כל מה שחשוב ויפה
בשמת נוסן, מופע חי. צילום: אוראל רביבו
בשמת נוסן, מופע חי. צילום: אוראל רביבו

״מופע חי״: בשמת נוסן מחיה את הזיכרונות הרשומים בגוף 

העבודה החדשה של הכוריאוגרפית בשמת נוסן, שתעלה בבכורה בפסטיבל צוללן למחול עכשווי, בוחנת את האסתטיקה הפיזית של ריחוק ושואלת כיצד הגוף מעבד את זכר החיים הקודמים, ולומד מחדש את הכמיהה למגע

״הגוף זוכר, העצמות זוכרות, המפרקים זוכרים, אפילו הזרת זוכרת. הזיכרון מוטמע בתמונות וברגשות וגם בתאים עצמם. כמו ספוג מלא מים, בכל מקום שבו העור נלחץ, נסחט או רק נטפח קלות, זיכרון עשוי לפרוץ החוצה בשטף״. 

חצי שעה לתוך החזרה שערכו הרקדנים המשתתפים ב״מופע חי״, יצירה חדשה מאת הרקדנית והכוריאוגרפית בשמת נוסן, נזכרתי במילים הללו פרי עטה של הסופרת והפסיכואנליטיקאית האמריקאית קלאריסה פינקולה אסטס. בעוד שאסטס, מחברת הספר ״רצות עם זאבים״, התייחסה בכתיבתה אל אהבה, אובדן והאופן שבו הללו מיתרגמים לכדי חוויות פיזיולוגיות, נדמה שמילותיה יכולות לתאר באותה המידה את התמה המעסיקה את נוסן בעבודתה הנוכחית שתעלה השבוע במרכז סוזן דלל, במסגרת פסטיבל צוללן למחול עכשווי. 

במשך 50 דקות, חמישה רקדנים נעו לאורכו ולרוחבו של עולם עזוב ועתידני־משהו שרואה נוסן בעיני רוחה. עטויים מלבושים קרועים, כאילו זה עתה הגיחו בשן ועין מקרב, הם הפציעו מתוך אביזרי תפאורה מהסוג שיותר צפוי לאתר באתרי קמפינג ולא על גבי בימות תיאטרון. שק שינה בגוון ירוק תעשייתי שניצב עומד ללא זיע בירכתי הסטודיו הפך פתע לחיה ארוכת גפיים שצעדה קדימה ואחורה, עד שהרקדנית הלכודה בתוכו מתחה את זרועותיה ויצאה לחופשי. צמד רקדנים נוסף, שהמתינו כלואים באוהל כסוף, המשיכו בתורם להתגושש בתוך הבד החונק טרם פלטו עצמם החוצה. 

גם כשכבר עזבו את המחסה שמצאו בקרב האוביקטים שהסתירו אותם, הרקדנים לא נראו כמי שמצאו שוב את החופש. בתנועות רפטטיביות, מהוססות ורובוטיות, הם הילכו קדימה ואחורה, כמו מנסים לחווט מחדש את תודעתם עקב המפגש עם העולם שבחוץ. תוך כדי תנועה מעגלית, רקדנית אחת השמיעה יללת חתול טורדנית שלרגע מתעתע נדמה היה שהשתייכה לפסקול ולא בקעה מפיה החתום. רקדנית אחרת נאנקה שוב ושוב תוך מחוות מתפרצות ומקוטעות.

הקבוצה נעה לאט בין ניכור להתגופפות, רקדנים בודדים שכמעט הופכים מקשה אחת דביקה עד ששוב נקרעו גופיהם זה מזה. נדמה היה שאלו יצורים שנשטפו אל חוף פוסט־אפוקליפטי אחרי סערה סופנית, וכעת לנגד עיני הצופים הם מבקשים להיזכר ולהזכיר לעצמם מי האנשים שהיו ואיך גופם פעם שימש כמנשא עליו נצרבו כמיהה, תשוקה וגעגוע. 

המיזנסצנה הטרופה הזו היא האחרונה בשרשרת של יצירות שנוסן מעידה עליהן כי הן שואבות את השראתן מעולמות המדע הבדיוני, העל־טבעי והאמנות הסוריאליסטית.

צילום: לאו ליברמן

צילום: לאו ליברמן

בשמת נוסן. צילום: תמר לם

בשמת נוסן. צילום: תמר לם

המאבק ההישרדותי של האמנות 

ג׳וי: הי בשמת. היצירה החדשה שלך שעולה במסגרת פסטיבל צוללן, ״מופע חי״, נראית רלוונטית מתמיד לנושאים שהעסיקו אותנו בשנתיים החולפות: הכמיהה למגע והרתיעה ממנה, זיכרון ההתקהלות לעומת הנטייה או האילוץ להתבודד. לפני הכל, רציתי לשמוע ממך איך זה מרגיש לשוב ולהציג מחול בפני קהל?

בשמת: אני מרגישה שזה לא לחזור למשהו שהיה, כי כל העולם השתנה. אני חשה שאני מגיבה לכך באמנות שלי. תמיד כשאני יוצרת, זה ביחס ליום־יום שאותו אני חיה. אז אני ממשיכה לעשות את אותה הפעולה. 

הרבה דברים בחיי בתחומי היצירה וההוראה השתנו והשתבשו בשנתיים האחרונות. הכל זז כל הזמן, עד הרגע האחרון אני לא בטוחה אם דברים יקרו או לא. צריך לשנות את האופן שבו אנחנו חושבים, ולא לשים כל כך הרבה דגש על הרגע הסופי של ההופעה, אלא לחשוב יותר על תהליכים ואיך התהליכים יכולים להיות משמעותיים יותר ממה שהם היו עד כה. 

אפשר להגביר את שיתוף הקהל בתהליך היצירה עצמו. זו מגמה שכבר קרתה, אבל אני מרגישה שעכשיו היא חיונית מתמיד. לדוגמה, עבור ״מופע חי״ אנחנו מקיימים כל כך הרבה חזרות, אבל בסופו של דבר תהיה לנו רק הופעה אחת בפסטיבל צוללן ואני לא יודעת מתי תתרחש ההופעה הבאה – גם בגלל שהעולם שרוי באי־ודאות בנוגע להמשך קיומן של הופעות חיות, אבל גם בגלל שכיוצר עצמאי בתחום המחול, קשה להופיע עם יותר משני רקדנים מבלי להפסיד כסף

ג׳וי: אז אני מחזיקה לך אצבעות שהכל יזרום כמו שצריך לקראת הבכורה. את מצביעה על מגמה מעניינת שאכן היינו עדים לה בשנים האחרונות בעולם המחול. לצד הנטייה לפתוח תהליכי יצירה לקהל הרחב ולשתף צופים בכוריאוגרפיה תוך שהיא מתהווה, נדמה שיוצרים רבים ביקשו להתייחס אל התנועה כאל חוויה וירטואלית ושילבו טכניקות של AR ו־VR בעבודות שלהם, עוד לפני האילוצים שכפתה עלינו הקורונה. את חושבת שזו נטייה שהתעצמה בתקופה האחרונה?

בשמת: לא הספקתי לראות הרבה מופעי מחול חדשים מאז שפרצה הקורונה, אבל אני יכולה להעיד על כך שהשינוי עצמו מורגש בתהליך היצירה. לפני שנה, יצרתי סרט מחול עבור פסטיבל צוללן שהתרחש כולו במוזיאון הטבע. עדו פדר, שאוצר את פסטיבל צוללן, הזמין את היוצרים והמשתתפים בפסטיבל לעבור את תהליך היצירה יחד וקרא לזה ״קהלהקה״, קהל שהוא להקה.

בנוסף, הוזמנתי לעשות רזידנסי במשך חודש בקיבוץ על ידי תיאטרון אלעד. התבקשתי לבוא וליצור בתוך הקיבוץ עבור פסטיבל שהם מקיימים שם. הרגשתי המון שוני בתוך התהליך, אבל כשמדובר בתוצרים, בסופו של דבר זו חוויה אישית שמשתנה מיוצר ליוצר. אני עובדת עם חומרי היום־יום, אז בשבילי זה היה הדבר המרכזי. חשבתי על האופן שבו מגפת הקורונה השפיעה על איך שאנחנו מהססים לחוות מגע פיזי, או על איך שנוצר לנו פחד משותף ופתאומי מצליל השיעול, לצד תחושות של התכסות והסתגרות. אני לוקחת אלמנטים פיזיים שהרגשתי ומכניסה אותם אל תהליך היצירה

חשבתי על האופן שבו מגפת הקורונה השפיעה על איך שאנחנו מהססים לחוות מגע פיזי, או על איך שנוצר לנו פחד משותף ופתאומי מצליל השיעול, לצד תחושות של התכסות והסתגרות. אני לוקחת אלמנטים פיזיים שהרגשתי ומכניסה אותם אל תהליך היצירה

ג׳וי: לא מדובר רק באלמנטים פיזיים, יש לציין. בטקסט שחיברת על העבודה, כתבת שהיא מתעסקת באופן שבו האמנות מצויה במאבק הישרדות. זו תחושה קשה.

בנוסף, הצפת שאלה באותו הטקסט שנגעה בי: מהו טבעה של האמנות ומה חיוני בה כעת? המילה ״חיוני״, בפרט, הפכה כה טעונה בתקופה האחרונה. היא זכורה לנו כנשות תרבות כמעט בתור עלבון, כי הרי כמעט כל מי שעבודתו היא אמנות לא הוגדר כעובד חיוני על ידי הממשלה עם פרוץ המגפה ולכן לא הותר לנו לעבוד או להציג מופעים

בשמת: בשבילי, המאבק ההישרדותי של האמנות קיים כל הזמן. הרי אמנות נלחמת על העין, האוזן או תשומת הלב של צופיה. תמיד אני נואשת לקהל, לתקשורת איתו וליחס שלו אל מה שאני עושה. מה שהקורונה נתנה לעבודה שלי היא את התחושה שהנואשות הזו הפכה לוויזואלית, קונקרטית ואסתטית. הרקדנים מרגישים שהם בקושי נושמים, הם צריכים למעשה להחיות שוב ושוב סיטואציה פיזית שהיא מאוד קשה

ג׳וי: כן, ממש חששתי לשלומם ברגעים מסוימים במהלך החזרה. האם הגעת עם חזון ברור מראש, או שחלק מהדברים התגבשו תוך כדי תנועה?

בשמת: אני מתחילה עם רעיונות בנוגע לכל מיני מנגנונים פיזיים שתמיד נובעים מהמציאות. לדוגמה, ההיסוס ממגע שעליו דיברנו קודם הוביל לתנועה קדימה ואחורה בגוף שנראית כמעין ריצוד. זה יצר סוג של גוף מכאני, מה שניכר בתנוחות של הרקדנים.

לא התכוונתי שהם יהיו דמויות מכאניות, אני פחות מתחברת למכאניות, אבל זה נבע מהחיבור לתחושה שכל פעולה שאנחנו עושים נעה קדימה ואחורה ומלאת היסוס. המכאניות נשברת ברגע שהרקדנים סוף־סוף נוגעים זה בזה, או ברגעים במהלכם הם משמיעים צלילים מאוד חיים בעוד שהבעות פניהם קפואות. זה מקום של חיות ואנושיות שמבקשות לפרוץ החוצה

צילום: אוראל רביבו

צילום: אוראל רביבו

ג׳וי: מעניין שאת אומרת את זה, כי היה רגע בתחילת המופע שבו חשבתי שהם נראים לי כמו ניצולים מספינה טרופה. דמיינתי אותם בתור האנשים האחרונים שנשארו על פני כדור הארץ אחרי איזה אסון טבע. האסוציאציה הזו מתחזקת גם בגלל התלבושות הקרועות שהם עוטים

בשמת: את התלבושות יצר גון בירן, אחד הרקדנים במופע. הם באמת לובשים שאריות, ואני חושבת על זה כאילו הם רשמו בגוף שלהם שאריות. רקדנית אחת משמיעה צליל מיאו כמו חתול, אחרים עושים צלילים שמזכירים מוסיקה אופראית והד של רמקול. גם בתנועה שלהם יש מעין היזכרות בתרבות. יש רגעים שהם זזים כמעט כאילו הם רוקדים בלט ועוצמים את העיניים לצלילי מוסיקה קלאסית

ג׳וי: יש משהו בתנועה שלהם שקראתי בתור ניסיון היזכרות; רגעים שבהם הם נוגעים בפנים שלהם או משפשפים את העיניים בבלבול, כאילו מנסים לזכור ולהבין שפעם היו להם גוף וזהות בעולם. גם כשהם כבר נוגעים זה בזו, יש במגע משהו כמעט היסטרי

בשמת: כן, הם עושים כל מיני ג׳סטות כאלה שמבחינתי אמורות להיראות כמו מעין ניסיון היזכרות בחיים קודמים. בנוגע למגע, זה נובע מהעובדה שתוך כדי העבודה הבנתי שאני לא באמת נוסטלגית למגע. מגע גם יכול להוביל לאלימות. אני מציעה שאולי הדבר החדש הזה שאנחנו חווים, ההישרדות הזו, היא בעלת יופי רב ואסתטיקה. זו הדרך היחידה להמשיך

ג׳וי: התחושות הללו מהדהדות גם בשם היצירה

בשמת: כן, קראתי לעבודה מופע חי. הרקדנים מנסים להחיות את הסיטואציה, את החפצים שהם כלואים בתוכם ואת הגוף הכלוא

להפוך לחיה ממש ברגע

ג׳וי: אני מבינה שהעבודה הנוכחית היא התפתחות של מופע קודם שהעלית בשם ״מטאל״. ספרי קצת איך הוא התפתח לכדי היצירה שתעלה עכשיו

בשמת: קיבלתי הזמנה ליצור מופע סייט־ספסיפיק מתיאטרון אלעד. נסעתי עם ארבעה רקדנים לחודש בקיבוץ, ויצרנו עבודה בלוקיישן שם על רקע שדה של לוחות סולאריים כסופים. שק השינה הירוק שרואים ביצירה הנוכחית יצא ביצירה ההיא מתוך חלון של רכב, כך שמה שראית זו פיסת לינולאום מבצבצת. קצת חשבתי עליה בתור פיסתה לינולאום האחרונה הקיימת על פני האדמה. כל המצב שהרקדנים נמצאים בו בעבודה הנוכחית מגיע מתוך המקום שבו פעלתי שם

ג׳וי: באמת הופתעתי לראות על הבמה אוהל ושקי שינה. זו לא בדיוק התפאורה שאנחנו רגילים לחזות בה במהלך צפייה במופעי מחול

בשמת: כן, זה הגיע מתוך המחשבה על מה אנחנו לוקחים איתנו כדי לשרוד בטבע. גם יש בזה משהו שאני נמשכת אליו, התנועה של הניילון כשנכנסת אליו הרוח. יש בזה משהו יפה בעיני. אם את מפעילה את הדמיון, את יכולה לראות איך אוביקט כזה יכול להפוך לחיה ממש ברגע

זה הגיע מתוך המחשבה על מה אנחנו לוקחים איתנו כדי לשרוד בטבע. גם יש בזה משהו שאני נמשכת אליו, התנועה של הניילון כשנכנסת אליו הרוח. יש בזה משהו יפה. אם את מפעילה את הדמיון, את יכולה לראות איך אוביקט כזה יכול להפוך לחיה ממש ברגע

ג׳וי: עוד הבט יוצא דופן ביצירה הוא הצלילים האינטימיים והחייזרים־משהו שמפיקים הרקדנים. בתור פרפורמרית, אני יכולה להגיד לך שהדבר הכי פגיע וחשוף עבורי הוא לעבוד עם הקול שלי. אני מניחה שזה דרש התמסרות גדולה מצד הרקדנים. איך המהלך הזה התהווה? 

בשמת: העבודה עם הקול הגיעה מתוך תהליכים שקרו בעבודה מוקדמת יותר שלי שנקראת ״מה נשמה״. שם, הקולות שנשמעים הם נשיים. הרקדניות ציחקקו ובכו אבל הפנים שלהן היו קפואות. מאחר ומדובר בדואט, זה היה כמו דיבור ביניהן. הקיפאון בפניהן של הרקדניות הפך אותן למחוקות, וזה מאוד התחבר לכל הנושא של Me Too ולהשמעת קולן של נשים. בעבודה הזו, הרעיון היה לדגום קולות מהמציאות, קולות חיים. משהו שאנחנו לוקחים איתנו ושומרים איתנו בגוף 

מתוך החזורת למופע חי. צילום: לאו ליברמן

ג׳וי: במעבר חד מהיצירה הנוכחית, רציתי לשאול אותך גם על תחום ההוראה בחייך. עבדת בעבר כרקדנית בלהקות המחול של ענבל פינטו ואבשלום פולק ובבת שבע, וכיום את המנהלת האמנותית של התוכנית להכשרת מורי גאגא, שפת התנועה שפיתח אוהד נהרין.

אני מניחה שגם שם חווית כל מיני תהפוכות בשנתיים האחרונות, כמו לדוגמה המעבר להוראה מקוונת. שיעורי הגאגא אונליין היו מצילי חיים עבור מתרגלים אדוקים, אבל אני מתארת לעצמי שזה היה לא פשוט עבור מי שמלמדת ומכשירה מורים אחרים

בשמת: מה שיפה בגאגא כמערכת ובעבודה עם אוהד נהרין, הוא שישנה גמישות שלא חווים בשום מקום אחר לצד יכולת להיפרד מרעיונות ישנים ולעשות משהו חדש ברמה מאוד גבוהה. לפעמים זה ממש קשה לכל הסובבים, כי כולנו צריכים ליישר קו עם העובדה שיש משהו שעשינו כל הזמן ואנחנו מאוהבים בזה לגמרי, וממחר אנחנו לא עושים את זה יותר אלא משהו אחר.

אנחנו אפילו לא עוצרים כדי להסתכל לאחור. זה מדהים, מטורף, קשה ונהדר. יש לנו מחויבות לתוכן, למהות ולאיכות. לדוגמה, לקח לנו כמעט שנה של עבודה אונליין כדי להבין שנכשיר את קבוצת המורים איתה עבדנו רק באופן מקוון.

בתור מורי גאגא, לא מקבלים תעודת הסמכה ונעלמים. כל הזמן צריך להתעדכן ולקחת חלק בתהליך. גאגא היא שפה שמשתנה כל הזמן, אז היא נוצרת תוך כדי תנועה ואנחנו לומדים אותה בהמשכיות

ג׳וי: איך התחיל החיבור שלך עם שפת הגאגא? הוא נוצר כבר מימייך כרקדנית בבת שבע? 

בשמת: ״הרגשתי חיבור אל בת שבע ואל אוהד נהרין מהרגע הראשון, זה הרגיש לי כמו בית. אני זוכרת את זה עוד מהאודישן, הרגשתי שנעים וכיף לי בגוף. זה היה טבעי להמשיך לעבוד יחד. זה מחלחל לשפה התנועתית שלי, אבל אני לא מפחדת מהחיבור הזה אלא להפך. אני מרגישה שזה משהו שמזין ומפרה אותי כיוצרת

ג׳וי: ומעבר להמשך עבודתך כמנהלת האמנותית של הכשרת המורים והיצירה שעליה עבדת שתציגי בצוללן, מה עוד את רוצה לגלות לנו שמחכה מעבר לפינה?

בשמת: הפרוקט שאני עובדת עליו כרגע הוא ההיריון (צוחקת). יש עבודה שיצרתי לפני פרוץ הקורונה ועוד שתיים שנוצרו במהלך הקורונה. אחת מהן היא סרט וידאו. אני אמשיך להופיע עם שלושת העבודות הללו


בשמת נוסן | מופע חי
פסטיבל צוללן
רקדנים: תמר אבן חן, גון בירן, עמית טינה, קרן לוריא פרדס, ביאטריס לאריבה 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden