כל מה שחשוב ויפה
דניאל רולידר. צילום: אנה ווטס
דניאל רולידר. צילום: אנה ווטס

בהדר הולכים לשום מקום: דניאל רולידר מצלם מבקשי מקלט בחיפה

דניאל רולידר עבד עם קהילת מבקשי המקלט האריתראים בשכונת הדר בחיפה, במסגרת ״חממת האמנים״ של מוזיאון חיפה. ״עם הזמן למדתי שהצילום תמיד יגיע במקום השני״ הוא אומר על הפרויקט, שמוצג גם בעדות מקומית

יובל: הי דניאל, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו של חודש נובמבר קיצי מתמיד?

דניאל: הי יובל, בוקר טוב! זאת תקופה של הרבה שינויים, חשבון נפש וסיומות, אבל בגדול שלומי טוב

יובל: הו! לשאול עכשיו על חשבון הנפש או לחכות עם זה להמשך?…

דניאל: אפשר כבר לדבר על הפיל בחדר (:

יובל: קדימה

דניאל: לפני שלוש שנים סיימתי ללמוד במסלול לצילום דוקומנטרי במרכז הבינלאומי לצילום (ICP) בניו יורק. אני מצלם כבר 11 שנים אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שלמדתי באופן פורמלי על המדיום ועל העולם הזה. 

בסוף הלימודים יכלתי לבחור האם להישאר בארצות הברית לעוד שנה, לעבוד שם, או לחזור לארץ. זאת הייתה דילמה רצינית אבל בסוף בחרתי לחזור מתוך השאיפה להשתמש בידע, בכלים ובקשרים שביססתי על מנת ליצור עבודה משמעותית בישראל. העדפתי לחזור הביתה וליצור פרויקטים על נושאים שחשובים לי, שבוערים בי.

יובל: וואלה. עוד נחזור לזה בהמשך, אבל ספר בינתיים על פרויקט הצילום עם קהילת מבקשי המקלט האריתראים בשכונת הדר בחיפה. יש לי תחושה שבסוף הכל יתחבר

דניאל: לפני שנתיים חברה סיפרה לי על קהילת מבקשי המקלט האריתראים בחיפה. היא התנדבה שנתיים ב־ALEF, יוזמה מקומית שמסייעת ותומכת בפליטים בצפון, וזה היה מרתק לשמוע על קהילה שהרבה מאוד אנשים לא מודעים לקיומה. הסיפור הזה נשמר במגירה בתת־מודע וידעתי שיום יבוא ואנסה לגעת בנושא.

בחודש אוקטובר האחרון ראיתי את הקול הקורא של מוזיאון חיפה לתוכנית חדשה בשם ״חממת האמנים״. זאת הייתה קריאה לאמנים באיזור חיפה להציע פרויקט שמבוסס על קהילה וידעתי שזאת יכולה להיות הזדמנות נהדרת להוציא לפועל פרויקט על מבקשי המקלט

למזלי, גם צוות המוזיאון חשב שיש מקום לפרויקט כזה ובינואר האחרון יצאתי לדרך. התחלתי מסיבובים רגליים באיזור שוק תלפיות, היכן שרוב הקהילה גרה. האדם הראשון שפגשתי היה אפוורקי, צייר מוכשר בן 41 שהגיע מאריתריאה ב־2008.

הוא חשף אותי לסיפור שלו ושל הקהילה, להתמודדות עם המציאות בישראל ולתקוות שדברים ישתנו. לאט לאט הכרתי יותר אנשים, כל אחד ואחת שלחו אותי למקומות נוספים ולדבר עם חברים אחרים בקהילה

יובל: ואז מה? איפה הצילום נכנס לזה? גם באופן כללי וגם אצלך ספציפית?

דניאל: עם הזמן למדתי שהצילום תמיד יגיע במקום השני. אני מניח שלכל אחד ואחת יש דרך עבודה שונה, פילוסופיה אחרת שלפיה פועלים, אבל מבחינתי הדבר הכי חשוב הוא להיות נוכח בסיטואציה; לדבר, להקשיב, to hang out, ופשוט לתת לדברים להתגלגל.

זה היה קריטי: מדובר בקהילה מאוד ״ביישנית״. רוב האנשים לא הבינו בשביל מה זה טוב, למה שאצלם בכלל? איך תמונות יכולות לעזור להם ומה תפקידן בעולם?

בפרויקט הזה זה היה קריטי. מדובר בקהילה מאוד ״ביישנית״. רוב האנשים לא הבינו בשביל מה זה טוב, למה שאצלם בכלל? איך תמונות יכולות לעזור להם ומה תפקידן בעולם? תוסיף לזה את העובדה שעדיין קיים חשש ממשי לביטחון של אותם אנשים, גם מבחינת הממשלה והרשויות בישראל אך בעיקר מבחינת הממשל באריתריאה. גם היום, אחרי שהם ברחו ממדינתם במזרח אפריקה, הממשל עוקב אחרי אזרחיו ומוודא שהם לא פוגעים בשום אינטרס לאומי.

לרוב הפליטים יש משפחה שנשארה מאחור שהממשלה יכולה לאתר ולפגוע בה, וגם רכוש שאותו יכולים לעקל. אחת הדוגמאות שממחישות את המצב הזה היא ״מס הנאמנות״ שאריתראים יכולים לשלם, מה שעקרונית מבטיח שלא יפגעו בקרוביהם וברכושם. מי שמשלם את המס יכול לחזור לאריתריאה ולא יפגעו בו. אני לא יודע אם הממשל עומד מאחורי ההתחייבות הזאת אבל בקהילה בחיפה כ־50% מהפליטים משלמים את המס.

יובל: וואלה. לא היה לי מושג

דניאל: בגלל זה היה חשוב מאוד, יותר מבפרויקטים אחרים, לבסס אמון אמיתי לפני שהגיע הצילום עצמו

לא מתערב בסיטואציה ולא מביים את התמונות

יובל: אז אפרופו מה שכתבת, בשביל מה זה טוב? למה לצלם בכלל?

דניאל: מבחינה אישית, צילום הוא מה שמוציא אותי מהמיטה בבוקר. זה מה שגורם לי אושר וכל עוד זה המצב, אמשיך ליצור. מבחינת הפרויקט הזה, הרגשתי שיש פה סיפור שעדיין לא סופר על קהילה שחיה מתחת לרדאר. אפילו רוב תושבי חיפה שדיברתי איתם לא היו מודעים למצב, מה שאולי משחק לטובתה של הקהילה לעומת הקהילה בדרום תל אביב והחשיפה שהיא זוכה לה.

כבר היו אינספור פרויקטים על פליטים ומבקשי מקלט, בישראל ובעולם, אבל כל עוד הבעיה קיימת, יש מקום לעוד פרויקטים כאלה. צריך לדבר על זה. להיות מודעים למה שקורה אצלנו בחצר האחורית ומשפיע על כולנו, גם אם לא מרגישים את זה ביום יום. למרות שאידיאלית, הייתי רוצה לראות שינוי מהותי במצב בעקבות הפרויקט, אבל אני ריאלי.

לא היו לי אשליות שאיזשהו חבר כנסת יראה את התמונות ויחליט לטפל במצב. אבל מה שכן אפשר לעשות הוא להעלות את המודעות למציאות של מבקשי המקלט, ללימבו שבו הם חיים, וגם לתת להם במה ומקום להיראות ולהישמע בו

יובל: אז מה בסוף אתה מציג במרכז האמנויות של המוזיאון?

דניאל: כחלק מהתערוכה המסכמת של ״חממת האמנים״ אני מציג 21 עבודות מהפרויקט, שילוב של התמונות שלי עם טקסטים וציורים ששירבטו המצולמים על התמונות עצמן, במרכז האמנויות של מוזיאון חיפה. מדובר על תצוגה ״קלאסית״, העבודות המקוריות ממוסגרות על קיר.

בסופשבוע האחרון של אוקטובר התקיים פסטיבל שבמהלכו כל האמנים שלקחו חלק בחממה עשו אקט שקשור לפרויקט שלהם. לי היה מאוד חשוב להחזיר את הפרויקט הביתה, להציג אותו באיזור שבו הוא צולם. במסגרת הפסטיבל הצגתי ארבע עבודות שהודפסו על בדים גדולים ונתלו על אחד הבניינים בשוק תלפיות, במקביל לתערוכה שנפתחה בגלריה חדשה בסירקין 3, בקצה השוק, של עבודותיי שהודפסו כפוסטרים לצד הציורים של אפוורקי

יובל: ומה היו התגובות של המצולמים?

דניאל: כבר כשהדפסתי את העבודות בסוף הפרויקט והחזרתי אותן למצולמים על מנת שיכתבו עליהן, התגובות היו מדהימות: המון שמחה והתרגשות. היה קשה להמחיש מה בדיוק אני עושה וסוף־סוף המצולמים ראו מה קרה ואיך זה נראה.

כשתליתי את הפוסטרים בגלריה, עברו המון אנשים מהקהילה והציצו פנימה. רובם עצרו, הכניסו את הראש פנימה והתחילו לזהות את המצולמים, לספר עליהם, לשאול שאלות ואפילו להצטלם לידם. בשעה אחת בגלריה ראו יותר אנשים מהקהילה את הפרויקט מבחודשיים שבהם הוא מוצג במוזיאון, מה שמבחינתי היה העיקר עם האקט הזה

יובל: איפה ואיך צילמת אותם? תגיד משהו על הלוקיישנים, ההעמדה, המסביב, הלבוש? היו לך איזה כללים?

דניאל: כצלם תיעודי אני לא מתערב בסיטואציה ולא מביים את התמונות. המקסימום הוא בצילום פורטרט, אולי אגיד למישהו לעצור לרגע, אבל זה הכל. זה היופי מבחינתי, לתת לחיים לעשות את שלהם ולהיות שם בשביל לתעד את מה שקורה. רוב הצילומים קרו באיזור שוק תלפיות בשכונת הדר, ברחוב או בבתים של אנשים. כמובן שזה גם אתגר עצום אבל בגלל זה יש חשיבות לעבודה לאורך זמן, לפעמים אפילו שנים של עבודה על פרויקט ספציפי עד לרגע שבו אתה מרגיש שהוא ״שלם״

יובל: אז אם לחזור למה שהתחלנו איתו, למקום שלך בעולם. לא שאני משווה בינך לפליטים אבל אתה חושב שהתהיות שלך והעבודה שחזרת אחרי שנים בארצות הברית, גרמו לך לחיבור אישי לנושא? לאיזושהי הזדהות? חמלה?

דניאל: כל מה שקרה פה בשנתיים האחרונות חיזק אצלי את תחושת האי־שייכות.  לטוב ולרע, זאת תחושה שאני סוחב איתי כבר מאז נעוריי ואין ספק שהיא משפיעה על העבודות שלי ועל האופן שבו אני רואה את המציאות.

יש חשיבות עצומה ליכולת להזדהות עם הנושא שאתה מצלם. זה לאו דווקא אומר שהסיטואציה שלך זהה, אבל בכל אחד מאיתנו יש את היכולת לקחת את הסיפור למקום האישי וממנו למצוא הבנה

birds

יובל: לגמרי. אז השאלה הגדולה: מה עכשיו? לפחות לטווח הקצר

דניאל: שאלת השאלות! 

קודם כל אני בעיקר שמח שהפרויקט הזה יוצג בעדות מקומית, התערוכה הכי חשובה בישראל לצילום דוקומנטרי ועיתונאי ושהרבה אנשים יחשפו לסיפור הזה. זה לא מובן מאליו שצוות השיפוט בחר פרויקט עם שפה קצת שונה של צילום, ועל כך אני אסיר תודה. לאורך הדרך תמיד היו מטרות ועדות מקומית הייתה אחת מהן. זאת השנה השניה ברציפות שאני מציג בתערוכה וגם זה מתחבר למציאת מקומי בארץ.

מעבר לכך את השבוע־שבועיים הקרובים אקח לעצמי ולניסיון לענות על השאלה הזאת. כבר שלוש שנים שפרויקט רודף פרויקט, לפעמים במקביל, וזאת הפעם הראשונה שאין משהו בהול בקנה. ארצה להמשיך לעבוד בישראל ואם כבר תחושת שייכות, אז כן, אני מרגיש שלאט לאט אני מוצא את מקומי בזירה המקומית של אמנות וצילום תיעודי בפרט

יובל: יפה. משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

דניאל: יש בארץ כל כך הרבה צלמים וצלמות מדהימים שעושים עבודה חשובה. דווקא בתקופה האחרונה, מרגיש לי שכל אדם מסתגר בבועה הקטנה שמאפשרת לנו לא להיות מוצפים וממוקדים בחיינו. העבודה הצילומית חשובה מאיי פעם בדיוק בשביל לספק לנו את הצצה למה שקורה מחוץ לאותה הבועה, לפעמים ממש מתחת לאף שלנו.

המצב עדיין לא אידיאלי מבחינת ההערכה לצילום ובטח שמבחינת התנאים שבהם צלמים עובדים, אבל זה מתקדם, משהו זז. אני מקווה שבעתיד הקרוב והרחוק יהיו עוד פלטפורמות ובמות שיאפשרו יצירה ועבודה עיתונאית שמכבדת את עצמה ואת יוצריה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden