כל מה שחשוב ויפה
סהר עזימי, בחידת שני עולמות
סהר עזימי, בחידת שני עולמות. צילומים: נטאשה שאחנס

בחידת שני עולמות: סהר עזימי מחפש את מה שמעבר להשתקפות 

היצירה החדשה של הרקדן והכוריאוגרף סהר עזימי תעלה בבכורה בפסטיבל אינטימדאנס, ותחשוף את פרי מחקרו החזותי והרעיוני בנושא ההשתקפות: זו הפיזית שנגלית במראה או בטבע, וזו הנחווית במפגש עם האחר

בְּחִידַת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת
רְאִי כֶסֶף בְּתוֹךְ מִסְגֶּרֶת דֶּשֶׁא רָטֹב,
וּבוֹ עוֹד עוֹלָם קָטֹן, עוֹלָם שֵׁנִי,
וּבְאֶמְצַע כִּפָּה זוֹ וּבְאֶמְצַע אוֹתָהּ בְּרֵכָה,
זוֹ נֶגֶד זוֹ, שְׁתֵּי אַבְנֵי כַדְכֹּד קְבוּעוֹת,
כַּדְכֻּדִּים גְּדוֹלִים וּמַבְהִיקִים –
שְׁנֵי שְׁמָשׁוֹת.
(מתוך: בלב הבריכה הנרדמת, ח.נ.ביאליק)

טקסט פיוטי ומורכב זה עומד בליבה של יצירה חדשה של הכוריאוגרף והרקדן סהר עזימי, אחד היוצרים הפוריים והבולטים ביותר בשדה המחול המקומי, שמזה עשורים משתתף, מציג ויוצר עבודות מחול הן כאמן עצמאי והן בשיתוף פעולה עם יוצרים אחרים ועם להקות מחול עבורן רקד. ב״בחידת שני עולמות״, יצירה שנרקמת לעיני הצופים על התפר שבין תיאטרון למחול, מככב עזימי לצד השחקנית אורה מאירסון. 

את העבודה, שתעלה בסוף השבוע הקרוב במסגרת פסטיבל אינטימדאנס, שמתרחש בתיאטרון תמונע בפעם ה־22, עזימי מציג כחלק תוכנייה המונה יצירות של כוריאוגרפים מובילים נוספים כדוגמת מיכל סממה, נעה דר, שלומית פונדמינסקי, לילה רוז׳ייה ואחרים.

כותרת הגג שתחתיה מתקבצות עבודתו של עזימי ועבודותיהם של היוצרים האחרים היא Re/Set: מקבץ המבקש לחשוב מחדש את מדיום המחול אחרי שנתיים שבמהלכן מגפת הקורונה הפכה את העולם שבחוץ, את חללי המופע, את גופם של אמנים מופיעים ואת גופו של האחר, לטריטוריה אסורה ומסוכנת. 

זו לא מחשבה שזרה לעבודותיו של עזימי, שבמשך השנים ביקש להמשיג ולערער על האופן שבו אנו חווים מחלה, תשוקה, עוצמה ופגיעות בגוף החי והרוקד, ביצירות חשופות ומלאות תעוזה כמו ״פולי מונו פולי״ (2014), דואט שעסק במיניות ובתפקידי מגדר נזילים; Cell in a Human Scale, דואט מ־2011 שיצר עם האמנית תמרה ארדה ונולד מתוך הגילוי שהוא נשא HIV; או ״מופע פולחן אביבי במיוחד״ (2020), סולו פרפורמטיבי הבוחן את מהות הפעולה הגופנית במרחב הציבורי, שבמהלכו עזימי הקשור בחבל מזמין את הקהל למשוך בו ואגב כך להכתיב ולהשפיע על תנועתו. 

העבודה על בחידת שני העולמות, יצירתו האחרונה של עזימי, החלה מחוץ לכותלי הסטודיו ומעבר לעדשת המצלמה. במהלך התפרצות הנגיף בישראל, עזימי העתיק את מגוריו אל הים, שם לכד במצלמתו רגעים לימינליים ונזילים שבהם בבואתו שלו, כף ידו ואור השמש המשתבר השתקפו על פני המים. סדרת הצילומים, שחלקם נראים במבט ראשון כמו כתמי צבע המתמזגים באקראיות האופיינית דווקא לציורים אבסטרקטיים, הובילה את עזימי לנסות ולשעתק את העניין שפיתח בתופעת ההשתקפות אל עולם הפרפורמנס. 

ג׳וי: סהר, אשמח שנצלול ישר למה שחשוב. ספר לי איך התפתח המופע החדש. הבנתי שהוא נולד כשהתגוררת על יאכטה בים בשנה הראשונה של התפרצות מגפת הקורונה

סהר: נכון, בגדול זה התחיל שם. באותה התקופה היה לי קייאק, והייתי יורד איתו אל המים. לאט לאט שמתי לב למשהו מעניין שקורה שם במים, באיזושהי זווית מעניינת. יצרתי מעין גוף עבודות של תמונות שצילמתי שבהן רואים השתקפויות על פני המים. ההשתקפויות נראות כמו מעין ציורים שכאלה. רציתי איכשהו להביא את העולם הזה אל העולם שלי, אל הבמה. באיזשהו מובן זה היה קצת ניסיון לכפות איזשהו תוכן שאני לא בטוח שהעבודה, או אני, הייתי מוכן לו.

בהמשך הזמנתי אל התהליך את אורה מאירסון, שחקנית ותיקה בת 65; היא שיחקה בתיאטרון הלאומי הבימה, בתיאטרון הקאמרי, בתיאטרון החאן, בתיאטרון חיפה… איפה לא. היא יודעת להחזיק טקסט באופן מובהק. יחד גילינו את המעמקים שמצאנו בעבודה הזו

ג׳וי: אתה פותח לי את הדלת היישר אל תוך השאלה הבאה שלי, כי רציתי לשמוע כיצד נולד שיתוף הפעולה עם אורה. זו הפעם הראשונה שאורה כוללת מחול ביצירה שלה, נכון? 

סהר: אורה משתתפת ביצירה, וכן, באיזשהו מובן אפשר לומר שזו הפעם הראשונה שהיא מכשירה את עצמה להופיע במחול. למרות שמי שיסתכל על היצירה אולי יחלוק על המושג הזה, מחול, כי אי אפשר לומר שזו עבודת מחול פר־אקסלנס. אנחנו לא עומדים על במה ומופיעים עם משפטים תנועתיים.

מצד שני, אנחנו כן עובדים הגוף, והגוף הוא הבט מאוד נוכח ומשמעותי בעבודה הזו. מה שאורה הביאה ליצירה הזו בעיקר זו יכולת ההבנה שלה בכל הנוגע לטקסט. ביצירה אנחנו עובדים עם טקסט של המשורר חיים נחמן ביאליק שנקרא בלב הבריכה הנרדמת

ג׳וי: אני מבינה שביצירה יש גם התייחסות לחיים רווי הטכנולוגיה שלנו ולעולם הווירטואלי, זה שלפחות על הנייר מצטייר בתור ההפך המוחלט של עולמות השירה וההגות של המשורר הלאומי. איך זה בא לידי ביטוי?

סהר: במפגש שלי עם אורה הרחבנו את ההתעסקות בנושא ההשתקפות. יש בעבודה התייחסות לרעיון של מה שנקרא ״האני הוירטואלי״, ולחוסר היכולת שלנו לשלוט בהשתקפות הווירטואלית של העצמי. כשאני מפרסם תמונה ברשת, מה קורה עם זה? מי רואה את זה? איזה שימוש יכולים לעשות בזה? 

יש על כך השפעה גדולה על אמנות כפי שאני מכיר אותה. אני רואה את חוסר הקשב, את הפרעת הקשב שנוצרה אצל קהל הצופים שלי לאורך השנים. אני צריך לעבוד קשה יותר כדי למשוך את הקהל, וגם להחליט אם אני משתף פעולה עם המצב הזה כיוצר או שלא

השאלות הללו הן תולדה של השהייה שלנו בעולם המסכים, עולם האינסטנט שנהיה כל כך מהיר, ובו כל חמש שניות אנחנו נחשפים לתוכן אחר. יש על כך השפעה גדולה על אמנות כפי שאני מכיר אותה. אני רואה את חוסר הקשב, את הפרעת הקשב שנוצרה אצל קהל הצופים שלי לאורך השנים. אני צריך לעבוד קשה יותר כדי למשוך את הקהל, וגם להחליט אם אני משתף פעולה עם המצב הזה כיוצר או שלא

ג׳וי: ביצירה הזו נדמה שבחרת לשתף פעולה עם המצב הזה, ואפילו להפוך את הטכנולוגיה למעין דמות נוספת בעבודה שלך. אני מבינה שעל גבי הבמה אתה ואורה יוצרים השתקפויות במים שנמצאים בתוך גיגית, אך במקביל הצופים חוזים בהשתקפות גם באמצעות הטלפונים החכמים שלהם

סהר: נכון. ועקב כך, השאלה שלי כלפי מי שצופה בעבודה היא האם החוויה הזו עזרה להם להתחבר אל היצירה או הפריעה להם. אני יודע להגיד לך שעד כה, מי שראה את היצירה לא ידע להחליט. אני מאמין שזה גם עניין דורי.

אנשים מאוד צעירים שצפו בעבודה התייחסו אל המסך כאל חלק אינטגרלי, בעוד שאנשים בגיל שלי אמרו לי שהם נרתעים מהנוכחות של המסך ומעדיפים להיות בתוך הסיטואציה. זה יוצר שיח מעניין על המקום שתופסים המסכים בחיים שלנו. ובתור יוצר שנמצא על הבמה, זה יוצר קשר מורכב עם הקהל. הוא אמנם נמצא שם איתי בחדר, אבל יש משהו שעומד בינינו

ג׳וי: אז אתה מדבר איתי על פער אחד בחווית התפיסה והחישה האופטית של הצופים, ועל פער שנגלע בינך לביניהם. בטקסט שכתבת על היצירה אפיינת אותה ככזו שעוסקת בפער נוסף, פער בין־דורי. והיא גם מוקדשת לאמא שלך

סהר: ההקדשה לאמא שלי מציינת את החיבור הרגשי שלי לעבודה הזו. בשנתיים האחרונות, ראיתי את אמא שלי בלייב רק פעמיים. רק לפני חודשיים־שלושה יכולתי לנסוע ולבקר אותה. היא אישה מבוגרת בעלת מחלות רקע, והיה חשש. כמובן שביקור שלה אצלי בכלל לא בא בחשבון. כך נוצר מצב בו אמא שלי מחכה לראות אותי, ואנחנו מתראים בעיקר בעולם הווירטואלי, בשיחות וידאו.

מעבר להבט העצוב הזה שנובע מהקורונה, זה די הלך התקופה. אנחנו הופכים הרבה שיחות בחיים שלנו להתכתבויות בווטסאפ. משהו מאוד התקצר בתקשורת שלנו ונהיה לא משמעותי. הרבה פעמים אנחנו נופלים למקום הזה של ״הנה, סימנתי וי, עשיתי היום שיחה עם אמא״.

זה תוכן נלווה, זה התוכן הרגשי של העבודה, ואני לא מצפה מאף אחד שיבין אותו

קהל חווה תחושה של פספוס ביחס לעבודה. הוא כל הזמן מחכה למשהו, אבל המשהו הזה מפוספס. לי כיוצר זה לא פשוט, כי אני אוהב שאוהבים אותי. כמו כולם, אני אוהב לרצות. אני אוהב את הרגע הזה שבו אנשים יוצאים ואומרים: וואו, איזה יופי

ג׳וי: למה, כי זה סאבטקסט שקשה להתחבר אליו? משום שהאלמנט הזה לא נוכח באופן ברור ביצירה עצמה? 

סהר: לא בהכרח, זה דווקא כן נוכח, אבל אנחנו מקשים פה על הקהל. אנחנו עובדים עם טקסט של ביאליק, שהוא מאוד קשה, וגם כשחקן אני יכול להגיד לך שקשה להחזיק אותו על הבמה, זה אתגר רציני. אם הקהל רוצה לעקוב אחר הטקסט, הוא צריך לעשות מאמץ גדול.

זאת אומרת שהקהל חווה תחושה של פספוס ביחס לעבודה. הוא כל הזמן מחכה למשהו, אבל המשהו הזה מפוספס. לי כיוצר זה לא פשוט, כי אני אוהב שאוהבים אותי. כמו כולם, אני אוהב לרצות. אני אוהב את הרגע הזה שבו אנשים יוצאים ואומרים: וואו, איזה יופי. 

בעבודה הזו, יש הרבה ציפייה לקראת משהו שיקרה, ואם אתה לא קשוב, אתה לא חווה את זה. אנשי במה מנוסים שצפו בעבודה הזו פספסו פרטים שרציתי שהם יבחינו בהם. הם יצאו בתחושה של פספוס.

בשבילי, זו בדיוק המטרה. עם זאת, זה לא בדיוק כיף ללכת הביתה ולדעת שאנשים לא נהנו אלא עזבו בתחושת ציפייה בלתי ממומשת. זה תרגיל עבורי כיוצר. ברוב העבודות שלי אני מערים קשיים, ובכל פעם מדובר בקושי אחר. יש קשיים שהם יותר סקסיים וכיף לחוות אותם, אבל יש קשיים כמו ציפייה לא ממומשת שמעוררים סימן שאלה

מערכת לא בריאה בין המשתקף לבין מה שנקרא לו ״המסך״ 

ג׳וי: שירו של ביאליק, שהוא אחד מהמוקדים של אותו אתגר שאתה מתאר, כנראה תורם לחווית הקושי. זו לא פעם ראשונה שאתה מתכתב עם שירה ביצירה הבימתית שלך. איך הגעת אל הטקסט הזה? 

סהר: בהתחלה חיפשתי טקסטים על אדם בודד או אדם מתבודד. התמקדתי בטקסטים יותר ארכאיים שידעתי שלא יהיה לי פשוט להתמודד איתם. ואז, באופן די טבעי, הופיע ביאליק. בטקסט שלו, יש מערכת לא בריאה בין המשתקף לבין מה שנקרא לו ״המסך״.

אהבתי את המבט המפוכח שלו, כבר לפני 100 שנים, על מהלך שאנחנו חווים היום. הוא מתייחס לנרקיסוס המיתולוגי, דמות שאף היא היום נתפסת כארכאית, ואומר את אותם הדברים שאנחנו מרגישים כעת. זה מרגש. להגיד שזו אחת מהדקויות שכולם מסוגלים להבחין בה ולהרגיש אותה? אני לא יודע, אני מקווה

ג׳וי: מעניין שסוגיית ההשתקפות העסיקה אותך בתחילת התהליך כחוויה אסתטית ואופטית, ואז עברה המרה לממד הסימבולי. לא חסרות יצירות אמנות וספרות לאורך תולדות ההיסטוריה המערבית שעוסקות בהשתקפות – החל מדמותו המיתולוגית של נרקיסוס שאליה אתה מתייחס; כולל דוריאן גריי, גיבור הרומן האיקוני של אוסקר וויילד; וכלה בהגותו של מרטין בובר, שכתב שחיים אותנטיים נחווים כתוצאה מהשתקפות וממפגש עם האחר.

איך השתנתה התפיסה הסמלית שלך של נושא ההשתקפות בעקבות תהליך העבודה? 

סהר: העבודות שצילמתי במים לא נערכו בפוטושופ. הן כולן צולמו בטייק אחד עם מצלמה. את האסתטיקה הזו לא הבאתי לתוך היצירה. מה שכן משתקף שם זו ההתעסקות בעצמי, המקום הזה של ההשתקפות. לצורך העניין, לי אין מראות בבית. עם זאת, כן יש לי השתקפות בממד הווירטואלי, ברשתות החברתיות, ואני משתמש בה כמטבע עובר לסוחר. 

כשחיפשתי טקסט עבור היצירה, קראתי מחדש את כה אמר זרתוסטרא שכתב ניטשה. זה זרק אותי למחשבה על איך פתאום, אחרי שנת הקורונה, אני מגלה שלפעמים יותר כיף לי להישאר לבד בבית, כי יש כל מיני דרכי תקשורת עם העולם. המהלך הזה שמתואר בספר, על אדם שיצא אל היער והתבודד שם במשך עשור, ואז חזר אל החברה וגילה אותה מחדש, מרגיש כמו משהו שהחברה שלנו פתאום עושה. כשאתה חוזר אחרי התבודדות ארוכה ובוחר להישאר לבד, זה מעורר סימן שאלה

ג׳וי: הרבה סימני שאלה אנחנו מזהים פה.

אני אוסיף עוד אחד משלי: כפי שאתה מדגיש, אינך היוצר היחיד שחוזר לעולם אחרי תקופת הניתוק והסגרים. מסקרן אותי לשמוע איך אתה, ככוריאוגרף וכרקדן, חווה את השינויים שהתחוללו בעולם המחול המקומי בעקבות השנתיים המורכבות שעברנו. האם אתה מרגיש שהתפתחה הדרך שבה אתה, או אנחנו כחברה, חושבים ויוצרים מחול? 

birds

סהר: בגל הראשון של הקורונה הייתי בדירה סגורה, ושם פשוט איבדתי את דעתי כי חיפשתי דרך לתקשר עם העולם ולא מצאתי אותה. בהמשך, בגלל שהייתי בים, לא הרגשתי את הבידוד שהרגישו כולם. גם נשארתי בתנועה. יצאתי לפעילות בים עם הקייאק, ובנוסף המשכתי להריץ מופעי סולו בבתים, בחצרות ובכל מיני חללים אלטרנטיביים. כך הצלחתי לשמור על קשר עם הקהל ונוצרה לי תחושה של המשכיות בעבודה. 

בהסתכלות רחבה יותר על עולם המחול, אני יכול להגיד שהוא היה כל כך רעב, ואולי עכשיו הוא חוזר מתוך מקום קצת יותר מפוייס

ג׳וי: אז זו הפעם הראשונה שאתה חוזר להופיע אל מול הקהל הרחב אחרי שנתיים! כמה מרגש 

סהר: ״נכון, אבל אני יכול לשתף אותך שבחזרה שערכנו היום היה לי מאוד קשה, כי התרגלתי שבסוף כל מופע יש שיחה שבמהלכה אני פוגש את הקהל שלי והם פוגשים אותי, כך שאני לא רק איזו דמות שהופיעה על הבמה. התרגלתי שנוצרה שיחה אמיתית, ופתאום היום העבודה נגמרה, אנשים מחאו כפיים ויצאו מהחלל. הרגשתי מעין ריק או ואקום ורציתי למלא אותו. אני חושב שהקורונה הפכה את חווית המופע לדבר קטן, אינטימי וביתי. וזו תחושה די ממכרת

ג׳וי: בהחלט. אני חושבת שאתה מצביע על הדילמה שמצויה בלב הפרקטיקה שלנו. כל אמן מופע יודע שגם אם הוא כמה לאינטימיות, הוא חייב לייצר איזושהי התנתקות מעצמו במהלך הפרפורמנס כדי שהיצירה תעבוד

סהר: נכון. אני מפלרטט עם זה כבר מ־2010. שנים שאני מוציא את העבודות שלי מהתיאטרון וחוזר אליו, עוזב ושב וחוזר חלילה. יש הבדל גדול בין האופן שבו אני חווה את הקהל מקרוב כשאני מופיע עם עבודות כמו ״פולחן אביבי במיוחד״, יצירה שבה הקהל ממש מושך בחבלים שקשורים אלי, לבין הניתוק שישנו במופעים בחללים יותר סטנדרטיים שבהם אני עולה על הבמה, מופיע ולא ממש מרגיש את הקהל 

ג׳וי:: מאחלת לך שתמצא איזון בתנועה בין שני המצבים. ומעניין איך תרגיש עם היצירה הזו אחרי שתופיע איתה כמה פעמים 


סהר עזימי | בחידת שני עולמות
מבצעים: אורה מאירסון וסהר עזימי
פסטיבל אינטימדאנס, תיאטרון תמונע
בכורה: 8.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden