כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל צוללן 2020
פסטיבל צוללן 2020. צילום: גוני ריסקין

מקהל ולהקה יוצאת הקהלהקה 

פסטיבל צוללן למחול עכשווי שיתקיים השבוע עוסק במיתוס של מושג הלהקה ובחיבור שלה לקהל. בעקבות הקורונה הוא יתקיים בפורמט דיגיטלי, במה שעדו פדר - המנהל האמנותי של הפסטיבל - מגדיר כ״תערוכת וידיאו״

העיסוק של עדו פדר – המנהל האמנותי של פסטיבל צוללן למחול עכשווי – עם המיתוס של הלהקה, כמושג רעיוני שעליו יתבסס הפסטיבל, החל במחשבות על הלהקה כמוסד איקוני, מז׳ורי, רפרטוארי, בעולם המחול. ״מה זה בכלל להתלהק?״ הוא שואל, בשיחה לקראת הפסטיבל שיתקיים השבוע. ״באנגלית״, הוא מוסיף, ״למילה להקה – company – יש הקשרים כלכליים וחברתיים. בשפה העברית לעומת זאת נשארו העקבות של של הטבע, של ה־flock או ה־pack״.

תוך כדי עבודה על הפסטיבל – וכפי שקרה לכל אירוע תרבות בעולם בשנה האחרונה – הגיעה הקורונה; אבל פדר לא ויתר, הוא היה נחוש לקיים את הפסטיבל. ״החלו ההגבלות והחלה התנועה של ההתלהקות הזו, של אמנים שרוצים לעבוד ביחד, אבל אי אפשר להתקהל. איך אפשר להתלהק כשאי אפשר להתקהל? כולם היו נורא עסוקים באובדן הקהל (׳אני כל כך רוצה להופיע אבל אין מול מי׳), בעוד שאותי יותר העסיקה השאלה של האמן: מה זה אמן אם אין מוסדות תרבות?

״בכמעט פורנוגרפיה של בירוקרטיה בין עולם האמנות למדינה, במקביל לקריסת מוסדות התרבות, היה רגע שאפשר היה להשתחרר מהדינמיקה הזו; לתפוס את עצמך כלהקה הישרדותית בטבע, שרוצה לעשות אמנות ביחד, שתמיד רצתה לעשות אוונגרד, והנה – הקורונה פערה סדק במציאות ומאפשרת את זה״. 

למה הכוונה? איך שינתה הקורונה את התכנית?

״במובנים רבים עשינו את מה שרצינו לעשות לפני הקורונה. לא כל התכנים התגשמו בהכרח, אבל יכולנו ׳לאצור את הישרדותנו׳. אם עד הקורונה אפשר היה לחשוב על השאלות האלו כמשהו קונספטואלי, אמנותי, פתאום אלה החיים שלנו. הקורונה איפשרה לחוות את זה, גם כרקדנים שמתעסקים בגוף: אולי אנחנו לא יכולים להתקהל אבל פסטיבל מחול יהיה״.

אם עד הקורונה אפשר היה לחשוב על השאלות האלו כמשהו קונספטואלי, אמנותי, פתאום אלה החיים שלנו. הקורונה איפשרה לחוות את זה, גם כרקדנים שמתעסקים בגוף: אולי אנחנו לא יכולים להתקהל אבל פסטיבל מחול יהיה

עם הזמן – ובעזרתו של דודי מעיין, אחד המשתתפים בפסטיבל – הגיע פדר למושג ״הקהלהקה״, הלחם בין המילים קהל ולהקה (שכבונוס מתפקד גם הפלינדרום). כך השפה העברית חושפת גם את הקשר בין הקהל ללהקה, ״גם כשאנחנו מתלהקים בזום. בעידן שבו אין תיאטרון ואין מוזיאון, אין מרחב ציבורי ואין חופש תנועה, והדמוקרטיה נעלמת, הקלהקה מתפקדת כקהל וכלהקה, נושאת את שני התפקידים״.

עדו פדר

עדו פדר. צילום: לירון ויסמן

בתכנון המקורי הפסטיבל היה אמור להתקיים בפורמט פיזי במוזיאון תל אביב. בעקבות הקורונה הוא יתקיים בפורמט דיגיטלי, שעיקרו חמישה פרקים של מיתוס הקהלהקה במה שפדר מגדיר כ״תערוכת וידיאו״ – כל אחד במוזיאון אחר – במטרה לרקום יחסים חדשים בין הצופה, האמנות והתרבות קורסת. 

הפרק הראשון בתערוכה יציג את ההתלהקות הרוחנית בזום – עם סדנת ערכים לאלף הבא בעת הסגר –  בהנחיית דודי מעיין וסמדר יערון. ״הזום הוא מרחב לימבו שבו הקהלהקה יכלה להתחיל להתמודד מחדש עם שאלות בראשית התהוותה, כמו גם הוא עצמו פיגוריזיציה מידית למוזיאון/תאטרון, מרחב מטאפורי וממשי עבור הקהלהקה״.

הפרק השני הוא סרט שצולם ונערך על ידי יונתן עומר מזרחי עם חברי הקהלהקה, שבודק את רעיון החממה המסמל את תפיסת המודרנה ותפיסת האקולוגיה שלנו בתרבות המערב. הסרט נע בין ביקור בחממה האקולוגית בעין שמר של אביטל גבע, לביקור בחממת הגן הבוטני המועדת להריסה. 

הפרק השלישי, הוא אוסף סרטים שמתארים את כניסת הקהלהקה למוזיאון הטבע, עם עבודות של בשמת נוסן, עדו פדר וסמדר יערון, הילה גלוסקינוס, קובי סויסה, יולי קובבסניאן ויעל וייס. הקהלקה בוחרת לאצור את עצמה במוזיאון יחד עם החיות הנכחדות ועם סרטוני ההדרכה לאסון האקלים.

birds

בפרק הרביעי הקהלהקה חוזרת למרחבה הטבעי כביכול – התערוכה של מיכל הלפמן במוזיאון תל אביב לאמנות – שעומד סגור בעת הסגר השני. בסרט זה של הלפמן ופדר, הקהלהקה עושה כרצונה כלהקה פראית וצעירה במוזיאון סגור, והופכת את התערוכה למרחב התרחשות אינסופי שצריכת האמנות המתקיימת בו מייתרת את פתיחת המוזיאון.

בפרק החמישי והאחרון שנקרא סינדרום ירושלים, הקהלהקה חוברת לליין המסיבות קוק־שוק. החלק הראשון של הפרק נקרא ״מהפכה!״ והוא משרטט פעולה של הקהלהקה בהפגנות בבלפור בירושלים, החלק השני מתקיים במוזיאון ארץ ישראל, שבו הקהלהקה נעה בין הפלנטריום לבין המרחב הארץ ישראלי של עצי זית ועתיקות בגני המוזיאון.

אנחנו הגוף החי, אנחנו הפרפורמים הקלאסיים

החיבור של צוללן למוזיאון תל אביב נוצר סביב הקשר שנוצר בין פדר לאוצרת רותי דירקטור, שמשמשת כאוצרת שותפה של הפסטיבל. העניין של דירקטור עם מחול ופרפורמנס, והכניסה שלהם למוזיאון, הוא לא חדש. לפני חמש שנים (2015) היא אצרה במוזיאון תל אביב את ״אוסף לאומי״ של תנועה ציבורית, תערוכה מוזיאלית ראשונה מסוגה בישראל, שהייתה מבוססת על פרפורמנס מתמשך; שנתיים לאחר מכן (2017) היא אצרה את ״שרים בכיכר״ של נועם ענבר, שהייתה בנויה מסדרה של אירועים חיים. 

״הכניסה של הגוף החי למוזיאונים הוא תהליך שאנחנו ערים לו במיוחד מתחילת המאה ה־21״, אומרת דירקטור. ״הגוף החי עושה משהו במוזיאון, למוזיאון. הוא מרחיב את טווח הפעולה שלו, ובה בעת הוא מפנה את תשומת הלב שלנו אל הצופים, אל הקהל: אנחנו הגוף החי, אנחנו הפרפורמרים הקלאסיים״.

״המוזיאון, כמוסד ותיק ומרכזי בעולם האמנות המקומי, יכול ליהנות מנוכחות גוף צעיר ודינמי של פרפורמרים צעירים, שזזים בתוכו ומעירים את תשומת הלב שלו. זה רגע נכון של מוזיאון מרכזי ופסטיבל צעיר שמתחברים ביחד. צר לי מאוד שזה לא בלייב, שאנחנו לא יכולים לראות את זה אלא דרך מסך ולא בחללי התצוגה השונים״. 

איך נוצר החיבור ביניך לפדר? 

״אני עוקבת אחרי הפסטיבל ובקשר עם עדו, ואני חושבת שזה הפסטיבל למחול ניסיוני ופרפורמנס הכי מעניין שמתרחש בארץ. הצעד המתבקש היה לקיים את פסטיבל צוללן במוזיאון: רצינו שהשנה הפסטיבל יקרה במוזיאון, היו על זה הרבה דיבורים, אבל בעקבות הקורונה הוא עבר המון גלגולים.

״עד שבסופו של דבר במקום שהפסטיבל יקרה רק במוזיאון תל אביב לאמנות הוא יתקיים בכמה מוזיאונים: מוזיאון הטבע ברמת אביב, הפלנטריום במוזיאון ארץ ישראל, הגן בוטני, החממה של אביטל גבע וגם בתערוכה של מיכל הלפמן במוזיאון. זה הרחיב את טווח הנוכחות שלו״.

איך את תופסת את מושג הקהלקה?

״כחבורה של פרפורמרים צעירים שמשתלטים על המרחב המוזיאלי, אבל לא במובן האנרכיסיטי: הם מכתירים את המוזיאון כמקום שלהם. אני רואה בזה הצהרת אמונים במוזיאון, שהקורונה מספקת לה תיבת תהודה משמעותית עוד יותר. לנוכח חוסר האמון המשמעותי במוסדות מסביבנו, אנחנו צריכים להגיד שהמוזיאון הוא המקום שאנחנו מאמינים בו ובכוחו, אף אחד לא יגיד את זה במקומנו.

״ואנחנו באמת מאמינים בו. יש מסביב התפרקות מוחלטת של ציבוריות ושל מוסדות ציבוריים, והנה, המקום הזה קיים. אנחנו וקהל הנתינים של המוזיאון צריכים לתת לו תוקף״.

רותי דירקטור: אנחנו צריכים להגיד שהמוזיאון הוא המקום שאנחנו מאמינים בו ובכוחו, אף אחד לא יגיד את זה במקומנו. ואנחנו באמת מאמינים בו. יש מסביב התפרקות מוחלטת של ציבוריות ושל מוסדות ציבוריים, ואנחנו – וקהל הנתינים של המוזיאון – צריכים לתת לו תוקף

פסטיבל צוללן 2020

צילום: הילה גלוסקינוס

פסטיבל צוללן 2020

צילום: נועה שמחיוף שחף

״כשחושבים על זה, גם אם נחיה בבידוד במשך 20 שנה, נהיה גם הלהקה וגם הקהל״, מוסיף פדר. ״ברגע שאתה מכיר ברעיון של היות ביחד, מרחב שיש בו קהל, שהוא *ה*קהל, וכל זה במצב שבו התרבות הדמוקרטית שמבוססת על תרבות של קהל שהולך למוזיאון, לתיאטרון, להצביע, חדלה מלהתקיים ונשלל ממנה חופש התנועה, אנחנו מידרדרים לרמה של הישרדות. אנחנו מרגישים שגרף ההישרדות התרבותית הציווניליזיונית מופר, וזה רגע של ריאליזציה ושל טראומה; וזו גם תנועת הישרדות של אמנים״.

ואיפה אני כצופה בסיפור?

״כמו בכל פסטיבל מחול נכנסים הנמען והמרחב הציבורי. גם אם תצרוך את הפסטיבל באופן דיגיטלי, עם המרחק בין הקהלקה לקהל שלה, המרחק הזה תמיד קיים, זה לא חדש: אנחנו מכירים את ׳לשבור את הקיר הרביעי׳, ׳להכניס את הרקדנים למוזיאון׳, וכן הלאה״.

מה זו אם כך תערוכת וידאו?

״ברגע שהקהלהקה הבינה שהיא מספיקה לעצמה ושהיא יכולה להסתפק בממד הקולנועי, היה שחרור. כדי להמשיך ליצור כקבוצה ויתרנו על הקהל, או הכלנו אותו. הבנו שאנשים יצרכו את הפסטיבל באוטובוס, בבית, במיטה, במחשב או באייפון. שחררנו ונתנו למסע להוביל אותנו והגענו למצב של תערוכת וידאו. וזו תערוכה כי הפרקים הם אוביקטים סגורים. הפסטיבל הוא תערוכה״.


פסטיבל צוללן 2020
מיתוס הקהלהקה
מנהל אמנותי: עדו פדר; אוצרת שותפה: רותי דירקטור
22-26 בדצמבר

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. עוז זלוף

    מ ד ה י ם

    1. זכרוני לברכה

      לא מצליחה להבין למה צריך לדבר על הקורונה ככ הרבה , כאילו שאין מספיק איומים או בורות במדינה הזאת בשביל להתאחד , עושה רושם שגם את זה אף אחד לא יודע לעשות .
      בהצלחה בהישרדות .

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden