחסיו הרומנטיים עם קוקטו, ״זא׳ן קוקטו הבלתי מושג״. 

במרכזו של הקול האנושי אישה יפה ועוצמתית (טילדה סווינטון) היושבת בביתה המעוצב, צופה בזמן שחולף לצד מזוודות שארזה בעצמה, מחכה לשווא לאהובה שנטש אותה. בדירה נמצאים רק היא וכלב חסר מנוחה, ואחרי ימים של המתנה, היא תצא רק פעם אחת מהדירה… לקנות גרזן. 

לסיכום, אוסיף, שקוקטו היה זה שסבר כי ״המבקר עושה השוואות תמיד, אך זה שאין להשוותו נעלם ממנו״, ובהקשר של לנסות להעניק מבטים על מגוון עצום של סרטים בבת אחת, נראה לי שהציטוט הזה ינסח לי הפעם גם סוג של התנצלות, על הסרטים היפים והטובים שחמקו מעיני.


פסטיבל הסרטים חיפה
19-28.9.2021

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden