כל מה שחשוב ויפה
מעל ומעבר, גלריה החוה חולון. צילום: רן יחזקאלי
מעל ומעבר, גלריה החווה חולון. צילום: רן יחזקאלי

מגפיים מעל ומעבר: מפריט פונקציונלי לפריט אופנה

״מגפיים הן ׳צלחת פטרי׳ שדרכה בחרנו לעקוב אחרי תהליכים חומריים, קונספטואליים ווירטואליים בשדה העיצוב והתרבות״. האוצרות פזית קידר וימית ניומן על ״מעל ומעבר״, השלישית בטרילוגיית תערוכות הנעליים בחולון

״מגפיים הן לא אוביקט תמים. לכאורה מדובר בחומר, אך בפועל הן סמל ואף סימן. הן מפרשות את ההווה עם מטעני העבר. הן אמצעי המשמש להגדרה ונקיטת עמדה, ובמשך אלפי שנים אף סימלו מקור של עוצמה וכוח. גברים נעלו מגפיים וכבשו עימם את העולם. הנשים נותרו בבית נעולות נעליים רכות המתאימות לכיבוש חדר השינה, כי מגפיים פונקציונליות לנשים היו עלולות לפגום בסדר החברתי״.

את הדברים האלו אומרת פזית קידר, שאצרה יחד עם ימית ניומן את התערוכה ״מעל ומעבר״, שנפתחת בחודש שעבר בגלריית החווה בחולון. עוד מוסיפה קידר שבמאה ה־19 נשות אצולה החלו נועלות מגפיים שמטרתן הייתה לכסות את העור החשוף ולמנוע פיתוי. אולם, האפקט היה הפוך לגמרי: המגפיים הדגישו את מבנה הרגל והפכו לאוביקט ארוטי.

בד בבד התפתח שוק מחתרתי של פורנוגרפיה ומגפיים הפכו לסמל המרמז על אברי גוף נשיים מוצנעים. במאה ה־20 המגפיים הפכו מפריט פונקציונלי לפריט אופנה. ב־1960 עם כניסת המיני, כשרגל האישה נחשפה כפי שלא נחשפה מעולם, הפכו מאביזר משלים למגדיר אופנתי וסימלו את החופש הנשי החדש והשחרור מלבוש נשי מסורתי. 

הרקע העשיר על מגפיים כאוביקט מכל כך הרבה זוויות, הוא שסייע לקידר ולנוימן להירתם להצעה של רפי וזאנה, עוזר מנכ״ל עיריית חולון לתרבות ואמנות, להקים את התערוכה השלישית בסדרת תערוכות הנעליים בחולון. קדמו לה ״סניקרס – נעליים שהפכו לתרבות״ שאצר ב־2015 ניסן שור, ו״סינדרום סינדרלה – סטילטו״ שאצרה יערה קידר בשנת 2016.

קוסטה מגרקיס. צילום רן יחזקלי

קוסטה מגרקיס. צילום רן יחזקלי

אלכסנדרה רודשטיין. צילום: שחף מרגלית

אלכסנדרה רודשטיין. צילום: שחף מרגלית

אביה צרפתי. צילום: אלדד רפאלי

אביה צרפתי. צילום: אלדד רפאלי

״הרעיון לתערוכה והקמתה החלו עוד לפני הקורונה. הרגשנו שמגפיים הם נושא מאוד רחב, ואפילו ארץ ישראלי. ״מגפי העבודה – מגפי דפנה עשויות הגומי – מחוברות לתרבות הישראלית. יורם טהרלב, שכתב את שיר המגפיים שאף מופיע ומוצג בתערוכה, אומר שכל עוד נועלים בישראל מגפי עבודה, הרי שמצבנו טוב – סימן שיש עבודה״.

התערוכה מתייחסת למגפיים בהבטים שונים ובהם ההבט ההיסטורי, הזווית הישראלית לצד הבינלאומית, מגפיים שהן פנטזיה וכלל לא ניתן לנעול אותן, קראפט ומקורות השראה לעיצוב עכשווי, כמו גם תהליכי עבודה, סנדלרות מסורתית ועוד. תהליך האוצרות כלל התייחסות למגפיים כאל אובייקט אופנתי נחשק.

״מגפיים הן ׳צלחת פטרי׳ שדרכה בחרנו לעקוב אחרי תהליכים חומריים, קונספטואליים ווירטואליים בשדה העיצוב והתרבות. זו תערוכה של התבוננות והרהור: יש בה אופנה, הרבה נגיעות היסטוריות, התמודדות עם השאלה איפה אנחנו נמצאים בתחום עיצוב אוביקטים, ולאן אנחנו הולכים מכאן. 

״לא נתנו תשובות מוחלטות לשאלות האלו. הבאנו את התהיות שלנו דרך הפריטים המוצגים, אנחנו מדברות על התהליכים שקורים, על הגעגוע לחומר – לחוט ולמחט ולריח – ומצד שני התייחסנו למציאות שבה אנחנו חיים היום, למציאות המדומה ולעולם הרשתות החברתיות. כל אלו ומה שקורה בין שני הקצוות האלו, באים לידי ביטוי. הדברים מובאים לידי ביטוי באופן ההצגה של הפריטים: חלקם מוצגים פיזית ואף אפשר למדוד ולחוש אותם, ולצידם דגמים וירטואליים שבהם רק מתבוננים״. 

birds

בין העבודות הבולטות בתערוכה, אפשר למצוא את המגפיים של בית האופנה פלסיבו של רועי דרהי. ״דרהי הוא מעצב אופנה דיגיטלית שלוקח את האופנה לשלב הבא. זהו בית אופנה המוביל בכל נוגע לחדשנות, אופנה וטכנולוגיה, תוך שהוא מאתגר את האופנה המסורתית ומעצב פריטים איקוניים לשימוש וירטואלי בעולמות ה־NFT״.

המגפיים שעיצב דרהי במיוחד לתערוכה הן לשימוש דיגיטלי בלבד והיוו הצצה ראשונה לתצוגת האופנה שפתחה את שבוע האופנה קורנית בלוס אנג׳לס בראשית החודש. לצד הדגם הוירטואלי של דרהי מוצב בתערוכה שולחן שהכינה נינה רוזין, המנטורית של בית הספר הגילדה ללימודי עיצוב נעלים. רוזין מציגה על השולחן תהליך שלם של יצירת מגף, משלב בחירת העור ועד לשלב הסופי של יצירת ותפירת המגף.

Placebo, רועי דרהי

Placebo, רועי דרהי

ג׳ו קופ. צילום: מישל מרשל

ג׳ו קופ. צילום: מישל מרשל

אלכסנדרה רודשטיין יצרה גבולות חדשים סביב גוף האישה תוך שהם משמשים גורם מפריד. הצורך ביצירת הפרדה הוא ריאקציה למציאות פיזית חדשה בעידן של מגיפה וכן התמוססות הגבולות במציאות של מדיה חברתית, המאפשרת חשיפה עד לפרטים האינטימיים ביותר.

אביה צרפתי עיצבה רגל תותבת עבור אישה. לצד היותה אמצעי רפואי, הפרוטזה מתפקדת גם כאביזר אופנה ומאפשרת למשתמשת להביע ולהמציא את עצמה מחדש בעזרת מגוון ״עטיפות״ גמישות הנמתחות על גוף הפרוטזה. קוסטה מגרקיס יצר פסלים בסגנון הסטימפאנק, ו״עבודתו נעה באזור האפור שבין האמת והשקר, שילוב גרוטסקי של דמיון השואב מסמלים מודרנים ואייקונים מיתולוגים, מין, דת ומדע״. דני בר־שי (הכל דבש) מציג זוג מגפי טרנס עם עקב פטיש עצום, המאתגר את היציבה ואת הגדרת הנשיות.

ג׳ו קופ (Jo cope), אמנית ומעצבת בריטית, עוסקת בבחינת מודלים של אופנה וגוף. קופ יצרה לתערוכה ארבע עבודות שבוחנות את הצד האנושי של האופנה. ״קופ יוצרת דיון ויזואלי ודיגיטלי בגבולות פיזיים מול אבסטרקטים, בין אוביקט קונקרטי לפונקציה שהוא ממלא ולמהות של הפונקציה, מגף, צעד, התקדמות. היא בוחנת את המעבר בין הדחייה לתשוקה בהבט של נשיות, והכל הכל באדום לוהט״.


מעל ומעבר: מגפיים כאובייקט מעבר
אוצרות: פזית קידר, ימית נוימן
גלריית החווה, רח הנחושת 1, חולון
משתתפים: אמיר צובל ועילם חנוך שחף | איה פלדמן | אורית פרייליך | אביה צרפתי | הארכיון לאופנה וטקסטיל ע״ש רוז, שנקר | בר קשת | ג׳ו קופ | גנית גולדשטיין | גיליאן גולן | דנה בן ציון שמסי | דפנה עמר | הכל דבש – דני בר שי | דבורה קיווי | זיוה וגנר אפשטיין | חנה זינגר | אלכסנדרה רודשטיין | טלי פנחס | מור פאולה געש | מאיה קרקו | נטע שדה | נאדין רם | נועם שפירא | נטף הירשברג | נינה רוזין – סטודיו לנעליים | ספיר צידון | עומרי גורן | עירית אביר | קוסטה מגרקיס | רועי דרהי – Placebo_DFH | רמי רחמים יצחקי | רעיה גוב | Coupleof – שלי ואילון סתת־קומבור | Joaney Korevaar
שיח גלריה: שישי 26.11 בשעה 09:30
נעילה: 15.1.22

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden